כל ערב שעתיים להרדים אותו. מתחילים ב-7 אחרי טקס שינה. מניקה. הוא לא נרדם יותר בהנקה כבר כמה חודשים. נדנודים בידיים, מתחיל להיאבק. שמה במיטה צרחות. שוב נדנודים בידיים. שוב ממסה להניק. יוצאים לסלון בלית ברירה כדי להירגע.
לא ישן.
לא ישן.
לא ישן.
נרדם ב-9 או אחרי. אני מותשת ועצבנית. הולכת לישון איתו. בלי מקלחת, בלי לאכול, בלי טלוויזיה, בלי לנוח ולנקות קצת את הראש. קורסת מעייפות. אני גם עובדת במשרה מלאה. עבודה שמצריכה ריכוז. ושינה.
בלילה הוא איתנו במיטה, בלית ברירה כי הוא שונא את
המיטה שלו ולא מוכן להיות שם. זז בלי הפסקה, אני מתעוררת כמובן ולא נרדמת שוב.
נמאס לי.
עייפה. מותשת. חסרת סבלנות. הערבים הארוכים והמתישים האלה מוציאים ממני מישהי אחרת. אין לי סבלנות יותר. פשוט אין לי.
מרגישה אמא גרועה.


