נשמע כמו תקשורת מקרבת (מרשאל רוזנברג)

ידעתי!

אבל זה הגיוני. גם הקשר של מבוגר וילד / הורה וילד קשור ליחסי אנוש.

זה ספר עם תמונות בלבד שמראה בדף הראשון תמונה של חפץ אדום ובדף הבא החפץ מתברר בתמונה לתרנגולת עם כרבולת אדומה בדף הבא התרנגולת כבר בתוך חווה וכך התמונות מדף לדף יוצאות כמו בזום אאוט לעולם שלם. ובסוף לכל העולם. אני מזכירה לילדים שהאדום הזה המצב /הרגש הטוטאלי יש לו תמונה יותר רחבה. כשהילד מכיר את הספר אחרי כמה פעמים של שיקוף בזמן הקושי ושיקוף לאחר שהקושי חלף ונרגע. כבר אין צורך להוציא כל פעם את הספר אלא לקרוא למצב כרבולת אדומה. זה כבר עוזר להזכיר שיש גם תמונה יותר רחבה. זה כמו פלסטר לפצע של ילדה שברור שעוברת בבית משהו לא קל שגורם לה להביע מצוקה בהתמודדות. ברור שהיא צריכה טיפול יותר מפלסטר אבל רבי נחמן אומר שקצת זה גם טוב.

לדוגמה:

הילדה "אף אחת לא חברה שלי!"

הגננת (באינטונציה של שאלה) "אף אחת לא חברה שלך??"

עדיף במצבים כאלו לא להוכיח לאדם עם האמירות הטוטליות את המצב האובייקטיבי, כי זו לא החוויה שלו.

עדיף לא להרבות במלל ובנאומים, רק להציב סימן שאלה על האמירה ולחכות בסבלנות ובשקט לתגובה שלו עם קשר עין ומבט אוהב ואמפתי.

לא לומר שום דבר מעבר לשאלה הזו! גם אם היא מכחישה את הרעיון הזה.

זה לא עובד על הניסיון הראשון, אבל עם עקביות לאורך זמן, היא תתרגל להציב בעצמה את סימני השאלה האלו ולראות את המצב בצורה יותר מאוזנת.

אפשר גם להגיב בטון אמפתי ומכיל עם משפטים שמכניסים את האמירות השחורות לפרופורציות-

הילדה "אף אחת לא חברה שלי!"

גננת " וואו... את מתכוונת לומר שהיום בזמן החצר אף ילדה לא רצתה להשתתף במשחק שלך?"

אולי כדאי לדבר גם עם האמא ולחשוב יחד.

ולזכור שאם יש התמודדות משפחתית כיום, זה באמת יותר מורכב וקשה.

בהצלחה!

הי, התעסקתי עם ילדים ביסודי, נכון שזה לא גן, אבל זה קרוב, וגם שם יש את אותה גברת רק בשינוי אדרת.
ויש לי שתי הצעות.
 

א. אמת, פשוט בלי שקרים תהי אמתית איתה.

"אני רעבה!"... "כרגע זה לא הזמן שאוכלים, זה הזמן לפעילות". זאת דרך קשה כי את תקבלי המון אגרופים, אבל הילדים היום שוכחים שהם צריכים לשמוע מה המבוגרים אומרים, ומניסיון, אם את לא תבלבלי את המוח, תעני על הכל בכנות מלאה, לאט לאט היא תתחיל לחשוב כמוך ולהבין את הצד שלך.

ב. לפתח חשיבה ביקורתית.

זה אומר, שאתה מלמדת את הילדה לחשוב שיש עוד דרכים אבל נותנת לה להגיע לתוצאות לבד.
"עכשיו תורי לשחק בצעצועים!"... "תסתכלי על הצעצועים שניה, האם רק מישהו אחד יכול לשחק? או שאפשר כמה?"
"אבל תורי!"... "אני יודעת חמודה, אבל רק תסתכלי ותעני לי, האם יותר ממישהו אחד יכול לשחק?"
"לא!"... "אל תפסלי את מה שאמרתי בלי לחשוב, תחשבי לפני שאת עונה, האם יש אפשרות לשניים לשחק?
"אה... אולי"... "תנסי, אם תצליחי כשיהיה עוד מישהו בצעצועים, תמיד את תוכלי לשחק איתו"

כפי שאת רואה זה דרך עם המון סבלנות, ואסור! אבל אסור! להתחיל להרגיש נחותה מהילדה, אם היא מרגישה שאת פוחדת, או שאת לא באמת מעליה, היא פשוט תצעק לא ותלך, את לא צריכה לעשות מה שהיא רוצה, את צריכה ללמד אותה מה לעשות.

מקווה שתצליחי

את פשוט מקסימה!!

הלואי שכל הגננות היו ככה אכפתיות לילדים לא פשוטים. נשמע שאת ממש מכילה ומבינה אותה שזה מקסים ממש!!

אשרייך ואשרי הילדים שתחתיך

לתת לגיטימציה לרגש זה חשוב ממש

כנראה שם זה יושב הכל

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....