גם היום, כשאני אדם בוגר החי בביתו ומפרנס את עצמו, הצלקות משפיעות על חיי.

בלי להתייחס לעצם הנושא, שכבר הבעתי לגביו לאן דעתי נוטה, בכמה הזדמנויות כאן.

אם אתה סבור שבהכרח הורה שמשדר ש"מכה קלה בכנף מתוה כיוון", יגרום שילדים ינסו את זה על אחרים - זו בעיה בתפיסת המקום של הורה תקין אצל ילד (ואם אתה עוסק ב"ניתוחים" - אולי אדרבה..אינני יודע. אולי זה שחווית לטענתך יחס כמו שאתה מתאר, "חוסר קבלה קיצוני", הוא זה שגורם לך לאי ההבדלה הזו. למחשבה שילד "מעתיק" מההורים אל החברים? כך טוען הרב דסלר זצ"ל, שהמחשבה הזו נובעת מתפיסה של תרבות מעוותת את מקומם של ההורים באופן עקרוני).

וזה ממש לא "דבר מוכח" .לגמרי לא. היום רגילים לזרוק על כל נושא, "דבר מוכח".. 

ילד שיגדל להיות ילד אלים בגלל מכות שקיבל בבית - זה ילד שקיבל בבית מכות של אלימות. גדל אצל אדם של"ע הוא בכללי אדם אלים, וחלק מזה גם היה בבית.. דהיינו, קודם כל יחס של טינה (אגב, יחס של טינה, הצטברות של תיסכולים, יכול לגדל ילד שפורק את תסכוליו על הסביבה, אפילו אם לא היתה מעורבת בכך כל מכה פיזית...), של פראות, והצד הפיזי היה אחד הביטויים של זה..

באופן נורמלי, אצל הורה נורמטיבי, ילד מבחין לחלוטין בין התוכחה והצער על התנהלותו שהתבטאו בתגובה כזו - לבין יחס שלו אל חבריו וסביבתו. כמובן, "חוקרים" שבעצמם לא מכירים מציאות כזו - יגיעו למסקנות שמתאימות למציאות כמו שתיארתי לעיל.

כפי שכבר כתבתי כאן, אני לא חושב שיש ענין בזמננו בחנוך בצורה כזו. אפשר להשיג תוצאות טובות יותר בדרך אחרת שמתאימה יותר כיום. אבל לא להקצין לאמירות קשות על אנשים טובים ורגילים (בכלל, כדאי להבחין על מה מדברים... רק בשלב מאוחר יותר של קריאת חלק מהתגובות כאן, הבנתי שיש כאלה שמתייחסים למקרה של ילד קטן שרץ אל הכביש וכד'.. שוב, אני חושב שהתוצאה האופטימלית לא תושג דווקא כך. אבל לעשות מהורה כזה "אדם אלים"?.. ולחשוב שילד לא תופס מה זה מביע?... הגזמה גמורה).

וכמו שכבר אמרו, פליקים בישבן וכד'.. היו צורת תגובה מקובלת בדורות לפנינו במקרים של חוצפה או הכאת אח אחר וכד'. וכפי שרגילים לומר - גידלו דורות מפוארים... (אגב, גם אז היו אנשים מופרעים, סתם אלימים נפשית או פיזית, והם  גרמו לבעיות קשות ל"ע..). אבל כמו שגם תעניות וסיגופים היו דרך מקובלת בדורות קודמים והיום לא; כמו שלפני עלית תנועת החסידות היה מקובל שהמגיד מגיע לעיירה ומתאר בצבעים חיים איזה עונש יקבלו עוברי עבירה וכל הקהל היה מתמוגג - וכבר זמן רב שזו אינה דרך המלך.. - כך גם בנושאים כאלה יכולים לחול שינויים.

ובכללי, דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. להרבות חום, אהבה, עידוד, הכוונה; וגם הערות וגבולות ניתן בדרך זו.

בלי איבוד שליטה שגורמת נזק.

כך שעדיף שלא להכות גם אם הכי נראה שצריך

שמתמקדים אם הכאה כן או לא.
מפספסים את הסיבה בגלל המסובב..

והיום יש  בתים שמשתמשים באלימות מילולית  הרבה אחרי גיל 20, בגלל הסיסמאות של כן או לא הכאה במקום מה זה חינוך..

אני נגד זה אני חושבת שפעם הורים היו עושים את זה יותר

היום אנחנו בעידן מודרני 

אם הילד עושה משהו ממש גרוע אפשר לתת מכה מאוד עדינה ביד אבל גם את זה אני לא עושה אין לי לב להרים יד על הילד שלי 

יבין שכאן הוא עבר את הגבול ושזה מעשה חמור במיוחד שעליו לא חוזרים. אלא אם כן ההורה בעיניו הוא אדם רע מלכתחילה וזה לא סביר במשפחה נורמטיבית

אני לא מוכן לראות את הילד מסכן את חייו ולקחת את זה לשיחה, זה לא קורה בגיל שאפשר לשוחח וחייב להבהיר לילד שזה אסור

, כשהם קטנים שאני נותן מכה על היד. זה קורה בעיקר סביב התפרצות לכביש, הורדת חגורה בזמן הנסיעה וכו. נדיר אבל קורה, לרוב פעם בודדת או פעמיים לכל ילד. אני מדבר פה עד גיל 3 לרוב.
שוב להבהיר, אני לא אבא מכה, אני לא מרים יד על ילדיי, בעניין סכנת חיים אני גורס שמכה על היד או צעקה מבהירים גם לילד קטן שזה אסור. 

קרו פעמים שאיבדתי שליטה ונתתי מכה (אחת) מתוך כעס- שוב פעמים בודדות, זאת התמודדות שלי (כילדים חטפנו, לא היינו מוכים אבל כשאבא כעס על לימודים או חוצפה זה נגמר במכה או שתיים) ככה גדלתי ואין ספק שזה משפיע. נלחם עם זה יום יום וכמו שאמרתי אני לומד מכל איבוד שליטה לזהות למה זה קרה ולהזהר לפעם הבאה.

זה כלשעצמו - בלי ייסורי מצפון, מספיק ראוי וחשוב לילד כדי לגדול ביציבות.
גבולות ברורים, והורה שלא מתנצל ועושה זאת לשם חינוך - זה מתנה!

מי שלא מבין את זה - 
נותן חינוך חלבי לילדיו.. בעולם שכולם בו טורפי נבלות..

והדימוי לטורפי נבלות הוא למקומות שפלים שאדם יכול להגיע אליהם..
לא לאנשים.
חינוך חלבי לא מאפשר לילד להתמודד עם האתגרים בחיים.

ילד שלא מקבל גבולות ברורים. יתקשה להתמודד עם החיים.
עדיף שיקבל את זה ככה, מאשר לא יקבל את זה בכלל.
במקרה הזה - שים לב שהחמאתי לאבא על הבחירה שלו להציב גבולות ברורים ולא להתנצל עליהם.
לא דירבנתי אף אחד להכות.

ומתחילים לספר סיפורים של יפי נפש - 
גם לא מציבים גבולות ברורים לילדים שלהם, ואם כן - גם אוכלים ייסורי מצפון על כך.

ואת השפה הקבועה בבית לפליקים וסטירות..
זה מדהים שאי אפשר לדון בנושא הזה בלי שאנשים יקצינו תגובות כמו של מגירה פתוחה
ויהפכו את הבית למינימום מוסד לעבריינים צעירים.

לא יושבים על מכות נקודתיות של חינוך.
אלא על שפה של אלימות כללית.
ככה שלא ברור איך אתם עושים את ההיקש בין זה לזה..

והיא בד"כ מפרשת את המחקר בדרכה.
מה עומד מאחורי המושג "מכות חינוכיות"..
אם זה עדיין אובדן עשתונות בסופו של דבר (אובדן עשתונות ממשהו לא חינוכי שהילד עשה) - זה לא חינוכי.

את זה למודעות!
היא לא מחקר..
את הסטטיסטיקות על סימטריה באלימות בין נשים לגברים אני לא מביאה מהכתבה.

מושכלת ולא מתוך אובדן עשתונות.
לכן זה לא הוצאת כעסים ומתחים על הילדים.

במקרי קיצון זה נדרש לעיתים.
כל עוד זה נובע מבחירה מודעת ומושכלת של ההורה, ולא מאובדן עשתונות - זה בסדר גמור.

אותי לימדו שצריך גם חסד וגם גבורה בשביל איזון.

ולהבין שהוא צריך להבין כאן ועכשיו שזה לא קורה שוב?
שההחלטה על סטירה מגיעה מקור רוח מוחלט?

זה שאתה לא מכיר את זה, לא אומר שזה לא קיים.

ומאמינה בה.
מי שבוחר לעוות ולעשות מהדברים הכתובים פה - מה שהם לא- זה אתה.
אבל אפשר כבר להסכים שאנחנו לא רואים את העולם באותם עיניים.
אתה יפה נפש שמאלן.
ואני פסיכופטית מעודדת טרור..
עכשיו - אפשר להפסיק להגיד לי איך אני צריכה לכתוב ומה?
זה קטע בפורומים שלא הכרתי.

יגיעו למקומות בעייתיים בלי קשר למה שאני אכתוב פה.
אם הייתי כותבת את זה על כל הודעה שנראית לי מסוכנת פה - 
חצי מהפורומים היה מסומן..
זה הרי כל הודעה שאני לא מסכימה איתה.
אז תיאלץ להתמודד גם עם התגובות שלי.

ככה זה כשאתה נער גבעות וגם עושה תואר במשפטים, מישהו צריך לעצור את זה..

שכוללות הטפה חוזרת ונשנית - לא מוצאת חן בעיני..
תיאלץ להתמודד עם המציאות שאני חושבת אחרת ממך ודעותיי מתקבלות או לא - 
מסוכנות ככל שיהיו בעיניך.

לא רואה עוד מקום להגיב לך כשאתה עושה זאת.
רוצה לדון עניינית? תפאדל.
רוצה לסתום לי את הפה - דבר לקיר.

נסכים שלא להסכים

 

לא קראתי מאומה מן השיח ביניכם.

אבל ההערה העוקצנית הזו, בבחינת כביכול "מכה מתחת לחגורה", אינה במקומה.

אני בשום אופן לא רוצה להיכנס לענין הזה (ומבקש גם ממך לא להיכנס בניצלו"ש לנושא הזה כעת) - אבל כמי שיודע פרטים על המדובר, זה אחרת לגמרי-לגמרי ממה שהתפרסם.

ראוי להתנצל.

כל טוב.

תמכתי בתג מחיר.
והייתי מוכנה לשבת על זה גם יותר.
הם ניסו לסנדל את זה עם טיעון שאמרתי דברים דומים על חיילים.
למרות שגם השופט אמר להם למחוק את הטיעון הזה כי הוא לא יעמוד במבחן ההוכחות בניהול התיק..
עד שעברתי הפלה - ושם החלטתי להודות במה שירצו ושיעזבו אותי.

הבעיה איתי היא לא שאני צודקת, אלא שאני אומרת מה שאני חושבת.
אתה לא מתווכח על הצדק שבדבריי, אלא על האם מותר לי לכתוב אותו - 
אז במחילה מהדיקטטור - תיאלץ להתמודד עם קיומי ודעותיי..

אגב - אתה מתהדר בכך שאתה לא מכה את ילדיך -
אבל שכחת מ"ארור מכה רעהו בסתר", כאן אתה מרשה לעצמך להיות אלים ופוגעני.

ועל הדרך אתם גם מנצלשים. 
רוצים לדון דיונים אישיים - יש שיחה אישית בשביל זה. 
@or1900 @אלירז @מעורב

לפורום הזה יש כללים וצריך לכבד אותם.

אם הוא מעוניין לקיים דיון כזה מול כולם שילמד לעשות אותו בדרך יותר מכובדת ומכבדת.
לרדת לפסיים אישיים לא מקובל. 

בבחינת "אוי לרשע ואוי שכנו". 
וחלילה אני לא קורא פה לאף אחד או אחת רשע -  אז לא להבין אותי כך.

תקרא בעיון את מה שנאמר ותבין שאתה מטמא את טהור 

תשתדל לקרוא ולהבין את התגובה לפני שאתה מגיב.

אם תגובה מסוימת בעיניך פוגעת (מידי) או שמקומה לא בפורום אתה יותר ממוזמן לדווח לי 

אין לי משהו איתך או עם כל כינוי אחר בפורום באופן אישי.
(אם היה כתוב דיוק את אותו הדבר - רק בכינויים היו הפוכים או אחרים - הייתי פועל בדיוק באותו אופן)

שזה קו אדום בוהק בעיניך.

אבל לא להשתמש בטיעונים אישיים שאינם ממין הענין.

אדרבה, אמירה כמו "זה קו אדום בוהק בעיני" - ללא ירידה לנושאים אישיים שמלבד שאינם נכונים גם אינם ממין הטענה - תשיג יותר את המטרה. זה אומר חד וחלק את עמדתך בענין.

ממש טוב לכולנו, להרגיל את עצמנו לדון, גם להתווכח לפעמים אפילו בצורה חד משמעית, ממש לגופו של ענין.

תגובה יפה.
אם אתה יודע שילדיך לא זקוקים לזה - נהדר.

עכשיו אני מרגיש מה זאת בגידה 😥

אני שמעתי ממישהו, מהדור שלפני הדור שכותב כאן בד"כ,

שהוא זוכר כל מכה ומכה שקיבל מאבא שלו (זה כמובן לא קרה כל שני וחמישי) - אדם נפלא ועדין נפש - לטובה.

רק מצטער על שציער אותו..

על כגון דא אמרתי, שלדעתי יש שינוי בדורות האחרונים. וגם שיש ענין "למיגדר מילתא". סוג של "גדר" כזה.

[אגב, הרב אליהו דסלר זצ"ל כותב, שהמחשבה שמישהו שאביו היכה אותו ייהפך לאדם אלים ומכה - באה מערעור התובנה הבסיסית של הורים וילדים. באופן נורמלי ומתוקן, ילד תופס את אביו לא כאדם זר, אלא כאבא שלו שאיכפת לו, רואה עצמו אחראי על חינוכו ועל תוכחתו, אחראי עליו - לא כאילו סתם "אדם". ועל כן גם לא יעתיק את זה למחוזות אחרים.

כמובן, מדובר על אבא כזה, שהוא באמת אדם נורמלי ומתוקן. לא איזה "פורק עצבים" באיבוד עשתונותיו או מבעיות אחרות שיש לו, ל"ע.

ומכל מקום, דבריו נכתבו עקרונית, ולא היום. אינני יודע אם היום היה אומר את זה גם בתור "הלכה למעשה".

אבל גם היום חשוב לדעת שהורים זה הורים. לא להפוך את סדרי המציאות..]

תראה, אני מוכן לשמוע דעות שונות והכל, אני מאוד פתוח ומאוד רוצה ללמוד מכל אדם.

ספציפית, האמירה שלך גורמת לאנשים לחשוב בצורה לא נכונה ולפגוע באנשים אחרים, ואין לה מקום בכלל בעולם.

אם אתה תגיד את הדעה הזאת, אנשים יקראו אותה ויאבדו כל חוש אחריות. מה שיקרה זה לגמרי תוצאה של מה שאמרת.

ואנחנו, כציבור, לא יכולים לקחת אחריות על התוצאות, לכן אנא ממך, הדר (מלשון "הדרה") עצמך מהשיח המכובד הזה.

(ציניות, כן? תחשוב על זה, וכן, כל זה מסתתר באמירה "מסוכן")

לא ראיתי פה אנשים שמסכימים לא להסכים.

ראיתי פה אנשים שטוענים שכל הרמת יד היא מחוץ לתחום (גם כשאני אומר את המשפט הזה אני שואל את עצמי "וכי יכול להיות אחרת?". אולי גם זה מההשפעה של סיסמאות ולא של בחינת דבר לגופו.)

ככה נורא פשוט- או שאתה לא אלים בכלל, או שאכלת אותה.

ואז יוצאים מהבית ומסתכלים- מישהו לא פסל אלימות מכל וכל => אי אפשר להגיד שהוא לא אלים בכלל => אכל אותה.

אני מגנה אלימות מכל וכל => זה אומר שאני לא אלים בכלל, כי אני מגנה => אני סבבה, חסכתי צלקת מהילדים.

תהיה מכה קטנה על היד.
דברים קיצוניים כמו חוצפה חמורה מאוד או מעשה חמור מאוד.
מכה קלה. לא מכאיבה ומשפילה. מדין חינוך ולא מאובדן עשתונות.
וגם זה רק עד גיל 5.

כאילו הייתי זורמת עם ההערה אם היא היתה "חשבתי שאת בעד מכות רק לערבים.."
אני לא בעד מכות. 
זה כלי שלפעמים נאלצים להשתמש בו.
בחינוך עדיף פחות. לעיתים צריך! מדין חינוך.

ילד קטן שמכניס יד לשקע, או שירביץ שוב ושוב לילד אחר, ויקבל מכה קלה על היד - לא יקרה לו מזה שום אסון..

כך גם אם דיבר בהשתוללות חריגה אל ההורים, וקיבל המחשה קלה על הפה שלא מדברים כך.

אבל האמת, שעם הזמן רואים שאין בכך כל צורך. משיגים תוצאה טובה יותר, ובלי זה.

[צריך גם לזכור שגיל כזה עדיין אינו ממש גיל חנוך. אם כי יש בו כבר דין "להפריש מאיסור" על ההורים]

כנראה שכל אחד כאן מדמיין גילאים שונים כשהוא מדבר על נושא כזה. אולי כל אחד לפי מה שמכיר והתמודדויותיו..

"גם אם נתתי לילדה שלי מכה כמה פעמים מתוך איבוד עשתונות- זה לא אומר שאני אלימה!!
זה אומר שהיא הצליחה להוציא אותי מהכלים בצורה שאף אחד אחר בעולם לא עושה!!!"

זה בדיוק כמו "גם אם נגעתי בה בלי שהיא רצתה, זה לא אומר שאני אנס!!

זה אומר שהיא התלבשה בצורה חושפנית וגרמה לי להימשך אליה בצורה שאף אחד אחר בעולם לא עושה!!!"

הילדה הוציאה אותך מהכלים?

קחי כדור הרגעה, תספרי עד 10, תלכי לחדר שלך עד שיעבור הזעם, תשלטי בעצמך.

ככה בדיוק, אבל בדיוק, נראית אלימות הורית שמגיעה מתוך התפרצות כעס.

זאת הדרך הבטוחה לגרום לילדה שלך להבין שאם מישהו מוציא אותה מהכלים - אז זה לגיטימי להרביץ לו.

עד עכשיו, גם אלה שתמכו כאן במכות, כתבו שזה לא מגיעה מתוך כעס אלא מתוך שיקול קר שזו טובת הילד.

והנה יצא המרצע מן השק, המכות מגיעות מתוך איבוד עשתונות אחרי שהילדה "הוציאה אותך מהכלים".

וכמוך עוד הרבה אמהות. שרחוקות מלהקרא אלימות.

וזו, לצערי, תגובה מאד אלימה... 

ומי שמכיר מ"כאן" את הכותבת הזו, המכונה "בת 30", יודע שהיא אחת האימהות הותר מעולות שכאן.

אני עצמי, שב"ה יש לי כבר נסיון בחיים, עם הרבה גילאים, ממש למדתי לא פעם מדבריה. קראתי דברים שכותבת, וקרה שעיינתי שוב - כדי להפנים... גם קרה ש"למדתי למפרע", ואמרתי לעצמי, חבל שלא חשבתי על זה מקודם...

את כמובן לא "הורה אלים".. וגם לא אדם אלים.

ולהעביר לדבר כמו שתיארת את המושג של "האשמת הקרבן", זה עצמו בעיני אלימות. אי הבחנה בסיסית בין עולמות שונים לגמרי.

מה שאת מגיבה כך, זה כי כל מכלול החיים של האחריות על הילד, הוא עלייך. הרי על מישהו אחר, בכל גיל, שהיה "מטריף את דעתך", לא היית מוציאה כך את רוגזך.

אז יאמרו שאדרבה, זה כי הוא כביכול "בידייך" - אלו שטויות לדעתי במקרה כמו זה (למרות שזה נכון לגבי אנשים אלימים. לא את ולא שכמותך). זה כי יש מכלול של חיים בין הורים לילדים, שאינו קיים במקום אחר. את מאכילה, מחנכת, קמה בלילה, מנקה את הילדים - אז יש לך תחושה טבעית איפה זה חלק לא חריג-בצורה-קיצונית מהסימביוזה הזאת, וגם הילד חש את זה (גם לא כל הילדים אותו דבר)... ולכן הוא לא ייעלב ולא ייפגע, בצורה שהיתה קורית אם מישהו אחר היה עושה לו את זה. הוא מרגיש: אמא אוהבת, מספרת, מחבקת, נותנת פליק כשהצלחתי להוציא אותה מהכלים... זה לא "מכה" של אלימות. אפשר לחלוטין להירגע.

רק שכבר אמרתי, שנסיון החיים למפרע, גם של כאלה שנהגו כך, מראה שבעצם אפשר להסתדר אחרת..

וגם שעדיף "לגדור" את הענין בדרך כלל - וזה נותן כחות אחרים, של צורת שיח מגיב גם מאופק, שמשיג אותה תוצאה. אולי יותר.

אבל צריך להבחין היטב: יש הבדל בין גישה עקרונית, כשדנים מה ראוי לכתחילה בזמננו (בדרך כלל.. יתכנו גם חריגים) - 

לבין העמדת הדבר על אותו מישור של, חלילה, סתם "אלימות"  לבני אדם ח"ו. ולבין "שיפוט" של מי שקורה לו - והוא אדם נורמטיבי, אוהב ורגוע בכללי, ועוד לא תמיד מצליח אחרת - כאילו הוא "הורה אלים". חס ושלום. רחמנא ליצלן מהאי דעתא.

ןהאלימות לא מגיעה מהבית..
מכה של חינוך אינה אלימות. וכשהיא ניתנת מתוך מחשבה עמוקה על טובתו של הילד - 
זה מה שהילד מפנים..
(אלא אם כן, ההורה סוחב אח"כ שנים ארוכות ייסורי מצפון, ואז הילד מבין שההורה שלו לא חשב על טובתו)

אני בשוק

"בעיני זה הרבה יותר אלים לקרוא לבן אדם הורה מכה, מאשר לתת פליק קטן על היד של הבן שלך כשהוא עושה מעשה שלא ייעשה"

יש פה הרבה עומק במשפט הזה, תודה.

אני יכול לקחת אותו להרבה כיוונים, נראה לי שבאופן כללי הוא מבטא את ההרגשה שלי שיש פה הרבה "פוליטיקלי קורקט"- התנגדות למכות מתוך כך שזה ברור שצריך להתנגד אליהם.

שזה לא דבר רע.

הדבר הרע הוא ככל הנראה לחשוב איפשהו עמוק בפנים שכל עוד אתה לא מכה זה בסדר.

יש להדגיש- כמובן שהמשפט והאמירה שלי לא מוכוונים אישית לגבי אף אחד מהדיון, מה גם שאם אני אשאל כל אחד פה האם אלימות היא בסדר, הוא יגיד שלא.

זה יותר ההרגשה שאני אישית קיבלתי מהדיון, ככל הנראה בגלל שאני שופט אנשים לשלילה, ולא בגלל שאנשים פה טועים במשהו.

אלא שבתגובה אחרת, את כתבת שאת מכה את הילדים שלך כשהם גורמים לך לאיבוד עשתונות, אחרי שהם "מוציאים אותך מהכלים".

זה פשוט עצוב.

לראות איך המכות שקיבלתם גרמו לכם להרביץ לילדיכם, ובכל זאת אתם מסרבים להכיר בכך שהמכות האלה השפיעו עליכם לרעה.

עצוב עליכם.

עצוב על ילדיכם.

עצוב על נכדיכם שעוד לא נולדו, וכנראה גם הם יקבלו מכות.

אם כי אפשר באופנים אחרים.

זה גם לא מעט ענין של נסיון. מוצאים שיטות טובות עם הזמן.

מורכבת.

אני לגמרי מסכים איתה, כמו שכתבתי, שזו אינה "אלימות".

ואני גם חושב, כמו שכתבתי, שעם זה, למרות ההבנה למציאות שציינה, שלכן זו באמת לא "אלימות" - אפשר להשיג לא פחות טוב בלי זה.

ואני באמת חושב (כלומר, יודע...), שעם הנסיון מוצאים בקלות אופנים כאלה, טובים יותר.

אם הייתי רוצה לומר כמוך - הייתי אומר את זה. לא אני זה שלא יאמר דבר כי "זה לא פופולרי".

כשמגיבים לנושא/הודעה שמעורב בו לא רק "מה אתה חושב הכי טוב לכתחילה עקרונית", אלא גם התייחסות לכאלה שמעידים שנוהגים לעיתים קצת אחרת, וגם מעורב בו דיבור על מציאויות איזוטריות שברור שלא יקרה מהן שום נזק לילד לטווח קצר או ארוך - אז התגובה המתאימה אינה "לא מכים ילד בכל גיל" וזהו. 

מה לכתחילה אני חושב שכדאי, כבר כתבתי כמה פעמים.

ואני אכן מסכים איתך - כבר כתבתי כמה פעמים  - שיש בדרך כלל שיטות טובות יותר שמתאימות יותר כיום. ואכן אני סבור שזה יכול להיות גם ענין של נסיון חיים.

לגבי בעיות שונות בעתיד שעלולות לבוא כתוצאה ממילה וכו' שלא במקום - בוודאי שיש התנהגויות שיכולות לגרום בעיות בעתיד, ל"ע.

אבל האמת היא, שזה לא יקרה מאיזו מכה קלה חריגה, שבאה לא מתוך יחס עוין. זה בעיקר ממציאות שמעליבה, לא נותנת אמון, או מציאות שגורמת לילד לחיות בפחד ח"ו. ואכן מאד צריך להיזהר. בפרט לא להיות כעסנים בצורה שמטלה אימה על ילד. לשים לב לרגישויות של כל ילד. 

והייתי גם מציע לך להיזהר עם ה"מסקנות" לגבי מי מגדל את ילדיו מתוך שליטה...  לא רק כי אדם שבטוח בעצמו אינו אמור לראות צורך לומר כך - אלא גם כי הנסיון להחליש כאן אימהות יקרות על דברים מקומיים שכלל אינם מבטאים את מכלול היחס שלהן - אינו פחות גרוע. גם זה סוג של אלימות לדעתי. וגם מזה צריך להיזהר ביחס לחינוך. ילדים קולטים גם את זה. ואם הם יתרגלו בדרך כלשהי, שהוריהם "קוטלים" כל מי שלא נוהג לדעתם בדיוק לכתחילה, ומתנשאים עליו - את זה הם באמת עלולים לחקות. הנזק מדבר כזה גדול בהרבה ממכה על היד פה ושם...

אז חכמים היזהרו בדבריכם. מספיק להביע דעה בהירה מה ראוי לדעת כל אחד לעשות ומה ההשלכות לדעתו. וכל אחד יוכל לעיין לעצמו ממה כדאי ללמוד.

עצוב מאוד לקרוא. כואב בבטן ממש.

הלוואי שאנשים ילמדו את הלקח.

אף אחד לא יודע כמה הנפש של ילדו עדינה, וכמה מכות הוא צריך לקבל בשביל שיהיו לו שריטות עמוקות לכל חייו.

יש כאלה שחטפו על ימין ועל שמאל ונותרו אדישים לעברם, ויש כאלה ששתי מכות הצליחו לכרות זיכרון של אימה בנפשם.

ראיתי שתייגת אותי.

קראתי את דברייך וכאב לי איתך מאוד מאוד...

לא כ"כ יודעת מה עוד לכתוב מעבר לחיבוק גדול גדול ותמיכה...

ניסיתי לקרוא קצת מהשרשור הזה אבל לא מצליחה להגיע להכל...

תרצי אולי לדייק אותי לאיזה כיוון רצית שאגיב בתיוג?

רק טוב יקרה

מה יכול אולי לעזור לך יקרה?

תרצי אולי לשוחח קצת ולפרוק את הכאב הזה החוצה?

רוצה לכתוב קצת כאן? במסר? בטלפון?

מרגישה את הכאב שלך, כמה זה מרגיז וכואב ומציף אוף

אותם הורים, אביך ואמך, שבסכלותם השפיעו על הנפש שלך בצורה רעה כזו,

גם אם זה מחוסר ידע, או מודעות,

או אם בעצמם היו מלאים בקשיים

או בעצמם חוו דפוס הורי כזה מאבא ואמא *שלהם*

או תסכולים וקשיים שפרקו אותם על הילדים -

לא משנה מה הסיבה - זה עדיין כואב וכאב לך מאוד מאוד מאוד, גם בתור ילדה וגם עכשיו

(ואולי אולי הידיעה שאת מדהימה כמו שאת. ותמיד היית!

וזה רק *הם* שטעו, כשלו כישלון חרוץ

לא ידעו לנתב את הרגשות והכעסים שלהפ - בלי טיפת קשר אלייך

יכולה אולי לנחם במעט, אולי.)

ולגבי ההווה והעתיד ב"ה:

ב"ה מיליון פעמים שיש לך את האיש שלך,

החצי השני שלך,

שנותן לך אור ואהבה

ושמירה

ועוטף ומרגיע ומרפא

והמלאך השומר שלך

ובונה לך בית מלא אהבה, שניכם יחד

ואת צומחת איתו ובזכותו עוד ועוד

זה גם המון. ממש המון. ותודה לה' שהביא לך אותו

חיבוק יקרה כל כך

וחיזוק 

וכוחות

והרבה אהבה

(לב)

הרי אחד התסמינים הכי ידועים של ילדים מוכים, זה שהם הופכים להיות הורים מכים.

אתה היית ילד מוכה, הפכת להיות אבא מכה, ואתה ממשיך להגיד שוב ושוב שההכאה לא השפיעה עליך לרעה.

בכל מקרה,

אני פורש מהדיון.

באמת שזה כ"כ כואב לי לשמוע על ילדים קטנים שמקבלים מכות, והכאב הזה מתורגם למילים שאני כותב כאן.

אין טעם להמשיך בזה, מה שהיה לי לכתוב כתבתי.

ילד שחווה אלימות או חוסר קבלה ומרוב שהוא אנטי אז הוא לא מעמיד שום גבולות לילדים וחושב שהוא אבא בסדר כי הוא לא "אלים" 

עכשיו אתם יכולים לנחש מאיפה מגיעות למגזר כתבות של "הורים מכים- תופעה נפוצה יותר ממה שחשבנו".

אני די בטוח שיחד עם השימוש הנפוץ פה בתיוג "הורה מכה", יש גם אנשים שקוראים ומזדעזעים מכמות ההורים המכים שנחשפו פה.

ראיתי אבא וכמה ילדים ברחוב שאחת מהילדות הקטנות פשוט רצה לכביש והוא תפס אותה ברגע האחרון ונתן לה מכה קטנה על היד.

הילדה בכתה אבל לדעתי המסר עבר.. לא בטוח שהמסר היה עובר בצורה של מילים בלבד.

בגדול אני נגד הכאת ילדים אלה אם כן מדובר במקרים של סכנה ממש כמו התפרצות לכביש וגם אז רק מכה קטנה ולא חזקה, בעיקר כדי להעביר את המסר. 

קשה לי להאמין שיש הורים שמרביצים מלכתחילה על מנת להכאיב...  

אם זה נעשה בתכיפות מאבדים את כוח ההתרעה.

וגם חשוב לעשות זאת כשלא באמת כועסים כי הילדים עלולים להרגיש שזה נעשה משנאה.

כן צריך שיהיה כעס הפנים בלבד.

אפשר להגיע לתוצאות טובות בלי זה.

והנזק הפוטנציאלי גדול מהתועלת.

מה גם שלא כל הורה הוא בגדר של "כעס הפָנים" בלבד - ומוטב לגדור עצמו מראש, מאשר להשאיר אצל ילדו נזקים לטווח ארוך.

[אגב, "מכות" בצורות דיבור פוגעניות, עלבונות ח"ו וכד' - יכולות לפגוע קשה יותר. גם כשהן נאמרות "בשקט".. זה נכון גם להורים וגם למחנכים]

א. קודם כל, האמירה של כמה אנשים כאן ששוללת מכל וכל הכאה של ילדים - לדעתי מוטעית לחלוטין. ממש מהיסוד. במשך מאות שנים גדלו ילדים, קיבלו מעט 'משכנתאות' (כינוי למכות...), התחנכו, וגדלו להיות אבות מדהימים, שאוהבים את ילדיהם, בלי שום חסכים או התפרצויות למיניהן, כמו שתיארו כאן כמה אנשים ע"פ מחקרים. הם אהבו את ילדיהם לא פחות ממה שכל הורה כיום אוהב את ילדיו, אולי אפילו יותר, וגם אותם הם חינכו. והם יצאו מחונכים, אנשים טובים, אנשים משכילים וחכמים, עם מידות ונפש למופת. 

בסדר, תמיד יהיו יוצאי דופן. אין כלל בנושאי חינוך שאין לו יוצאים מן הכלל. אבל הרוב - לדעתי - הוא כמו שתיארתי לעיל.

ב. יש הרבה ילדים שמבחינתם מילה של הורה היא לא דבר שמונע מהם לעשות כחפצם. המלצה ותו לא. ההורה הוא סתם אדם שיכול לומר מה שהוא רוצה, ובסוף אני אקבע מה באת יקרה. וזה כמובן, מצב פסול לחלוטין, שבו לדעתי מכה קטנה יכולה להכניס ולצרוב בתודעה של הילד טוב טוב שאת החינוך ההורים מנחילים, ולא הוא עם כזית מוחו וטון חוצפתו. זה מדבר לגבי מקרים חריגים של חוצפה.

וגם; במקרים של שקר להורים - אפשר לדבר הרבה דיבורים, לשלוח לפסיכולוג, לקנות ממתקים, או כל דבר אחר - הכל טוב ויפה. אבל אל לנו לשכוח שמדובר בילד! מה ילד מבין? ילד לא מבין דרך שכל (זה חד וחלק. לא צריך להפוך ילד לאיינשטיין ולהסביר לו בנחת ובנועם בצורה לוגית ושכלית על הפחיתות של השקר). ילד מבין דרך רגש. וכאשר הוא חוטף איזו מכה קטנה (הכל לפי המקרה והחומרה) הרגש שלו יזכור את זה לכל החיים. ואם זה בפעם הראשונה - רוב הסיכויים שלפני שהוא ירצה לשקר פעם הבאה הוא יחשוב טוב טוב, ולא ישקר בסוף (אגב, לתפוס כזה דבר בפעם הראשונה זה עקרוני מאוד מאוד, אבל זה כבר דיון אחר).

וגם; גניבה: ילד שהתגלה שגבר עליו יצרו ולקח כסף בלי רשות - גם כאן לא יעזרו דיבורים. צריך משהו שיחרת במוחו, שבאופן טבעי הוא לא ירצה יותר לעשות כזה מעשה. והמכה הקטנה הזו תצרוב את התובנה שמגניבה, שקר, חוצפה וקללה (כן, גם על קללה וניבול פה) - רק מפסידים, והתוצאות של מעשה כזה יהיו לא טובות.   מה לעשות, ככה עובד מוח של ילד. לא בחישובים לוגיים.

ג. לגבי ההשפלה: אני כן חושב, שלהכות ילד בפומבי זה הדבר הנורא ביותר שילד יכול לעבור. ממש נורא. אם צריך וכשצריך - לקחת את הילד לחדר (לא להכות מתוך איבוד שליטה, אלא מתוך שיקול דעת), להסביר לו את הבעייתיות של מעשיו, ולתת לו מתת יד קלה. וגם אקט משפיל כמו חגורה רח"ל, בעיטה (ממש רח"ל), או הכאה בחוץ - זה הדברים שבחיים אסור לעשות. אנחנו לא רוצים להשפיל את הילד, בשום פנים ואופן, אלא לחנך אותו ולהביא אותו לתודעה שמעשיו הם חמורים, ולצרוב לו את זה בתת מודע. אם כן, הכאה,שנעשית באופן מחושב ומבוקר, מתוך דאגה לשלום הילד ולחינוכו, ושמירה על כבודו (כי אכן, הילד שלנו הוא לא ממש שלנו. יש לו את חייו, אישיותו, רגשותיו, ואסור לנו לפגוע בהם כמובן) - לא רואה בה שום בעיה.

ג. ומה קורה היום? החוק, במדינת ישראל לפחות, נותן את הלגיטימציה לילד לדווח למשטרה על הכאתו בידי האב. נכון, יש באמת מקרים חריגים שממש מחייבים את זה, אבל הרוב הקובע ממש לא כך. והתוצאה היא שהאב מפחד מהבן שלו! מפחד שידווח על 'מעללי ופשעי' אביו! אתם מבינים מה זה אומר שילד מדווח למשטרה על אביו? בעיני זה פשוט דבר בלתי נתפס. בנאדם שהביא אותך לעולם, גידל אותך, טיפל בך, תמך בך -  א ת ה   נותן לו סטירה בפרצוף ומדווח עליו? בסיידר, יכול להיות שבכמה נקודות החינוך שלו לא מושלם. יכול להיות שיש כמה נקודות מוטעות לחלוטין. אבל מכאן ועד מצב שבו יש סמכות לילד לשפוט את ההורה?  ז ה  לא חינוכי!

זה לגבי הנקודה של כבילת ידי ההורים ונתינת סמכות שפיטה של ההורה לידי הילד.

אבל גם שגיאות קשות לדעתי.

מי שיכה ילד על שקר - לא יגרום לו לא לשקר בד"כ, אלא להסתיר. גם לשנוא את אביו.

נכון שדורות על דורות היו משתמשים גם בהכאה בשעת הצורך (ויש אזהרה בספרים שלא תבוא מתוך כעס ונקמנות), אבל יש גם דברים שמישתנים עם השנים. כמו למשל לגבי תעניות רשות, שהיום מובא בהרבה מקומות שאינה הדרך - הדורות נחלשו.

המחנך הגדול, הרווב וולבא, כותב בספרו "בנין וזריעה בחינוך", שלמשגיח הגדול שגם הוא היה מחנך גדול, הרב אליה לאפיאן זצ"ל, היו עשרה בנים, שכולם יצאו תלמידי חכמים לתפארת עם ישראל. ושהרב לאפיאן אמר, שהוא מצטער על כל מכה שנתן.... וכך מדריך גם הרב וולבא למעשה, שאין לכך מקום היום.

זה לא אומר שכל מי שעשה דבר כזה בזמננו, מטעמים חינוכיים וכד', הוא כבר "עבריין". ויש גם איזו הרמוניה במשפחות נורמטיביות שצריך להיזהר ולשקול טרם שמפרים אותה (כמו שצריך להיזהר גם ההיפך במקרים חמורים) - אבל זה בהחלט נותן כיוון.

לא חושב שזה יגרום לו להסתיר. יש משהו בכך, אבל כמו שהדגשתי אם תופסים את הילד על הפעם הראשונה הוא ימנע מכך, רוב המקרים והסיכויים. כמובן ייתכן מאוד שגם בשאר המקרים. בתודעה שלו מונחת הידיעה שרק רע יצא לו מזה. ולכן הוא  ל א  ישקר. אדרבה, מעניין אותי תהבין למה אתה סבור שהוא דווקא יסתיר (מסכים שיש מקרים, אבל אני חפץ לדבר על הרוב).

לגבי מה שכתבת בשם הרב וולבה - לא מכיר, חזק וברוך. אבל יש עוד הרבה חכמים גדולים בדורנו שסבורים שהכאה באופן זהיר ומוגבל יכולה להועיל. כמובן לא מבטל את דבריו ח"ו, אבל שוב, יש הרבה גישות.

ממה שאני מכיר עם הלך הרוח של ילדים - רוב הסיכויים שזה אכן מה שיקרה. הילד שהוכה על שקר - יסתיר ויפתח טינה לאביו ח"ו.

אני לא חושב שכיום יש חכמים גדולם המבינים בחינוך שעושים אידיאליזציה מהכאה, בתור כלל.

מכל מקום, זו המסקנה שלי מנסיון חיי והתבוננותי. כולל שיש שינוי בין הדור כעת לבין לפני שני דורות למשל, וצריך להביא את זה בחשבון.

וגם, שלמרבית הפלא.., גם כשנראה לנו בילדים ראשונים לפעמים שכאילו "אין ברירה", אצל אלו שאח"כ זה כבר הולך "כמו מים"... הסמכות הטבעית והנינוחה מובנת. מספיק דיבור, דיבור סבלני שיודע גם לעמוד על מה שצריך.

שהילדה דחפה אצבעות לשקע ואפילו ניסתה (וקצת) הצליחה להוציא מהקיר נתתי לה מכה קטנה על היד ואמרתי לה אסור.

אבל אחרי פעם אחת שניסיתי להכניס שקע והיא נתנה לי מכה ביד הבנתי שאני לא נותן דוגמא טובה למרות שכוונתי לטובה.

מה שכן לפעמים "לחץ פיזי מתון" בעיקר שאני מחליף טיטול והילד משתולל ומלכלך הכל

עקרונית אני לא נגד אבל צריך להעשות אחרי שיקול דעת

אז כן, כשצריך - פליק קטן. אבל אף פעם אף פעם לא מתוך כעס. ומיד אחרי - אומרת לה שאני אוהבת אותה מאוד, אבל אסור לה לגעת בתנור או מה שזה לא יהיה.

לי יש גישה שהעלתי פה בתגובות השונות, וסקרן אותי לדעת איך אחרים עושים סוג של סקר כזה, את הסיומת של השאלה האם בצורה מכאיבה שאלתי כי נתתי סטירה כואבת ורציתי לשמוע מה דעת האחרים, סוג של סקר דיוני.

ואגב מנצל את התגובה לציין דעה נוספת שיש לי לגבי ילדים: כרווק יצא לי כמה פעמים לדסקס עם חברים על ההורים, כמעט לכולם יש פינות חבויות שסבורים שבנקודה זו או אחרת ההורים טעו, ילדים לא מקבלים שום הדרכה ביחס למבט על ההורים בניגוד להורים שיש להם אינספור מדריכי חינוך.

ראוי גם להוציא מדריך לילד, לילד בן 15 16 כבר מותר להבין שההורה לא מושלם, מותר לו להבין שההורה הוא בן אנוש שלפעמים עושה טעויות עם מלחץ החיים עם מכל נושא אחר, והכי חשוב צריך לדעת לסלוח גם להורים.

 יש אנשים שמאשימים את ההורים בכל תחלואי החיים (לא מדבר על הורים פסיכופתיים או מכים במובן האמיתי..) כמה זה חבל.. 

דברתי לא מזמן עם בחור בן 20 שנורא כעס על הוריו 'כל החיים שלי דפוקים בגללם' אמרתי לו סתכל קדימה, החיים לפניך, תשקיע בעתיד במקום בעבר, אתה כבר ילד גדול, אתה רוצה בגיל 80 להיות דפוק? והעיקר שיהיה לך את מי להאשים? זה החיים ששלך!! לא חבל לשרוף אותם בגלל כמה טעויות שההורים שלך עשו? ולסיום דברתי איתו על 'זויות' הסברתי לו במקרה שלו מאיפה נבע הטעויות של ההורים שלו, ההורים שלו הם מאוד אוהבים ואכפתיים אבל הם גדלו להורים ניצולי שואה ומה שאותו צעיר עבר הוא כאין וכאפס למה שהם עברו מההורים שלהם, הסברתי לו כמה ההורים שלו סבלו כילדים פי כמה, ומה שהם עשו לו זה לא ממקום של רוע (והוא הסכים איתי שזה לא מרוע אלא מסוג אופי). אז לגיטימי להתעצבן, אבל גם לגיטימי וחשוב אחרי העצבים, להתיישב. 

זהו. חפרתי. לילה טוב לכל המגיבים.

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ח' בניסן תשפ"ו 9:11

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ז' בניסן תשפ"ו 23:22

1.לכל אדם בעולם יש drive שונה לתקשורת שיכול להשתנות גם מתקופה לתקופה ולפעמים מיום ליום. יש אנשים שככל שהם עמוסים, אין להם כח לדבר, ויש אנשים שדווקא הפוך, ככל שהם עמוסים הם רוצים לדבר ולפרוק וזה מעניק להם נחת וכן הלאה. אגב זה לאו דווקא אומר שהם לא נהנים מהתקשורת פשוט הם לאו דווקא ייזמו אותה (מסתבר שאלה שני חלקים שונים במוח: מוטיבציה והנאה).

עכשיו אפשר לגשת לסוגיה הזאת בשתי דרכים, אפשר להציף את העניין ולהגיע לכל־מיני פשרות וכו' כו' ויש כאלה שזה עובד להם. לעניות דעתי... אין בדיוק עניין "להכריח" מישהו לדבר איתך אם הוא לא כזה רוצה. עכשיו השאלה היא אם פשוט היא בן־אדם שפחות יוזם (או בתקופה שהמוח שלה לא משדר לה אותות ליזום, אם תרצה להגדיר זאת כך) ואז פשוט תתרגל לעובדה שאתה יוזם, או שאין לה ראש לדיבורים ואז לעניות דעתי הקטנה אין עניין "להכריח" מישהו שלא במוּד... כמו בכל־דבר. ופשוט לקבל את זה כמו שזה, זה לאו דווקא אישי. סתם לגבי עצמי, אני מסוג האנשים שממש לא אוהבים לדבר כל יום, אולי פעם בשבוע, אבל זה עדיין הרבה ביחס למישהי שהכרתי שאוהבת לדבר פעם בכמה שבועות, יש בזה משהו קצת מבאס אמנם, אבל תמיד ידעתי שהיא מאוד מחזיקה מהידידות שלנו פשוט זה הקצב החברתי שלה ואין לנו מה לעשות אלא להעריך אחד את השני.

ועוד משהו קטן, עם כל הכבוד לנו בסופו־של־דבר חיי היום־יום לא כאלה מעניינים... היום נסעתי לעבודה בדרך חזור קפצתי לסופר נשרף לי המוח מהתור חזרתי הכנתי חביתה עם פפריקה למדתי קצת הלכות והלכתי לישון. מחר... אותו דבר בדיוק. מחרתיים... אותו דבר רק בלי הסופר. יש אנשים שנהנים מעצם השיח ומעצם זה שמדברים יש כאלה שאוהבים לדבר על דברים מעניינים בלבד (אני שייך לקבוצה ב' ואם אין לי משהו מעניין לדבר עליו אני מסוגל לשתוק גם חודשים). זה לא משהו אישי אלא קשור למבנים מסוימים במוח (רמת גירוי והפרשות של כל־מיני הורמונים כתוצאה מאינטרקציה חברתית).

עריכה: וגם כמו שהזכירו כאן יש אנשים שתקשורת טלפונית / התכתבות זה פשוט לא בשבילם. ויש כאלה שמתים על זה. אין מה לעשות בעניין.

2. ראשית להיות מאובחן עם דיכאון זה לא נדיר מחד וגם לא בהכרח מלמד על העתיד מאידך, דיכאון מז'ורי זאת אפיזודה אקוטית שברוב המוחלט של המקרים תחומה בזמן, בשונה מהפרעות אישיות או מחלות כרוניות כמו סכיזופרניה / ביפולר / כו'. מה שאתה מתאר זה יותר בפן האישיותי + סף גירוי רגשי או משהו כזה, שזה שונה.

זאת הערה צדדית אבל עכשיו לגופו של עניין. המקרה שאתה מתאר הוא מאוד מאוד בעייתי כי א' עצם ה"עצימות" של הסיטואציה מספיקה כדי לערער את היציבות ולסחוט רגשות רעים. ב' לא די בכך אלא יש לה ציפייה מאוד עמוקה למשהו שאינך מסוגל לעשות (וגם רוב האנשים הרגילים אינם מסוגלים אליו).

עכשיו כמובן הפתרון האופטימלי שאליו מגיעים זוגות מאוד מוצלחים הוא שכל צד עושה את כל מה שהוא יכול כדי לשמור על יציבות. מצדה למשל זה יכול להיות טיפול מקצועי (פסיכולוגי או פסיכיאטרי), ללמוד לא לצפות ממך לעשות את מה שאינך יכול, ללמוד וויסות רגשי וכן הלאה וכן הלאה. ומצדך להיות מודע לקשיים שלה ומניין הם נובעים ומהי הדרך הסבירה (לא נמנעת מחד ולא "התאבדות המונית" מאידך) להתמודד איתם כשהם צפים. כמובן מצריך המון מודעות ונכונות אולי טיפול זוגי אבל עד שמגיעים לשם והמכשולים בדרך...

עכשיו תראה לדעתי אם אתה "תיכנע" לבלגן שלה גם אם זה ימצא חן בעיניה לטווח קצר זה הולך ליצור המון, המון, המון מרירות אצלך לטווח ארוך (יכול להיות גם ברמה של התניה פבלובית...) וחוץ מזה שזה ממוסס את יסודות הקשר אני מאמין שבסופו־של־דבר ככל שאתה תרגיש שמח ובטוח תוכל להקרין את זה וככל שתרגיש גרוע ככה גם האווירה הכללית תהיה גרועה יותר ויותר.

נו אז מה בכל־זאת אפשר לעשות? אני חושב שגם אם לא נפתור לה ברגע זה את כל הבעיות, לפחות כסעד זמני כדאי להציף את הנושא ולא למרוח אותו לנצח. להגיד מה אתה מסוגל לעשות ומה אתה לא מסוגל לעשות, אילו דרכים של תמיכה רגשית (ולא טיפול או פתרון בעיות! אינך אביר על סוס לבן) אתה כן יכול לתת ואילו סוחטות אותך, אילו דרכים חלופיות יכולות לעזור לה לפרוק קיטור (שזה כבר שייך יותר לפן טיפולי, אבל יש כל־מיני כישורים שאפשר ללמוד, מיינדפולנס / CBT / טיפול באומנות / סביבה תומכת רחבה יותר ולא רק אתה כו' כו' וכו'). ומהצד השני איך לגרום לה להרגיש חשובה אהובה מוערכת נתמכת וכן הלאה ולשמור על התחושה שהקשר אכן מספק לה את הביטחון וההגנה שבנות כל־כך אוהבות מבלי שאתה תאבד את השפיות. תוספת: ואולי גם במקביל להבין את המקום של ההתמודדות שלה ולבנות איזושהי דרך שבה אתה תומך בה באופן שמטיב לשניכם.

עכשיו איך מנהלים שיחה כזאת... יכול להיות שכדאי ייעוץ זוגי רק בשביל שהדיון יהיה בסביבה נייטרלית שמעודדת שיח פתוח, אני מתאר לעצמי שזה לא יהיה הכי נעים אם תתנפל עליה ותגיד לה "שמעי מתוקונת וואלק אין לי כח יותר ליללות האלה פעם הבאה שאת מרגישה רע אני אציע לך כוס מים ושבי ציירי ציור" (אלה לא המילים אבל התחושה שיכולה להגיע בצד השני אולי כן קצת נטישה או זלזול או וואטאבר צריך להתגבר איכשהו על השלב הראשוני הזה).

אמנם אתם חצי שנה ביחד אבל יש לכם כנראה עוד איזה 100 שנה אז כן צריך להתחיל לחשוב איך אתם מנעימים את הזמן הזה.

רציתי להציע גם שהיא תלך לטיפול רגשי

השאלה איך אומרים לה את זה בלי שהיא תיפגע.

המטרה בטיפול רגשי זה להעצים אותה.

לתת לה כלים לגדול.

בתור עזרה ראשונה -

האם יש לה תחביבים?

מה היא אוהבת לעשות?

אני חושבת שזה יעזור לה

לעשות יותר את מה שהיא אוהבת.

אני לא יודעת למה היא סטודנטית, אבל יש מקצועות דורשים ממש. במיוחד אם היא עובדת גם… גם ימים חופשיים, יש המון מה לעשות בהם בלא מעט מקצועות…

ויש אנשים שגם לא מתחברים לתקשורת בטלפון.

אלו שני דברים שיכול מאוד להיות שמשפיעים על חוסר התקשורת שלה איתך ועל העובדה שאתה זה שיוזם.

ובאמת גם יש פעמים שלא חושבים על זה אפילו מרוב עומס… גם אם לא עשו משהו חשוב אלא אפילו ראו סרט, לא תמיד יש את זה בראש.

ויש בנות יותר רגשיות. אני לא אומרת שזה לא יותר מהרגיל, וכמובן שלא אומרת כלום על הדיכאון, אבל תדע שזה תקין על גבול מסויים. כלומר גם אם תטפלו בזה, והמצב ישתפר, סיכוי גבוה שחלק מזה יישאר.

אני לא אומרת בשביל לייאש או משהו, אלא בשביל שתהיה מודע לזה.

וכן נשמע שכדאי לטפל בדיכאון שלה.

ובעיקר לדבר איתה ולשתף מה אתה מרגיש. לא להאשים ולא להתגונן. לתקשר ולדבר.

בהצלחה!

לוקח זמן בזוגיות רגילה עד שמוצאים דרך נכונה וטובה לתקשר, ואצלכם יש את המרחק ותקשורת טלפונית שזה מקשה פי כמה, וכל אחד זקוק לתקשורת אחרת, תמצאו ותדברו על הדרך ותדירות שמתאימה לשניכם, ממש טבעי שזה קשה.

בקשר ל2,

יכול להיות שיש נקודות מסוימת שהן טריגריות בשבילה ומפעילות אותה, וכשלוחצים על אותן נקודות רוב האנשים מגיבים בחוסר פרופורציה, ב"ילדותיות" בחוסר איזון,

כי הדבר השטותי שעליו אתה חושב שהיא עושה סרט,

הוא הקצה החשוף של קרחון הטראומה שלה.

מציעה כמה דברים,

דבר ראשון אל תקרא לה ילדותית או שטותית (בינך לבין עצמך) כי אתה עדיין לא מכיר אותה, וגם אם זה תסכול שנראה לך על שטות, כנראה זה יושב על משהו עמוק יותר. לרוב אם תתבונן תמצא חזרתיות במשבר סביב אותו נושא.

נסה להגיע בסקרנות, ולא בשיפוטיות, להבין מה עומד מאחורי זה.

אם אפשר, תנסה לתקשר איתה על זה כשהיא לא בקרייסס, אבל רק אם אתה בא בעיניים טובות, ולא בשיפוטיות שהיא ילדותית.

ותציע לה טיפול.

אף פעם אל תציע תוך כדי משבר, רק אחרי שאתם מלבנים את הדברים, וגם אז מתוך דאגה "אני רואה שקשה לך" ולא מתוך מקום ש"את בעייתית".

לא נשמע ממה שכתבת שזה דיכאון, יכול להיות שהיא מתמודדת עם קשיים אחרים (שאולי גם הובילו לדיכאון)

אנחנו נשואים כמה שנים, וכשאני מסתכלת על השנה הראשונה שלנו, שהייתי מאושרת ומאוהבת, אבל הייתי שמחה לשנות הרבה מהתנהלות שהיתה לי כלפי בעלי.

תחילת הנישואים עדיין יתכן והיא מחפשת ביטחון שאתה אוהב אותה ולכן מחכה לחיזוק שלך-יוזמה שלך לשיחות. תנסה לומר לה בצורה עניינית אוהבת שאתה ממש רוצה להרגיש שהיא מתגעגעת ואן תוכל לפעמים להפתיע עם טלפון או הודעה זה יחזק אותך.

לגבי ילדותיות- זה סובייקטיבי,אבל גן כאן אולי עדיין לא נוצר קשר זוגי שהוא חדש אז נח לה לקבל את האופציה שלך דרך זה. נשמע שההתנהלות שלה לא ילדותית-היא לומדת, מתפרנסת, מעודדת אותך ללכת בדרך שלך. אז זה המקום הקטן שלה לדרוש תשומת לב שחסרה כשאתה רחוק. אולי אם מלכתחילה תנסה לפרגן על מה שעושה היא לא תצטרך להתבכיין ואתה לא תצליח להוביל שיחה למקום גבוה יותר? שוב, זה מזוית של מה שעברתי. ואני מחשבת מחוץ לבית לבוגרת מאוד, אבל יש מקום מול בעלי שאהבתי מאוד להתרפק, וזו הדרך אולי להתרפק עליך מרחוק.

חצי שנה זה כלום, ואם אתם לא יחד יום יום אז בכלל. אבל זה לא מוקדם מידי ללמוד ולנסות לשפר את הראיה מהתקשורת.

מזל טוב והרבה הצלחה! 

שנית - מזל טוב גדול לחתונה. לשירות צבאי קרבי יש מחירים משמעותיים. מחירים אישיים ומחירים זוגיים ומשפחתיים. אני ממש לא אומא זאת כדי להחליש אותך, אבל צריך להיות מודעים לזה.

חלק מהותי מיצירת היחד הזוגי ותחזוקו - זה הנוכחות הרצופה ביחד. כמובן אנשים גם לומדים/עובדים/מתפללים/הולכים לאירועים וכד', אבל הסדר הרגיל הוא שלפחות נפגשים כל ערב, אוכלים ביחד, ישנים אחד ליד השני, כל שבת נמצאים ביחד וכו'. זה נכון כל החיים, זה נכון גם אצל זוגות וותיקים, בלי תחזוקה היחד הזוגי מתייבש. אבל, זה נכון שבעתיים אצל זוג צעיר, שעוד צריך לייצר את היחד הזה. לא סתם במלחמת רשות התורה פטרה חתן בשנתו הראשונה - השנה הזאת, הנוכחות היום-יומית בה חשובה מאוד.

אנחנו לא במלחמת רשות, אנחנו במלחמת מצווה, באמת אין אפשרות לפטור את החתנים, גם ככה יש חוסר מטורף בקרביים. אני לא מעודד אותך להפסיק, להפך, לך בכחך זה והושעת את ישראל. אבל צריך מודעות למצב ולמורכבות שבו.

אחרי כל ההקדמה הזאת, לגופם של דבריך:

ההגדרה 'ילדותיות' לא מקדמת אתכם לשום מקום. יש לה התנהלות שאתה לא רגיל אליה ואולי באמת מלמדת על קושי, אבל היא אדם בוגר וכדאי להתאמץ ללמוד את העולם שלה. הרבה פעמים נשים מתתנהלות בצורה קצת ילדותית ליד או באוזני הבעל, כי הם מנסות להרגיש שיש להן על מי לסמוך, מישהו חזק להשען עליו. מעבר לזה - יתכן שזה הדרך שלה למלא את החוסר בנוכחות שלך.

גם לגבי הטלפונים, סביר שדווקא המרחק, מעצים את הצורך שלה, כנראה שאפילו באופן לא מודע, שאתה תחזר אחריה. מעבר לזה, מסתבר שאתה הרבה לא זמין. סביר שהיא מתגוננת מהאכזבה שבנסיון ליצור קשר שוב ושוב ומשאירה את הצפיה לזה שאתה תתקשר.

בהצלחה רבה

אתה זמין בטלפון כל היום? כי אם לא אין שום טעם שהיא תתקשר אליך כשהיא יכולה ותנסה להשיג אותך, ועדיף שאתה תתקשר אליה שאתה יכול. בעלי גם עכשיו בצבא ואני לא מתקשרת אליו בכלל, אני יודעת שאין טעם כי הוא כנראה לא יענה וכשהוא יוכל הוא יתקשר.

לגבי 2, אני גם חושבת שטיפול יעזור, אבל לא בהכרח כי משהו לא תקין אצלה, אלא כי נשמע שהיא בתקופה מאוד מאוד מציפה בחיים. היא עובדת ולומדת במקביל, שזה קשוח מאוד, והיא גם התחתנה לא מזמן והיא כלה טרייה עם כל ההצפה שבזה, ובעלה לא בבית רוב הזמן שזה קשוח בטירוף. האמת שביחס לכל זה התגובה שלה נשמעת לי ממש נורמלית, והיא פשוט צריכה ללמוד איך לאזן את עצמה ולהתרגל למצב הזה, שהוא קשה מאוד

יכול להיות שהיא הורמונלית?

מניעה הורמונלית יכולה מאוד לגרום לכאלה מצבי רוח

אתה בסדיר צבא, זו שפה שונה דינמיקה אחרת, התנהלות שונה. שים לב לזה

מותר לה לשכוח ממך, זה בסדר.

אין קשר בין תסכול לדכאון אל תחבר ביניהם. זה שאובחנה בדכאון קל כמו רוב אזרחי המדינה לא אומר שהיא דכאונית.

מתןסכלת יש הרבה סיבות וזה גם בסדר לןמדים להתנהל ביחד.

אם אחרי חצי שנה אתה לא מסוגל לא יודע מה לעשות והגעת לקצה ההכלה

תעשה לעצמך ולה טובה לכו לייעוץ זוגי, זה לא לפורום נדרשת עבודה להבין מהות האשה והגבר בתוך הקשר הזוגי ובפרט כשהמציאות היא לא זוגית לרוב כי אתה בצבא ומידי פעם צריך לקפוץ למציאות זוגית

הייתי שולחת אותך לחקור ולהבין מהו המהות של הגבר

אחרי שיח של קושי / אתגר/ רגש/ בכי שלה

לא תקין שמה שאתה חושב עליו זה לעזאזל למה אני צריך להתמודד עם זה . ?

( שאלה שצריכה להישאל למה זה כזה מפריע לך ? גילוי של רגש מצידך ?מה אתה מכחיש בך שמעורר את זה? בילדות ?)

אלא

איזה כיף שאשתי סומכת עלי מתייעצת איתי אני משנה לה את המצב רוח לטובה

ואם אתה בהכחשה לזה משהו לא תקין .

תוסיף את זה שאין דבר יותר קשה מלצאת עם גבר קרבי בסדיר .

וכל הכבוד לה שהיא שורדת את זה בכלל

(אולי היא לא כזו ילדותית כמו שציינת?)

בנוגע לזה שהיא לא יוזמת .. יכול מאוד להיות ששידרת לה שאתה עסוק/ עמוס.

( תגיד לה כיף לי לשמוע אותך תתקשרי גם את ..)

נשים אוהבות יחס (בלשון הרחוב צומי ..) אתה מביא לה את זה?

(שאלה שעולה : למה היא צריכה להגיע לבכי כדי שתתיחס ?)

מעבר לזה שבכי אצל האישה זה חלק מהחיים שלה

ואתה צריך ללמוד לקבל את זה ..

כמה פעמים אתה אומר לה שאתה מעריך אותה?

כמה פעמים אתה פונה אליה לא כדי להשיג משהו? לא כדי לסמן וי על אמרתי לה לילה טוב ?

אלא אני באמת רוצה לשמוע מה שלומך ?

בלתי נסבל בעייני שהיא משתפת אותך סומכת עליך 

ואתה קורא לה ילדותית . 

אתה חייב הכוונה הייתי ממליצה על יהונתן קליין

מגיב פה אבל זה להרבה תגובות שהיו.

אתם מציגים את זה כאילו אני לא מכיל בכלל אבל זה לא מה שכתבתי, אנסה לדייק.

גם אחרי כל ההכלה יש פעמים שכל מה שקורה היא צורחת ומגיבה כמו ילדה- משפטים "לא באלי את זה" "די הכל באשמתך" (על זה שהיא לא הצליחה איזה נשהו במטבח "לא יודעת מה אני מרגישה" "לא רוצה לא רוצה לא רוצה" ובסוף בשעת המעשה אני מכיל מאוד ומנסה לעודד ולהרים אבל הגעתי למצב שכל מקרה כזה כבר מצטרף לקודמים ואני לא יודע אם אוכל להכיל עוד מקרים כאלה בלי להיגמר מהם ולפנצר אותי

מרגיש וויתור על עצמי.

מנסה להבין איך ממשיכים הלאה אחרי שזה קורה ולהתמלא כוחות כדי להיות שם בשבילה

הרי התחתנתי איתה ברור לי שהיא החזקה והמושלמת באדם- סתם נק' שקשה לי איתה ואשמח לעצות

עבר עריכה על ידי נפש חיה. בתאריך י"א בניסן תשפ"ו 10:08

"נקי יהיה לביתו" - הנקיות הנפשית מאפשרת להתמקד יותר בבן הזוג וזה גם טבעי בהתחלה

(יש בזה משהו מאד משחרר! זהו, אני לא צריך לחפש יותר, התחתנתי! עכשיו אנחנו מכירים אחד את השני כדי שנוכל לבנות לאט לאט את החיים שלנו כזוג)

כדאי לזכור שהשנה הראשונה

היא שנה לא תמיד פשוטה

היא הבסיס לשנים הבאות בע"ה

וזאת שנה שלומדים בה הרבה אחד על עצמו ואחד על השני

אז בהצלחה גדולה בע" ה!

דבר שני

לפעמים ממבט ראשון על הבנאדם

הרושם ראשוני אולי יותר מאופק/ סבלני

לאט לאט  כשנמצאים בסביבה שבה מרגישים נוח וחופשי להתבטא או להגיב לסיטואציות, התגובה הופכת אמוציונאלית יותר וממילא נחשף רובד/ פן נוסף באישיות מולנו, שלא התגלה קודם (בנישואין ההתבטאויות/התנהגויות יכולות להיות שונות מאשר בדייטים. אפשר להסתכל על זה גם חיובי- מהצד השני זאת יכולה להיות קלילות - ואז כשמשהו לא מסתדר התגובה בהתאם)

לפעמים זה עניין של מודעות לניהול רגשות/ ניהול כעסים

ולכן לא הייתי ממהרת לשלוח אותה לטיפול חיצוני.

יצירת תנאים לשיחה פתוחה וכנה איתה, בלי לפגוע, לחסום או לשפוט אותה, יכולה לתת לך עוד הבנה והיכרות עם העולם הפנימי של אשתך.

ואז תוכל להציג גם מה שנראה מהצד שלך ואת המחשבות שלך בנושא

וביחד תראו איך מגיעים לעמק השווה.

אתם רק התחלתם את החיים כזוג ,

ההיכרות/ הבנייה של הזוגיות לוקחת זמן ומתפתחת לעומקים ורבדים נוספים ככל שהשנים עוברות.

לכן מאחלים שיהיה בניין עדי עד- בניין שהולך ונבנֶה כל הזמן, עדי עד.

אם בכל זאת יש קושי בתקשורת-

אפשר לפנות לייעוץ (אולי משם ייתנו המלצה לטיפול קצר בנושא הרגשי, אבל בעיניי זה מוקדם מידיי לעשות צעד כזה)

דבר שלישי שחשבתי עליו ממש עכשיו

לפעמים בחורה לא צריכה פיתרון לבעיה. היא חכמה ויודעת לפתור את הבעיות שלה ולהסתדר. 

היא פשוט רוצה להרגיש ש"יש לה על מי להישען" ולבדוק את הגבול - שיש לה מרחב ביטחון, שאוהבים ומקבלים אותה בכל מצב, שהיא יכולה "להשליך" את הלב שלה על בעלה (והוא יקבל אותה וישדר לה ביטחון) התגובות ה "ילדותיות" מבטאות בצורה קצת מוקצנת קושי מסויים באופן כדי להבליט ולהדגיש את הצורך הנפשי "תראה אותי, תראה את המאמצים שלי ואת ההשקעה" 

אז אולי הסמנטיקה/ התנהלות שלה מופיעה קצת לא כמו שהיית מצפה ממנה לאור ההיכרות שלכם

וזאת דווקא ההזדמנות ליצור שיח או תגובה לסיטואציה בצורה בוגרת ומכבדת.  

יכול להיות שהיא תקלוט טוב את היחס המכבד והבוגר שלך-  אליה שלא תלוי בשום תגובה שלה, וממילא השיח שלה יישתנה גם.

להחזיר לה באותה מטבע של ילדותיות לא כדאי, כי יכול לדרדר את ההרגשה של שניכם.

בהצלחה רבה

מזל טוב!

תזכו לבניין עדי עד

בשמחה ובבריאות

מתוך אהבה ואחווה, שלום ורעות. 

בעיות קשות מדי לפתרון באמצעי הזה. בהצלחה. יתכן שאם היית משתחרר או לפחות משרת במקום יותר קרוב. חלק מהבעיה הייתה נפתרת. במצב הנוכחי כמעט בלתי אפשרי, שתצליחו לצאת מזה לבד. דבר ראשון תבקש העברה. ככה יהיה יותר קל לטפל. גם המצב ביניכם יש מקום להניח שישתפר. חצי שנה זה כלום בשביל נישואין. במצב שאתם נמצאים בו, קשה לבנות משהו שאפשר יהיה להתייחס אליו. בקש העברה. הבית בעדיפות עליונה. 

לגבי 2, משתנה. תשאל אותה איך היתה פותרת את הבעיה אם לא היית יוצר קשר כרגע....

 רוצה להגיב דווקא בתור נשואה ותיקה
יש מצב שגם אשתך כבר הגיעה לכאן וגם כבר קוראת. 
השנתיים שלוש הראשונות שלנו היו ממש קשות אפילו שאנחנו ממש מתאימים והיה לנו ברור מהרגע הראשון שמצאנו אחד את השני ואפילו שלא היה לנו אתגר של צבא. 

אז למה היה קשה?
כי היינו צריכים ללמוד לדבר על מה שקשה לנו. כי לא התרגלנו לחיות בזוג ואני הייתי ממש בראש שאני לא מבקשת טובות ומצד שני, גם כשהייתי צריכה ממש, לא ביקשתי וציפיתי שהוא יבין. 
ולאט לאט למדנו לדבר אחד עם השני ולהגיד מה קשה לכל אחד ואיך אפשר לעזור לזה. 
אצלנו זה כבר היה תוך כדי ילדים. 

אצלכם, אתה בצבא והיא לבד. הלבד יכול להיות ממש קשה ולפתח איזה שריון כזה כדי להתמודד ואולי לכן היא לא מתקשרת ומצד שני אתה בודד ורחוק וצריך את הקשר הזה. 
וגם בקושי- אתה תופס את זה כילדותיות אבל היא בסף השבירה שלה, במצב לא הגיוני ומגיבה באופן לא הגיוני. 
בשני המקרים כדאי לדבר. 
בענייין של הקשר- להגיד לה שאתה רוצה וצריך גם לשמוע ממנה. 

בעניין של הקושי שלך, אשתו- תמיד כדאי לא להגיע למצבי שבירה. להקדים תרופה למכה. תחשבו ביחד איפה המקומות הללו ותנסו למנוע אותם ואז יהיה הרבה פחות להכיל. אבל גם כשיהיה, אתה צריך להכיל. כי היא לבד ומתמודדת. 

כמובן שהשיחה חייבת להיות פנים אל פנים ולא בטלפון. 

ודבר אחרון- אני לא יודעת כמה זמן נשאר לך בסדיר אבל יכול להיות ששווה לקצר או לעבור דירה קרוב להורים או כל מיני דברים שיכולים לעזור. 
בסוף זה הבית שלכם. 
ותזכרו שהשנים הראשונות קשות גם כשאין צבא והיא האשה המושלמת שלך ואני בטוחה שאתה האיש המושלם שלך. 

בהצלחה! 

א. קודם כל מזל טוב גדול לנישואיכם, אתם ממש נשואים טריים בשנתכם הראשונה, השנה בה התורה מנחה אותנו "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשק לקח".

עצם המציאות של השנה הראשונה לנישואים, ללא כל שאר האתגרים שמסביב - מביאה עימה אתגר והתמודדויות רבות.

על כן הפניות הזו לעבוד ולעבד יחד את היחד שלנו כזוג חשובה מאוד.

ב. מעבר לכך, ציינת שאתה גם חייל קרבי בסדיר.

רק הנתון הזה לכשעצמו מוסיף עוד אתגר קשה שבעתיים.

גם לך. כמובן. ותודה עצומה מכל עם ישראל על המסירות והנתינה הזו שלך!

גם לאשתך היקרה. שמתמודדת כאישה של חייל קרבי בסדיר. עם המון התמודדיות, המון לבד, המון חששות, המון שינויים.

וגם לכם כזוג נשוי. 

רק לפני חצי שנה עוד הייתם רווקים

כל אחד גר בבית אחר, אולי אם גרתם אצל ההורים לא הייתם צריכים לנהל בית מבחינת ניקיונות, בישולים, כביסות, קניות, משכנתא, חשמל, גז וכל השאר,

ובעיקר - השינוי הזה מרווקות לנישואים שהוא שינוי בפני עצמו ומצריך הסתגלות לאט לאט ובהדרגה וקבלת כלים שם

וכמובן בצבא הכל שוב מתעצם ונהיה קשה שבעתיים.

ג. לא זאת בלבד,

ציינת שאשתך גם לומדת כעת

וגם עובדת במקביל

נשמע שיש על שניכם עומס עצום

גם פיזי וגם מנטלי וגם רגשי, נפשי.

ד. השיח העיקרי שלכם הוא בטלפון - שכמובן לא ניתן להגיע לאותה אפקטיביות ואותם עומקים כמו פנים מול פנים. זה משנה המון.

(כמובן שכדאי בזמן שכן מתאפשר כן לקיים שיחות טובות ועמוקות ביניכם פנים מול פנים

ולקבוע שמתי שלא ניתן ונאלצים להסתפק בטלפון יודעים יחד שזו באמת פלטפורמה מוגבלת ולוקחים זאת בחשבון).

ה. ציינת שאתה מרגיש שרק אתה מחפש אותה או יוצר את הקשר הראשוני -

כדאי לשאול אותה ישירות ולשמוע ממנה את הלמה שלה (ל' בקמץ).

אולי היא לא רוצה להתאכזב שאתה לא זמין וזה סוג של מנגנון הגנה?

אולי היא לא רוצה להפריע לך ולא יודעת מתי אתה פנוי ומעדיפה שאתה תתקשר כדי לא להפריע?

אולי יש לה המון חוזקות אחרות אבל ליזום שיחה היא לא אחת מהן, אבל יש לה עוד המון אחרות?

אולי אם היא תדע עד כמה זה משמעותי עבורך ומה זה גורם לך להרגיש היא תוכל לחשוב על דרכי שינוי מטיבים עבור שניכם? שתחשבו יחד כמובן...

ואולי עוד הרבה מאוד הנחות.

חשוב לשמוע ממנה ישירות

ולפי התשובה לעבוד.

ו. כדאי לעשות הפרדה בין דבר לדבר כדי לא ליצור כאוס ועומס יתר עם בלאגן בראש ובלב.

כלומר:

לגבי הדיכאון שהיה בעבר - זה לא אומר שום דבר רע מלבד זה שאשתך גיבורה ואלופה שהתמודדה בגבורה עם מכת הדור, דיכאון, ויכלה לו!

שיש לה תעצומות נפש ובטוח גם למדה וגדלה מכך מאוד.

לגבי ההווה - אם יש כרגע דיכאון או כל דבר אחר שמקשה כדאי לאבחן בצורה מסודרת ומקצועית ולטפל בכך.

גם אמצעי מניעה הורמונליים כגון גלולות עלולים מאוד להגביר את עוצמות התנודות במצבי הרוח ואת הדכדוך, לכן חשוב לברר לעומק גם את הנקודה הזו.

לגבי זה שהיא מתוסכלת מדברים ביום יום - בפני עצמו זה כמובן לגיטימי. בטח לאור כל הסעיפים הקודמים שהיא אישה נשואה טרייה, עם המון המון שינויים בבת אחת בחצי שנה הזו,

בעלה בסדיר חייל קרבי,

היא עובדת

היא לומדת

היא מחזיקה בית

היא לומדת את הגוף שלה וכל הלכות טהרת המשפחה שגם לוקחים משאבים לכך

יש מלחמה (בתוך מלחמה בתוך מלחמה...)

אזעקות

חדשות

דאגות

ומה לא...

ובתוך כל זה ממש מותר ואנושי שהיא תהיה מתוסכלת מדי פעם.

אם זה באופן חריג או פוגע בהתנהלות או יושב על משהו עמוק - אז כנזכר קודם, כדאי לאבחן ולטפל בצורה מיטבית כדי להגיע לרווחה נפשית.

ז. המשפט אולי הכי חשוב בכל ההודעה - הייתי ממליצה לך לשנות את המשוואה שנוצרה לך בראש שאומרת "אשתי ילדותית"

ולהפוך אותה ל: "אשתי *אנושית*".

כי היא באמת אנושית. רק בשר ודם.

היא לא ילדה קטנה, היא אישה שמתמודדת עם הרבה מאוד מאוד מאוד.

יכולה להעיד על עצמי (נשואים עוד רגע 19 שנים ב"ה) שאם היה לי רק דבר אחד מכל מה שהיא מתמודדת איתו בשנה הראשונה (או בכלל) - הייתי בהחלט מתוסכלת ואף מגיבה בתסכול עמוק לא פעם ולא פעמיים.

בשנה הראשונה שלנו, והרבה אח"כ, למדתי את עצמי לאט לאט, את בעלי לאט לאט, את היחד שלנו לאט לאט,

ובדרך היו לי המון המון המון פיקשושים.

הכל בסדר.

זה לימוד.

זוגיות היא לימוד.

נישואים הם לימוד.

ללמוד את עבודת השמחה שלי ומי אני ואיך אני עובדת ומהם הצרכים שלי, הקשיים שלי, מנגוני ההגנה שלי וכן הלאה - הכל הכל זה לימוד

לימוד של שנים

ואפשר להתחיל בלימוד הזה

מתוך מקום מעצים ולא מחליש

מתוך מקום שבאמת רואה את האנושיות שבכל אחד ואחת מאיתנו.

ללמוד - מה היא רוצה מעצמה? רגע להעמיק בכך באמת.

ומה אתה?

ומה היא מרגישה עכשיו? רגע לעצור ולהיות נוכחת וקשובה פנימה, קשובה לגוף ולנפש.

ומה גורם לבכי? או עלבון? ומדוע? מה היה שם בעומק שהפעיל את זה? ומה עוד הטריגרים שלי?

ח. כמובן שאתה לא המטפל שלה אלא בעלה האוהב. וחשוב לשים את הדברים במקומם.

מצד אחד להעניק תמיכה, אוזן קשבת, אהבה, הכלה, עידוד וכו'

ומצד שני - במקומות בהם יש צורך טיפולי או צורך אחר מעבר ללהיות בן הזוג - חשוב לפנות לגורם מקצועי.

אתה לא אמור לפתור לאשתך את הבעיות הרגשיות שלה וגם היא לא את שלך.

וזה גם לימוד.

למצוא את האיזון הנכון

ללמוד איפה הנפרדות בתוך הביחד

איפה המקום להתייעץ עם אנשי מקצוע

איפה הביחד בתוך הנפרדות

איפה אני כן יכול/ה להיות שם עבור אשתי / בעלי.

אז צעד צעד

לימוד אחר לימוד

התקדמות אחר התקדמות

תהיו בתוך הלימוד הנפלא הזה ששמו זוגיות

ותמצאו בתוכו גם לימוד מפעים כל אחד כלפי עצמו

ובעיקר - צמיחה אישית וצמיחה זוגית מתוך כל זה.

המון ברכה והצלחה ב"ה

ופסח כשר ושמח

בימים כאלו, בהחלט משתדלים לא להתעכב. לא עמדתי בצורך, אבל מניח שאם הייתי בסיטואציה - ברגע שהמוהל נמצא והתינוק נמצא, הייתי משתדל לבצע את הברית, לפני שתהיה אזעקה...

אגב, לא הבנתי למה 13:15 זה מוקדם, זה כשבע וחצי שעות אחרי הנץ...

ברור שהתכוונת לטוב והתאמצת.

אבל בכל מקרה איחרת, הבן אדם נפגע, אפשר לקחת אחריות קלה ולהתנצל מכל הלב. 

ומוסיף

תלמד מזה

האם אני מתאמץ לראות את המציאות לפי המשקפיים של האחר?

או שאני מקטין ראש ומחשיב רק את המשקפיים שלי 

חתונות מקובל להתחיל כשעה לאחר הזמן בהזמנה (ואצל חרדים אף יותר משעה).

בריתות - בזמן 

אתה לא האבא של התינוק,
נראה שגם לא הסנדק.
הגעת מתי שראית לנכון, שלום.
לא הבנתי את האירוע בכלל..

תהילים פרק לב

א לְדָוִ֗ד מַ֫שְׂכִּ֥יל    אַשְׁרֵ֥י נְֽשׂוּי־פֶּ֗שַׁע כְּס֣וּי חֲטָאָֽה׃
ב אַ֥שְֽׁרֵי אָדָ֗ם לֹ֤א יַחְשֹׁ֬ב יְהוָ֣ה ל֣וֹ עָוֺ֑ן    וְאֵ֖ין בְּרוּח֣וֹ רְמִיָּֽה׃
ג כִּֽי־הֶ֭חֱרַשְׁתִּי בָּל֣וּ עֲצָמָ֑י    בְּ֝שַֽׁאֲגָתִ֗י כָּל־הַיּֽוֹם׃
ד כִּ֤י ׀ יוֹמָ֣ם וָלַיְלָה֮    תִּכְבַּ֥ד עָלַ֗י יָ֫דֶ֥ךָ
נֶהְפַּ֥ךְ לְשַׁדִּ֑י    בְּחַרְבֹ֖נֵי קַ֣יִץ סֶֽלָה׃
ה חַטָּאתִ֨י אוֹדִ֪יעֲךָ֡    וַֽעֲ֘וֺנִ֤י לֹֽא־כִסִּ֗יתִי
אָמַ֗רְתִּי    אוֹדֶ֤ה עֲלֵ֣י פְ֭שָׁעַי לַֽיהוָ֑ה
וְאַתָּ֨ה נָ֘שָׂ֤אתָ עֲוֺ֖ן חַטָּאתִ֣י    סֶֽלָה׃
ו עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד ׀ אֵלֶיךָ֮    לְעֵ֪ת מְ֫צֹ֥א
רַ֗ק לְ֭שֵׁטֶף מַ֣יִם רַבִּ֑ים    אֵ֝לָ֗יו לֹ֣א יַגִּֽיעוּ׃
ז אַתָּ֤ה ׀ סֵ֥תֶר לִי֮    מִצַּ֪ר תִּ֫צְּרֵ֥נִי
רָנֵּ֥י פַלֵּ֑ט    תְּס֖וֹבְבֵ֣נִי סֶֽלָה׃
ח אַשְׂכִּֽילְךָ֨ ׀ וְֽאוֹרְךָ֗ בְּדֶֽרֶךְ־ז֥וּ תֵלֵ֑ךְ    אִֽיעֲצָ֖ה עָלֶ֣יךָ עֵינִֽי׃
ט אַל־תִּֽהְי֤וּ ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֮    אֵ֤ין הָ֫בִ֥ין
בְּמֶֽתֶג־וָרֶ֣סֶן עֶדְי֣וֹ לִבְל֑וֹם    בַּ֝֗ל קְרֹ֣ב אֵלֶֽיךָ׃
י רַבִּ֥ים מַכְאוֹבִ֗ים לָרָ֫שָׁ֥ע    וְהַבּוֹטֵ֥חַ בַּֽיהוָ֑ה חֶ֝֗סֶד יְסֽוֹבְבֶֽנּוּ׃
יא שִׂמְח֬וּ בַֽיהוָ֣ה וְ֭גִילוּ צַדִּיקִ֑ים    וְ֝הַרְנִ֗ינוּ כָּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב׃

יש המון הסחות שמונעות מאיתנו לשים לב לכל הטוב העצום שעוטף אותנו, ובעיקר מאמץ מטורף של איראן ושלוחות הרשע לזרוע בכולנו פחד, תבהלה, דכדוך, יאוש.

אבל אנחנו ה-ר-ב-ה יותר חזקים וחכמים מהם! ולא ניתן להם!

וממש מזמור לתודה!

זה פלא אלוקי מה שקורה כאן.

אני יודעת שכולנו בתוך תוככי הקושי והאתגר וה"קוצר רוח ועבודה קשה"

אבל ממש כך היא גאולתן של ישראל

בתחילה קמעא קמעא וכל מה שהיא הולכת - היא רבה והולכת (ירושלמי, ברכות)

ובניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל

יש לנו כוח על

כל אחת ואיפה שהיא

כל אחד ואיפה שהוא

ונתחיל ממש בנו פנימה.

כי אם יש לי את עצמי -

אז יש לי את עצמי.

ויש לאחרים את עצמי.

וכל אחד ואחת מאיתנו הוא אור אינסוף

רק להביט רגע פנימה ולזכור זאת, להתחזק מכך, להאיר בתוכנו מכוח כך.

"כי יש שכר לפעולתך"

יש שכר לכל פעולה ופעולה שלנו

תחזיקו מעמד

אתם הגאולה עצמה!

וב"ה נזכה לראות בחוש ממש את הישועה השלמה שלנו במהרה, בשלמות, במתיקות ובטוב גלוי!!! ❤️

כַּמָה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ!

אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִהקונספציה וְלֹא עָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ עָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ עָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, וְלֹא הָרַג אֶת־אייתוללותיהם, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ הָרַג אֶת־אייתוללותיהם וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת־הגנה אלוקית, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הגנה אלוקית וְלֹא קָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ קָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְתוֹך לימוד אמונה, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ הֶעֱבִירָנוּ בְתוך לימוד אמונה וְלֹא שִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ שִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שנה דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שָׁנָה וְלֹא סיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ  סיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, וְלֹא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה השלמה, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה השלמה, וְלא נָתַן לָנוּ אֶת הביטחון והתורה. דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הביטחון והַתּוֹרָה וְלֹא שמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ שמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בָנָה לָּנוּ אחדות העם דַּיֵּנוּ.

עַל אַחַת, כַּמָה וְכַמָה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ: שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמהקונספציה, וְעָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, וְהָרַג אֶת־אייתוללותיהם, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הגנתו האלוקית, וְקָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות, וְהֶעֱבִירָנוּ בְתוֹך לימוד אמונה, וְשִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם, וְסִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שנה, וְסיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' גם במלחמה, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה שלמה, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַביטחון והתּוֹרָה, וְשמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבָנָה לָּנוּ אֶת־אחדות העם.

המצב מתיש, אבל להחזיק ראש מעל המים. אנחנו מכים באוייב מכות נוראיות. אנחנו ב'נהפוך הוא' על מלא.

אויבי היהודים ביקשו להשמיד להרוג ולאבד (ואם למדנו משהו משמחת תורה, אז כשאויב אומר שהוא מתכוון להשמיד אותנו - כדאי להתייחס לזה ברצינות) וכיום אנו מכים בהם מכה אחר מכה, הרג וחרב ואובדן.

לא להיות קצרי רוח, לא להחזיק עיניים על הסטופר, להתמקד בהצלחות הלאומיות ובהצלחות האישיות של כל אחד ואחד.

החיים שלך הם שלך. לא שלהם.

כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.

(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).

הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.

החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.

אתה בנוני.

כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות

אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'

אבל הוא קיים.

לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."

שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו

בעיניי קנאה זה דבר טוב

זה שיקוף של מה שכואב בנפש

על מה כדאי לעבוד ולטפל

כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות

בעבודה נכונה

במודעות למידה יישום והתמדה

גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים

אגב רוב האנשים בינוניים ומטה

תסתכל על סטטיסטיקות

בכל נושא

הממוצע/ החציון לא משהו

יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".

התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.

אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.

כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה  הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.

אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.

וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.

ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?

שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...

עזוב.

אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.

(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-

חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.

אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...

עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).

אתה רוצה להיות מאושר.

ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.

למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.

ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.

לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.

אז מה כן עושה אושר?

תקרא את ד"ר טל בן שחר.

הוא מסכם את זה

*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.

ככל שהם טובים יותר האושר עולה.

*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.

*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.

*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.

רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.

יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.

ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.

מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.

מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,

הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.

 אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.

חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד  (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )

וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.

האסכולה הקירנאית – ויקיפדיה

מה זה אומר כשאנשים סובלים?"

"אתה מרגיש בסדר, לין?"

"אני בסדר גמור," צחקתי.

"שתית דארו הלילה, כמו השיכור הזה ג'וזף?"

"לא, אני באמת בסדר. בחייך, אתה תמיד מגדיר כל דבר בשבילי. דיברנו הלילה על סבל, ואני רוצה לדעת מה דעתך על העניין הזה."

"זה קל. סבל זה להיות רעב, לא? רעב, בשביל כל דבר, פירושו סבל. בשביל כל דבר, לא להיות רעב זה לא לסבול. אבל כולם יודעים את זה."

אה בעצם חכה יש גם שם ציטוט אחר

"אושר זאת המצאה כדי לגרום לנו לקנות דברים"

תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו,  תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה,  לא משחק ילדים.

בהצלחה 

במקום "לקנא".

בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.

מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?

אתה רוצה כסף?

איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.

אתה רוצה בית יפה?

לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.

אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.

אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.

הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.

את הצילום מסך של המינוס בבנק,

תמונה של בוס מאוכזב, או ילד שהתחצף...

אף אחד לא מתאר איזה דברים פוגעים בן הזוג אמר או עשה,

ולא מספר כמה הוא שונא איזה בטטה הוא הפך להיות ...

מה שמעלים זה את הרגעים הכי יפים.

זה בדיוק השקר.

כולם בינוניים.

מי שיש לו 100 רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.

תמיד רוצים יותר ממה שיש.יש פה אפשרות למנף עבודה על הודיה על הקיים- יש לך בית? יש לך אישה? תודה

ועשינו ותפילה להתקדמות. יש הרבה שבידיים שלך.

אבל תמיד יהיה יותר

אם תשווה החוצה, לעולם לא תהיה שמח במה שיש לך.

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכל אחד עסוק בד אמותיו

רוצה יותר לעצמך? תיצור לך מציאות כזו, במה שאתה יכול. ולא כל אחד יכול לשנות הכל

אנחנו לא נהפוך כולנו לכוכבים רשת שמגלגלים שותפים בעשרות אלפי שקלים. כאילו, תנסה עם בא לך, אבל חשוב לדעת שרוב האנשים חיים את היומיום ה"ממוצע"

לרזות ולהיות שרירי זה בהישג יד

גם להחליף עבודה

עם אשתך לדעתי יש לך עבודה פנימית לעשות.. אני די בטוחה שאם זה מה שהייתה חושבת עליך היית מתבאס. חוצמיזה שהחיים הם לא רק חיצוניות

נכון לא נכון מה שכתבת

זה לא משנה.

לא בריא לחיות ככה

אתה מוכרח להיות במבט אחר

על החיים, או אפילו בלי מבט

בלי לדרג ולתת ציונים יתר.

לזרום עם עצמך ולהיות במצב רוח יותר חיובי

אני מזדהה, קודם כל.

אצלי זה קשור לחוסר אמונה בעצמי. בגלל שאני מרגישה חוסר מימוש עצמי מצד אחד, וחוסר אמונה שאני יכולה להגיע לזה מהצד השני, לא נשאר לי אלא להשוות ולקנא... במקום להתרכז בעשיה. 

צריך איכשהו לחזור לעצמך. וזאת כנראה דרך ארוכה אבל משתלמת. זה הדברים היחידים שאני יודעת.

אז  במקום להסתכל מה קורה בדשא של השכן תתחיל להשקות את הדשא שלך. מאוד ממליצה לך על  צום דיגטלי.

ובעלי תמיד מאזן אותי בנושא הזה.
תמיד יהיו יפות ממני, מוצלחות ממני, עם מספר ילדים יותר גדול משלי, עם גוף יותר יפה, עם בעל יותר וואו, עם בית מתוקתק יותר
אבל איכות חיים פנימית
היא בלהודות על השפע הספציפי שמגיע אליי.
שפע שמגיע בדמות חברה שפתאום שולחת הודעה שמחממת את הלב,
צחוק של ילד,
זמן נחמד ביחד עם בעלי
הוכרת תודה להורים

אני מבינה מאיפה זה מגיע. זה הרצון לשלמות אובייקטיבית. שלמות שהיא בכל הפרמטרים, מקיםה את כל תחומי החיים, וכמובן שלמות עצמית.

התבגרות זה לעזוב את השלמות האובייקטיבית הזאת

לשמוע את השיר החדש והנפלא הזה של ישי ריבו - הנשמה לא meta.

מדבר ממש על ההפסד והשקר העצום ברשתות החברתיות.

ממש כל מילה שם מתאימה.

מצרפת את השיר:

שם המבט.

שם המיקוד.

פנימה.

איפה ואיך אני יכול לתקן? לשפר? להעצים? לבנות?

כי החוץ מלא שקר, מלא זרות, מלא זיוף, מלא הפסד, מלא הסתרה 

ובעיקר מלא במה שלא שייך לי.

אם נבין באמת כמה כוח עצום יש לכל אדם ובטח כל יהודי, זה לא נתפס!

אתה חלק אלו-ק ממש!

עוצמות על גבי עוצמות

נשמה מאירה של אינסוף

ואתה בהחלט יכול להביט בה, פנימה, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל ולהביא אותה לזרוח להאיר ולחמם את חייך שלך ממש!

ב"הצלחה רבה

שלא טוב לך בחיים שלך עצמך.

קנאה מסמנת לנו שיש בתוכנו רצונות לא ממומשים, ומקומות או מצבים שהיינו רוצים להשתייך אליהם.

במקום לעסוק בפייסבוק ובחברים, כדאי לשאול את עצמך:

מה הייתי רוצה לשפר בחיים שלי? איך הייתי רוצה להרגיש?

מול עצמי, מול אשתי, מול הילדים?

בכלל?

עם מה מה שאני רואה בחוץ וצובט לי מפגיש אותי בתוכי? שם העבודה האמיתית.

אל תהיה קרבן, תנסה להבין מה חסר לך ואיזה טוב אתה רוצה בחיים שלך,

ומשם תצא לדרך שיהיו לך חיים משמחים ומספקים עבורך. 

כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר.

אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה. 

בai אתה יכול ליצור כל מה שתרצה

הנתינה נותמת לאדם המשמעות

ותן בראש ובראשונה לאישתך

"שנתן לי כל צורכי"

בדיוק מה שאני צריך לשליחות שלי