כמה מצפון של ההורים, כמה בכי, כמה שנאה עצמית. ובגלל מה? טיפת דיו.
רציתי לעשות, רציתי לשמוח איתו, רציתי להרגיש איתו טוב. רציתי להרגיש טוב אפילו קצת עם הגוף שלי, עם הצלקות שלי. וזה התחיל מזה שהוא לא היה, והמשיך בזה שההורים גילו, ושאמא ניסתה לעשות לי מצפון עם בכי ושאני בטוח אתחרט על זה. כן, עשית מצפון, והרבה. ואני לא עושה דברים דווקא, וזה היה דווקא. כי רציתי לעשות ואתם לא תגידו לי מה לעשות עם הגוף שלי, למרות שאתם מתחרטים שנולדתי ושאני מקשה עליכם כל-כך ואתם לא יודעים כבר מה לעשות איתי.
לא חזרתי הביתה, הדאגתי אותו נורא, וכמה הייתי צריכה שיחבק אותי, שיתן לי להירדם בידיים שלו בבכי. למה מגיע לי אנשים טובים בחיים, שידאגו לי למקום לישון בו באמצע הלילה, שלא ילכו לישון עד שאני לא ארדם כדי שיהיו בטוחים שאני בסדר. וגם לו היה חרא, וגם הוא בכה לי בטלפון. אבל הוא היה פה בשביל לדאוג לי, גם אם לא רציתי. אני כל-כך רוצה לחבק אותו ולהגיד לו תודה בפה, שהוא עדיין פה למרות כל מה שאני עושה לו.

כוסעמק.

הכל עוד לא התחרבן אבל הולך לקרות בקרוב מאוד. ואני לא יודעת מה לעשות הלאה.

כוסעמק.