גם היום, כשאני אדם בוגר החי בביתו ומפרנס את עצמו, הצלקות משפיעות על חיי.

בלי להתייחס לעצם הנושא, שכבר הבעתי לגביו לאן דעתי נוטה, בכמה הזדמנויות כאן.

אם אתה סבור שבהכרח הורה שמשדר ש"מכה קלה בכנף מתוה כיוון", יגרום שילדים ינסו את זה על אחרים - זו בעיה בתפיסת המקום של הורה תקין אצל ילד (ואם אתה עוסק ב"ניתוחים" - אולי אדרבה..אינני יודע. אולי זה שחווית לטענתך יחס כמו שאתה מתאר, "חוסר קבלה קיצוני", הוא זה שגורם לך לאי ההבדלה הזו. למחשבה שילד "מעתיק" מההורים אל החברים? כך טוען הרב דסלר זצ"ל, שהמחשבה הזו נובעת מתפיסה של תרבות מעוותת את מקומם של ההורים באופן עקרוני).

וזה ממש לא "דבר מוכח" .לגמרי לא. היום רגילים לזרוק על כל נושא, "דבר מוכח".. 

ילד שיגדל להיות ילד אלים בגלל מכות שקיבל בבית - זה ילד שקיבל בבית מכות של אלימות. גדל אצל אדם של"ע הוא בכללי אדם אלים, וחלק מזה גם היה בבית.. דהיינו, קודם כל יחס של טינה (אגב, יחס של טינה, הצטברות של תיסכולים, יכול לגדל ילד שפורק את תסכוליו על הסביבה, אפילו אם לא היתה מעורבת בכך כל מכה פיזית...), של פראות, והצד הפיזי היה אחד הביטויים של זה..

באופן נורמלי, אצל הורה נורמטיבי, ילד מבחין לחלוטין בין התוכחה והצער על התנהלותו שהתבטאו בתגובה כזו - לבין יחס שלו אל חבריו וסביבתו. כמובן, "חוקרים" שבעצמם לא מכירים מציאות כזו - יגיעו למסקנות שמתאימות למציאות כמו שתיארתי לעיל.

כפי שכבר כתבתי כאן, אני לא חושב שיש ענין בזמננו בחנוך בצורה כזו. אפשר להשיג תוצאות טובות יותר בדרך אחרת שמתאימה יותר כיום. אבל לא להקצין לאמירות קשות על אנשים טובים ורגילים (בכלל, כדאי להבחין על מה מדברים... רק בשלב מאוחר יותר של קריאת חלק מהתגובות כאן, הבנתי שיש כאלה שמתייחסים למקרה של ילד קטן שרץ אל הכביש וכד'.. שוב, אני חושב שהתוצאה האופטימלית לא תושג דווקא כך. אבל לעשות מהורה כזה "אדם אלים"?.. ולחשוב שילד לא תופס מה זה מביע?... הגזמה גמורה).

וכמו שכבר אמרו, פליקים בישבן וכד'.. היו צורת תגובה מקובלת בדורות לפנינו במקרים של חוצפה או הכאת אח אחר וכד'. וכפי שרגילים לומר - גידלו דורות מפוארים... (אגב, גם אז היו אנשים מופרעים, סתם אלימים נפשית או פיזית, והם  גרמו לבעיות קשות ל"ע..). אבל כמו שגם תעניות וסיגופים היו דרך מקובלת בדורות קודמים והיום לא; כמו שלפני עלית תנועת החסידות היה מקובל שהמגיד מגיע לעיירה ומתאר בצבעים חיים איזה עונש יקבלו עוברי עבירה וכל הקהל היה מתמוגג - וכבר זמן רב שזו אינה דרך המלך.. - כך גם בנושאים כאלה יכולים לחול שינויים.

ובכללי, דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. להרבות חום, אהבה, עידוד, הכוונה; וגם הערות וגבולות ניתן בדרך זו.

בלי איבוד שליטה שגורמת נזק.

כך שעדיף שלא להכות גם אם הכי נראה שצריך

שמתמקדים אם הכאה כן או לא.
מפספסים את הסיבה בגלל המסובב..

והיום יש  בתים שמשתמשים באלימות מילולית  הרבה אחרי גיל 20, בגלל הסיסמאות של כן או לא הכאה במקום מה זה חינוך..

אני נגד זה אני חושבת שפעם הורים היו עושים את זה יותר

היום אנחנו בעידן מודרני 

אם הילד עושה משהו ממש גרוע אפשר לתת מכה מאוד עדינה ביד אבל גם את זה אני לא עושה אין לי לב להרים יד על הילד שלי 

יבין שכאן הוא עבר את הגבול ושזה מעשה חמור במיוחד שעליו לא חוזרים. אלא אם כן ההורה בעיניו הוא אדם רע מלכתחילה וזה לא סביר במשפחה נורמטיבית

אני לא מוכן לראות את הילד מסכן את חייו ולקחת את זה לשיחה, זה לא קורה בגיל שאפשר לשוחח וחייב להבהיר לילד שזה אסור

, כשהם קטנים שאני נותן מכה על היד. זה קורה בעיקר סביב התפרצות לכביש, הורדת חגורה בזמן הנסיעה וכו. נדיר אבל קורה, לרוב פעם בודדת או פעמיים לכל ילד. אני מדבר פה עד גיל 3 לרוב.
שוב להבהיר, אני לא אבא מכה, אני לא מרים יד על ילדיי, בעניין סכנת חיים אני גורס שמכה על היד או צעקה מבהירים גם לילד קטן שזה אסור. 

קרו פעמים שאיבדתי שליטה ונתתי מכה (אחת) מתוך כעס- שוב פעמים בודדות, זאת התמודדות שלי (כילדים חטפנו, לא היינו מוכים אבל כשאבא כעס על לימודים או חוצפה זה נגמר במכה או שתיים) ככה גדלתי ואין ספק שזה משפיע. נלחם עם זה יום יום וכמו שאמרתי אני לומד מכל איבוד שליטה לזהות למה זה קרה ולהזהר לפעם הבאה.

זה כלשעצמו - בלי ייסורי מצפון, מספיק ראוי וחשוב לילד כדי לגדול ביציבות.
גבולות ברורים, והורה שלא מתנצל ועושה זאת לשם חינוך - זה מתנה!

מי שלא מבין את זה - 
נותן חינוך חלבי לילדיו.. בעולם שכולם בו טורפי נבלות..

והדימוי לטורפי נבלות הוא למקומות שפלים שאדם יכול להגיע אליהם..
לא לאנשים.
חינוך חלבי לא מאפשר לילד להתמודד עם האתגרים בחיים.

ילד שלא מקבל גבולות ברורים. יתקשה להתמודד עם החיים.
עדיף שיקבל את זה ככה, מאשר לא יקבל את זה בכלל.
במקרה הזה - שים לב שהחמאתי לאבא על הבחירה שלו להציב גבולות ברורים ולא להתנצל עליהם.
לא דירבנתי אף אחד להכות.

ומתחילים לספר סיפורים של יפי נפש - 
גם לא מציבים גבולות ברורים לילדים שלהם, ואם כן - גם אוכלים ייסורי מצפון על כך.

ואת השפה הקבועה בבית לפליקים וסטירות..
זה מדהים שאי אפשר לדון בנושא הזה בלי שאנשים יקצינו תגובות כמו של מגירה פתוחה
ויהפכו את הבית למינימום מוסד לעבריינים צעירים.

לא יושבים על מכות נקודתיות של חינוך.
אלא על שפה של אלימות כללית.
ככה שלא ברור איך אתם עושים את ההיקש בין זה לזה..

והיא בד"כ מפרשת את המחקר בדרכה.
מה עומד מאחורי המושג "מכות חינוכיות"..
אם זה עדיין אובדן עשתונות בסופו של דבר (אובדן עשתונות ממשהו לא חינוכי שהילד עשה) - זה לא חינוכי.

את זה למודעות!
היא לא מחקר..
את הסטטיסטיקות על סימטריה באלימות בין נשים לגברים אני לא מביאה מהכתבה.

מושכלת ולא מתוך אובדן עשתונות.
לכן זה לא הוצאת כעסים ומתחים על הילדים.

במקרי קיצון זה נדרש לעיתים.
כל עוד זה נובע מבחירה מודעת ומושכלת של ההורה, ולא מאובדן עשתונות - זה בסדר גמור.

אותי לימדו שצריך גם חסד וגם גבורה בשביל איזון.

ולהבין שהוא צריך להבין כאן ועכשיו שזה לא קורה שוב?
שההחלטה על סטירה מגיעה מקור רוח מוחלט?

זה שאתה לא מכיר את זה, לא אומר שזה לא קיים.

ומאמינה בה.
מי שבוחר לעוות ולעשות מהדברים הכתובים פה - מה שהם לא- זה אתה.
אבל אפשר כבר להסכים שאנחנו לא רואים את העולם באותם עיניים.
אתה יפה נפש שמאלן.
ואני פסיכופטית מעודדת טרור..
עכשיו - אפשר להפסיק להגיד לי איך אני צריכה לכתוב ומה?
זה קטע בפורומים שלא הכרתי.

יגיעו למקומות בעייתיים בלי קשר למה שאני אכתוב פה.
אם הייתי כותבת את זה על כל הודעה שנראית לי מסוכנת פה - 
חצי מהפורומים היה מסומן..
זה הרי כל הודעה שאני לא מסכימה איתה.
אז תיאלץ להתמודד גם עם התגובות שלי.

ככה זה כשאתה נער גבעות וגם עושה תואר במשפטים, מישהו צריך לעצור את זה..

שכוללות הטפה חוזרת ונשנית - לא מוצאת חן בעיני..
תיאלץ להתמודד עם המציאות שאני חושבת אחרת ממך ודעותיי מתקבלות או לא - 
מסוכנות ככל שיהיו בעיניך.

לא רואה עוד מקום להגיב לך כשאתה עושה זאת.
רוצה לדון עניינית? תפאדל.
רוצה לסתום לי את הפה - דבר לקיר.

נסכים שלא להסכים

 

לא קראתי מאומה מן השיח ביניכם.

אבל ההערה העוקצנית הזו, בבחינת כביכול "מכה מתחת לחגורה", אינה במקומה.

אני בשום אופן לא רוצה להיכנס לענין הזה (ומבקש גם ממך לא להיכנס בניצלו"ש לנושא הזה כעת) - אבל כמי שיודע פרטים על המדובר, זה אחרת לגמרי-לגמרי ממה שהתפרסם.

ראוי להתנצל.

כל טוב.

תמכתי בתג מחיר.
והייתי מוכנה לשבת על זה גם יותר.
הם ניסו לסנדל את זה עם טיעון שאמרתי דברים דומים על חיילים.
למרות שגם השופט אמר להם למחוק את הטיעון הזה כי הוא לא יעמוד במבחן ההוכחות בניהול התיק..
עד שעברתי הפלה - ושם החלטתי להודות במה שירצו ושיעזבו אותי.

הבעיה איתי היא לא שאני צודקת, אלא שאני אומרת מה שאני חושבת.
אתה לא מתווכח על הצדק שבדבריי, אלא על האם מותר לי לכתוב אותו - 
אז במחילה מהדיקטטור - תיאלץ להתמודד עם קיומי ודעותיי..

אגב - אתה מתהדר בכך שאתה לא מכה את ילדיך -
אבל שכחת מ"ארור מכה רעהו בסתר", כאן אתה מרשה לעצמך להיות אלים ופוגעני.

ועל הדרך אתם גם מנצלשים. 
רוצים לדון דיונים אישיים - יש שיחה אישית בשביל זה. 
@or1900 @אלירז @מעורב

לפורום הזה יש כללים וצריך לכבד אותם.

אם הוא מעוניין לקיים דיון כזה מול כולם שילמד לעשות אותו בדרך יותר מכובדת ומכבדת.
לרדת לפסיים אישיים לא מקובל. 

בבחינת "אוי לרשע ואוי שכנו". 
וחלילה אני לא קורא פה לאף אחד או אחת רשע -  אז לא להבין אותי כך.

תקרא בעיון את מה שנאמר ותבין שאתה מטמא את טהור 

תשתדל לקרוא ולהבין את התגובה לפני שאתה מגיב.

אם תגובה מסוימת בעיניך פוגעת (מידי) או שמקומה לא בפורום אתה יותר ממוזמן לדווח לי 

אין לי משהו איתך או עם כל כינוי אחר בפורום באופן אישי.
(אם היה כתוב דיוק את אותו הדבר - רק בכינויים היו הפוכים או אחרים - הייתי פועל בדיוק באותו אופן)

שזה קו אדום בוהק בעיניך.

אבל לא להשתמש בטיעונים אישיים שאינם ממין הענין.

אדרבה, אמירה כמו "זה קו אדום בוהק בעיני" - ללא ירידה לנושאים אישיים שמלבד שאינם נכונים גם אינם ממין הטענה - תשיג יותר את המטרה. זה אומר חד וחלק את עמדתך בענין.

ממש טוב לכולנו, להרגיל את עצמנו לדון, גם להתווכח לפעמים אפילו בצורה חד משמעית, ממש לגופו של ענין.

תגובה יפה.
אם אתה יודע שילדיך לא זקוקים לזה - נהדר.

עכשיו אני מרגיש מה זאת בגידה 😥

אני שמעתי ממישהו, מהדור שלפני הדור שכותב כאן בד"כ,

שהוא זוכר כל מכה ומכה שקיבל מאבא שלו (זה כמובן לא קרה כל שני וחמישי) - אדם נפלא ועדין נפש - לטובה.

רק מצטער על שציער אותו..

על כגון דא אמרתי, שלדעתי יש שינוי בדורות האחרונים. וגם שיש ענין "למיגדר מילתא". סוג של "גדר" כזה.

[אגב, הרב אליהו דסלר זצ"ל כותב, שהמחשבה שמישהו שאביו היכה אותו ייהפך לאדם אלים ומכה - באה מערעור התובנה הבסיסית של הורים וילדים. באופן נורמלי ומתוקן, ילד תופס את אביו לא כאדם זר, אלא כאבא שלו שאיכפת לו, רואה עצמו אחראי על חינוכו ועל תוכחתו, אחראי עליו - לא כאילו סתם "אדם". ועל כן גם לא יעתיק את זה למחוזות אחרים.

כמובן, מדובר על אבא כזה, שהוא באמת אדם נורמלי ומתוקן. לא איזה "פורק עצבים" באיבוד עשתונותיו או מבעיות אחרות שיש לו, ל"ע.

ומכל מקום, דבריו נכתבו עקרונית, ולא היום. אינני יודע אם היום היה אומר את זה גם בתור "הלכה למעשה".

אבל גם היום חשוב לדעת שהורים זה הורים. לא להפוך את סדרי המציאות..]

תראה, אני מוכן לשמוע דעות שונות והכל, אני מאוד פתוח ומאוד רוצה ללמוד מכל אדם.

ספציפית, האמירה שלך גורמת לאנשים לחשוב בצורה לא נכונה ולפגוע באנשים אחרים, ואין לה מקום בכלל בעולם.

אם אתה תגיד את הדעה הזאת, אנשים יקראו אותה ויאבדו כל חוש אחריות. מה שיקרה זה לגמרי תוצאה של מה שאמרת.

ואנחנו, כציבור, לא יכולים לקחת אחריות על התוצאות, לכן אנא ממך, הדר (מלשון "הדרה") עצמך מהשיח המכובד הזה.

(ציניות, כן? תחשוב על זה, וכן, כל זה מסתתר באמירה "מסוכן")

לא ראיתי פה אנשים שמסכימים לא להסכים.

ראיתי פה אנשים שטוענים שכל הרמת יד היא מחוץ לתחום (גם כשאני אומר את המשפט הזה אני שואל את עצמי "וכי יכול להיות אחרת?". אולי גם זה מההשפעה של סיסמאות ולא של בחינת דבר לגופו.)

ככה נורא פשוט- או שאתה לא אלים בכלל, או שאכלת אותה.

ואז יוצאים מהבית ומסתכלים- מישהו לא פסל אלימות מכל וכל => אי אפשר להגיד שהוא לא אלים בכלל => אכל אותה.

אני מגנה אלימות מכל וכל => זה אומר שאני לא אלים בכלל, כי אני מגנה => אני סבבה, חסכתי צלקת מהילדים.

תהיה מכה קטנה על היד.
דברים קיצוניים כמו חוצפה חמורה מאוד או מעשה חמור מאוד.
מכה קלה. לא מכאיבה ומשפילה. מדין חינוך ולא מאובדן עשתונות.
וגם זה רק עד גיל 5.

כאילו הייתי זורמת עם ההערה אם היא היתה "חשבתי שאת בעד מכות רק לערבים.."
אני לא בעד מכות. 
זה כלי שלפעמים נאלצים להשתמש בו.
בחינוך עדיף פחות. לעיתים צריך! מדין חינוך.

ילד קטן שמכניס יד לשקע, או שירביץ שוב ושוב לילד אחר, ויקבל מכה קלה על היד - לא יקרה לו מזה שום אסון..

כך גם אם דיבר בהשתוללות חריגה אל ההורים, וקיבל המחשה קלה על הפה שלא מדברים כך.

אבל האמת, שעם הזמן רואים שאין בכך כל צורך. משיגים תוצאה טובה יותר, ובלי זה.

[צריך גם לזכור שגיל כזה עדיין אינו ממש גיל חנוך. אם כי יש בו כבר דין "להפריש מאיסור" על ההורים]

כנראה שכל אחד כאן מדמיין גילאים שונים כשהוא מדבר על נושא כזה. אולי כל אחד לפי מה שמכיר והתמודדויותיו..

"גם אם נתתי לילדה שלי מכה כמה פעמים מתוך איבוד עשתונות- זה לא אומר שאני אלימה!!
זה אומר שהיא הצליחה להוציא אותי מהכלים בצורה שאף אחד אחר בעולם לא עושה!!!"

זה בדיוק כמו "גם אם נגעתי בה בלי שהיא רצתה, זה לא אומר שאני אנס!!

זה אומר שהיא התלבשה בצורה חושפנית וגרמה לי להימשך אליה בצורה שאף אחד אחר בעולם לא עושה!!!"

הילדה הוציאה אותך מהכלים?

קחי כדור הרגעה, תספרי עד 10, תלכי לחדר שלך עד שיעבור הזעם, תשלטי בעצמך.

ככה בדיוק, אבל בדיוק, נראית אלימות הורית שמגיעה מתוך התפרצות כעס.

זאת הדרך הבטוחה לגרום לילדה שלך להבין שאם מישהו מוציא אותה מהכלים - אז זה לגיטימי להרביץ לו.

עד עכשיו, גם אלה שתמכו כאן במכות, כתבו שזה לא מגיעה מתוך כעס אלא מתוך שיקול קר שזו טובת הילד.

והנה יצא המרצע מן השק, המכות מגיעות מתוך איבוד עשתונות אחרי שהילדה "הוציאה אותך מהכלים".

וכמוך עוד הרבה אמהות. שרחוקות מלהקרא אלימות.

וזו, לצערי, תגובה מאד אלימה... 

ומי שמכיר מ"כאן" את הכותבת הזו, המכונה "בת 30", יודע שהיא אחת האימהות הותר מעולות שכאן.

אני עצמי, שב"ה יש לי כבר נסיון בחיים, עם הרבה גילאים, ממש למדתי לא פעם מדבריה. קראתי דברים שכותבת, וקרה שעיינתי שוב - כדי להפנים... גם קרה ש"למדתי למפרע", ואמרתי לעצמי, חבל שלא חשבתי על זה מקודם...

את כמובן לא "הורה אלים".. וגם לא אדם אלים.

ולהעביר לדבר כמו שתיארת את המושג של "האשמת הקרבן", זה עצמו בעיני אלימות. אי הבחנה בסיסית בין עולמות שונים לגמרי.

מה שאת מגיבה כך, זה כי כל מכלול החיים של האחריות על הילד, הוא עלייך. הרי על מישהו אחר, בכל גיל, שהיה "מטריף את דעתך", לא היית מוציאה כך את רוגזך.

אז יאמרו שאדרבה, זה כי הוא כביכול "בידייך" - אלו שטויות לדעתי במקרה כמו זה (למרות שזה נכון לגבי אנשים אלימים. לא את ולא שכמותך). זה כי יש מכלול של חיים בין הורים לילדים, שאינו קיים במקום אחר. את מאכילה, מחנכת, קמה בלילה, מנקה את הילדים - אז יש לך תחושה טבעית איפה זה חלק לא חריג-בצורה-קיצונית מהסימביוזה הזאת, וגם הילד חש את זה (גם לא כל הילדים אותו דבר)... ולכן הוא לא ייעלב ולא ייפגע, בצורה שהיתה קורית אם מישהו אחר היה עושה לו את זה. הוא מרגיש: אמא אוהבת, מספרת, מחבקת, נותנת פליק כשהצלחתי להוציא אותה מהכלים... זה לא "מכה" של אלימות. אפשר לחלוטין להירגע.

רק שכבר אמרתי, שנסיון החיים למפרע, גם של כאלה שנהגו כך, מראה שבעצם אפשר להסתדר אחרת..

וגם שעדיף "לגדור" את הענין בדרך כלל - וזה נותן כחות אחרים, של צורת שיח מגיב גם מאופק, שמשיג אותה תוצאה. אולי יותר.

אבל צריך להבחין היטב: יש הבדל בין גישה עקרונית, כשדנים מה ראוי לכתחילה בזמננו (בדרך כלל.. יתכנו גם חריגים) - 

לבין העמדת הדבר על אותו מישור של, חלילה, סתם "אלימות"  לבני אדם ח"ו. ולבין "שיפוט" של מי שקורה לו - והוא אדם נורמטיבי, אוהב ורגוע בכללי, ועוד לא תמיד מצליח אחרת - כאילו הוא "הורה אלים". חס ושלום. רחמנא ליצלן מהאי דעתא.

ןהאלימות לא מגיעה מהבית..
מכה של חינוך אינה אלימות. וכשהיא ניתנת מתוך מחשבה עמוקה על טובתו של הילד - 
זה מה שהילד מפנים..
(אלא אם כן, ההורה סוחב אח"כ שנים ארוכות ייסורי מצפון, ואז הילד מבין שההורה שלו לא חשב על טובתו)

אני בשוק

"בעיני זה הרבה יותר אלים לקרוא לבן אדם הורה מכה, מאשר לתת פליק קטן על היד של הבן שלך כשהוא עושה מעשה שלא ייעשה"

יש פה הרבה עומק במשפט הזה, תודה.

אני יכול לקחת אותו להרבה כיוונים, נראה לי שבאופן כללי הוא מבטא את ההרגשה שלי שיש פה הרבה "פוליטיקלי קורקט"- התנגדות למכות מתוך כך שזה ברור שצריך להתנגד אליהם.

שזה לא דבר רע.

הדבר הרע הוא ככל הנראה לחשוב איפשהו עמוק בפנים שכל עוד אתה לא מכה זה בסדר.

יש להדגיש- כמובן שהמשפט והאמירה שלי לא מוכוונים אישית לגבי אף אחד מהדיון, מה גם שאם אני אשאל כל אחד פה האם אלימות היא בסדר, הוא יגיד שלא.

זה יותר ההרגשה שאני אישית קיבלתי מהדיון, ככל הנראה בגלל שאני שופט אנשים לשלילה, ולא בגלל שאנשים פה טועים במשהו.

אלא שבתגובה אחרת, את כתבת שאת מכה את הילדים שלך כשהם גורמים לך לאיבוד עשתונות, אחרי שהם "מוציאים אותך מהכלים".

זה פשוט עצוב.

לראות איך המכות שקיבלתם גרמו לכם להרביץ לילדיכם, ובכל זאת אתם מסרבים להכיר בכך שהמכות האלה השפיעו עליכם לרעה.

עצוב עליכם.

עצוב על ילדיכם.

עצוב על נכדיכם שעוד לא נולדו, וכנראה גם הם יקבלו מכות.

אם כי אפשר באופנים אחרים.

זה גם לא מעט ענין של נסיון. מוצאים שיטות טובות עם הזמן.

מורכבת.

אני לגמרי מסכים איתה, כמו שכתבתי, שזו אינה "אלימות".

ואני גם חושב, כמו שכתבתי, שעם זה, למרות ההבנה למציאות שציינה, שלכן זו באמת לא "אלימות" - אפשר להשיג לא פחות טוב בלי זה.

ואני באמת חושב (כלומר, יודע...), שעם הנסיון מוצאים בקלות אופנים כאלה, טובים יותר.

אם הייתי רוצה לומר כמוך - הייתי אומר את זה. לא אני זה שלא יאמר דבר כי "זה לא פופולרי".

כשמגיבים לנושא/הודעה שמעורב בו לא רק "מה אתה חושב הכי טוב לכתחילה עקרונית", אלא גם התייחסות לכאלה שמעידים שנוהגים לעיתים קצת אחרת, וגם מעורב בו דיבור על מציאויות איזוטריות שברור שלא יקרה מהן שום נזק לילד לטווח קצר או ארוך - אז התגובה המתאימה אינה "לא מכים ילד בכל גיל" וזהו. 

מה לכתחילה אני חושב שכדאי, כבר כתבתי כמה פעמים.

ואני אכן מסכים איתך - כבר כתבתי כמה פעמים  - שיש בדרך כלל שיטות טובות יותר שמתאימות יותר כיום. ואכן אני סבור שזה יכול להיות גם ענין של נסיון חיים.

לגבי בעיות שונות בעתיד שעלולות לבוא כתוצאה ממילה וכו' שלא במקום - בוודאי שיש התנהגויות שיכולות לגרום בעיות בעתיד, ל"ע.

אבל האמת היא, שזה לא יקרה מאיזו מכה קלה חריגה, שבאה לא מתוך יחס עוין. זה בעיקר ממציאות שמעליבה, לא נותנת אמון, או מציאות שגורמת לילד לחיות בפחד ח"ו. ואכן מאד צריך להיזהר. בפרט לא להיות כעסנים בצורה שמטלה אימה על ילד. לשים לב לרגישויות של כל ילד. 

והייתי גם מציע לך להיזהר עם ה"מסקנות" לגבי מי מגדל את ילדיו מתוך שליטה...  לא רק כי אדם שבטוח בעצמו אינו אמור לראות צורך לומר כך - אלא גם כי הנסיון להחליש כאן אימהות יקרות על דברים מקומיים שכלל אינם מבטאים את מכלול היחס שלהן - אינו פחות גרוע. גם זה סוג של אלימות לדעתי. וגם מזה צריך להיזהר ביחס לחינוך. ילדים קולטים גם את זה. ואם הם יתרגלו בדרך כלשהי, שהוריהם "קוטלים" כל מי שלא נוהג לדעתם בדיוק לכתחילה, ומתנשאים עליו - את זה הם באמת עלולים לחקות. הנזק מדבר כזה גדול בהרבה ממכה על היד פה ושם...

אז חכמים היזהרו בדבריכם. מספיק להביע דעה בהירה מה ראוי לדעת כל אחד לעשות ומה ההשלכות לדעתו. וכל אחד יוכל לעיין לעצמו ממה כדאי ללמוד.

עצוב מאוד לקרוא. כואב בבטן ממש.

הלוואי שאנשים ילמדו את הלקח.

אף אחד לא יודע כמה הנפש של ילדו עדינה, וכמה מכות הוא צריך לקבל בשביל שיהיו לו שריטות עמוקות לכל חייו.

יש כאלה שחטפו על ימין ועל שמאל ונותרו אדישים לעברם, ויש כאלה ששתי מכות הצליחו לכרות זיכרון של אימה בנפשם.

ראיתי שתייגת אותי.

קראתי את דברייך וכאב לי איתך מאוד מאוד...

לא כ"כ יודעת מה עוד לכתוב מעבר לחיבוק גדול גדול ותמיכה...

ניסיתי לקרוא קצת מהשרשור הזה אבל לא מצליחה להגיע להכל...

תרצי אולי לדייק אותי לאיזה כיוון רצית שאגיב בתיוג?

רק טוב יקרה

מה יכול אולי לעזור לך יקרה?

תרצי אולי לשוחח קצת ולפרוק את הכאב הזה החוצה?

רוצה לכתוב קצת כאן? במסר? בטלפון?

מרגישה את הכאב שלך, כמה זה מרגיז וכואב ומציף אוף

אותם הורים, אביך ואמך, שבסכלותם השפיעו על הנפש שלך בצורה רעה כזו,

גם אם זה מחוסר ידע, או מודעות,

או אם בעצמם היו מלאים בקשיים

או בעצמם חוו דפוס הורי כזה מאבא ואמא *שלהם*

או תסכולים וקשיים שפרקו אותם על הילדים -

לא משנה מה הסיבה - זה עדיין כואב וכאב לך מאוד מאוד מאוד, גם בתור ילדה וגם עכשיו

(ואולי אולי הידיעה שאת מדהימה כמו שאת. ותמיד היית!

וזה רק *הם* שטעו, כשלו כישלון חרוץ

לא ידעו לנתב את הרגשות והכעסים שלהפ - בלי טיפת קשר אלייך

יכולה אולי לנחם במעט, אולי.)

ולגבי ההווה והעתיד ב"ה:

ב"ה מיליון פעמים שיש לך את האיש שלך,

החצי השני שלך,

שנותן לך אור ואהבה

ושמירה

ועוטף ומרגיע ומרפא

והמלאך השומר שלך

ובונה לך בית מלא אהבה, שניכם יחד

ואת צומחת איתו ובזכותו עוד ועוד

זה גם המון. ממש המון. ותודה לה' שהביא לך אותו

חיבוק יקרה כל כך

וחיזוק 

וכוחות

והרבה אהבה

(לב)

הרי אחד התסמינים הכי ידועים של ילדים מוכים, זה שהם הופכים להיות הורים מכים.

אתה היית ילד מוכה, הפכת להיות אבא מכה, ואתה ממשיך להגיד שוב ושוב שההכאה לא השפיעה עליך לרעה.

בכל מקרה,

אני פורש מהדיון.

באמת שזה כ"כ כואב לי לשמוע על ילדים קטנים שמקבלים מכות, והכאב הזה מתורגם למילים שאני כותב כאן.

אין טעם להמשיך בזה, מה שהיה לי לכתוב כתבתי.

ילד שחווה אלימות או חוסר קבלה ומרוב שהוא אנטי אז הוא לא מעמיד שום גבולות לילדים וחושב שהוא אבא בסדר כי הוא לא "אלים" 

עכשיו אתם יכולים לנחש מאיפה מגיעות למגזר כתבות של "הורים מכים- תופעה נפוצה יותר ממה שחשבנו".

אני די בטוח שיחד עם השימוש הנפוץ פה בתיוג "הורה מכה", יש גם אנשים שקוראים ומזדעזעים מכמות ההורים המכים שנחשפו פה.

ראיתי אבא וכמה ילדים ברחוב שאחת מהילדות הקטנות פשוט רצה לכביש והוא תפס אותה ברגע האחרון ונתן לה מכה קטנה על היד.

הילדה בכתה אבל לדעתי המסר עבר.. לא בטוח שהמסר היה עובר בצורה של מילים בלבד.

בגדול אני נגד הכאת ילדים אלה אם כן מדובר במקרים של סכנה ממש כמו התפרצות לכביש וגם אז רק מכה קטנה ולא חזקה, בעיקר כדי להעביר את המסר. 

קשה לי להאמין שיש הורים שמרביצים מלכתחילה על מנת להכאיב...  

אם זה נעשה בתכיפות מאבדים את כוח ההתרעה.

וגם חשוב לעשות זאת כשלא באמת כועסים כי הילדים עלולים להרגיש שזה נעשה משנאה.

כן צריך שיהיה כעס הפנים בלבד.

אפשר להגיע לתוצאות טובות בלי זה.

והנזק הפוטנציאלי גדול מהתועלת.

מה גם שלא כל הורה הוא בגדר של "כעס הפָנים" בלבד - ומוטב לגדור עצמו מראש, מאשר להשאיר אצל ילדו נזקים לטווח ארוך.

[אגב, "מכות" בצורות דיבור פוגעניות, עלבונות ח"ו וכד' - יכולות לפגוע קשה יותר. גם כשהן נאמרות "בשקט".. זה נכון גם להורים וגם למחנכים]

א. קודם כל, האמירה של כמה אנשים כאן ששוללת מכל וכל הכאה של ילדים - לדעתי מוטעית לחלוטין. ממש מהיסוד. במשך מאות שנים גדלו ילדים, קיבלו מעט 'משכנתאות' (כינוי למכות...), התחנכו, וגדלו להיות אבות מדהימים, שאוהבים את ילדיהם, בלי שום חסכים או התפרצויות למיניהן, כמו שתיארו כאן כמה אנשים ע"פ מחקרים. הם אהבו את ילדיהם לא פחות ממה שכל הורה כיום אוהב את ילדיו, אולי אפילו יותר, וגם אותם הם חינכו. והם יצאו מחונכים, אנשים טובים, אנשים משכילים וחכמים, עם מידות ונפש למופת. 

בסדר, תמיד יהיו יוצאי דופן. אין כלל בנושאי חינוך שאין לו יוצאים מן הכלל. אבל הרוב - לדעתי - הוא כמו שתיארתי לעיל.

ב. יש הרבה ילדים שמבחינתם מילה של הורה היא לא דבר שמונע מהם לעשות כחפצם. המלצה ותו לא. ההורה הוא סתם אדם שיכול לומר מה שהוא רוצה, ובסוף אני אקבע מה באת יקרה. וזה כמובן, מצב פסול לחלוטין, שבו לדעתי מכה קטנה יכולה להכניס ולצרוב בתודעה של הילד טוב טוב שאת החינוך ההורים מנחילים, ולא הוא עם כזית מוחו וטון חוצפתו. זה מדבר לגבי מקרים חריגים של חוצפה.

וגם; במקרים של שקר להורים - אפשר לדבר הרבה דיבורים, לשלוח לפסיכולוג, לקנות ממתקים, או כל דבר אחר - הכל טוב ויפה. אבל אל לנו לשכוח שמדובר בילד! מה ילד מבין? ילד לא מבין דרך שכל (זה חד וחלק. לא צריך להפוך ילד לאיינשטיין ולהסביר לו בנחת ובנועם בצורה לוגית ושכלית על הפחיתות של השקר). ילד מבין דרך רגש. וכאשר הוא חוטף איזו מכה קטנה (הכל לפי המקרה והחומרה) הרגש שלו יזכור את זה לכל החיים. ואם זה בפעם הראשונה - רוב הסיכויים שלפני שהוא ירצה לשקר פעם הבאה הוא יחשוב טוב טוב, ולא ישקר בסוף (אגב, לתפוס כזה דבר בפעם הראשונה זה עקרוני מאוד מאוד, אבל זה כבר דיון אחר).

וגם; גניבה: ילד שהתגלה שגבר עליו יצרו ולקח כסף בלי רשות - גם כאן לא יעזרו דיבורים. צריך משהו שיחרת במוחו, שבאופן טבעי הוא לא ירצה יותר לעשות כזה מעשה. והמכה הקטנה הזו תצרוב את התובנה שמגניבה, שקר, חוצפה וקללה (כן, גם על קללה וניבול פה) - רק מפסידים, והתוצאות של מעשה כזה יהיו לא טובות.   מה לעשות, ככה עובד מוח של ילד. לא בחישובים לוגיים.

ג. לגבי ההשפלה: אני כן חושב, שלהכות ילד בפומבי זה הדבר הנורא ביותר שילד יכול לעבור. ממש נורא. אם צריך וכשצריך - לקחת את הילד לחדר (לא להכות מתוך איבוד שליטה, אלא מתוך שיקול דעת), להסביר לו את הבעייתיות של מעשיו, ולתת לו מתת יד קלה. וגם אקט משפיל כמו חגורה רח"ל, בעיטה (ממש רח"ל), או הכאה בחוץ - זה הדברים שבחיים אסור לעשות. אנחנו לא רוצים להשפיל את הילד, בשום פנים ואופן, אלא לחנך אותו ולהביא אותו לתודעה שמעשיו הם חמורים, ולצרוב לו את זה בתת מודע. אם כן, הכאה,שנעשית באופן מחושב ומבוקר, מתוך דאגה לשלום הילד ולחינוכו, ושמירה על כבודו (כי אכן, הילד שלנו הוא לא ממש שלנו. יש לו את חייו, אישיותו, רגשותיו, ואסור לנו לפגוע בהם כמובן) - לא רואה בה שום בעיה.

ג. ומה קורה היום? החוק, במדינת ישראל לפחות, נותן את הלגיטימציה לילד לדווח למשטרה על הכאתו בידי האב. נכון, יש באמת מקרים חריגים שממש מחייבים את זה, אבל הרוב הקובע ממש לא כך. והתוצאה היא שהאב מפחד מהבן שלו! מפחד שידווח על 'מעללי ופשעי' אביו! אתם מבינים מה זה אומר שילד מדווח למשטרה על אביו? בעיני זה פשוט דבר בלתי נתפס. בנאדם שהביא אותך לעולם, גידל אותך, טיפל בך, תמך בך -  א ת ה   נותן לו סטירה בפרצוף ומדווח עליו? בסיידר, יכול להיות שבכמה נקודות החינוך שלו לא מושלם. יכול להיות שיש כמה נקודות מוטעות לחלוטין. אבל מכאן ועד מצב שבו יש סמכות לילד לשפוט את ההורה?  ז ה  לא חינוכי!

זה לגבי הנקודה של כבילת ידי ההורים ונתינת סמכות שפיטה של ההורה לידי הילד.

אבל גם שגיאות קשות לדעתי.

מי שיכה ילד על שקר - לא יגרום לו לא לשקר בד"כ, אלא להסתיר. גם לשנוא את אביו.

נכון שדורות על דורות היו משתמשים גם בהכאה בשעת הצורך (ויש אזהרה בספרים שלא תבוא מתוך כעס ונקמנות), אבל יש גם דברים שמישתנים עם השנים. כמו למשל לגבי תעניות רשות, שהיום מובא בהרבה מקומות שאינה הדרך - הדורות נחלשו.

המחנך הגדול, הרווב וולבא, כותב בספרו "בנין וזריעה בחינוך", שלמשגיח הגדול שגם הוא היה מחנך גדול, הרב אליה לאפיאן זצ"ל, היו עשרה בנים, שכולם יצאו תלמידי חכמים לתפארת עם ישראל. ושהרב לאפיאן אמר, שהוא מצטער על כל מכה שנתן.... וכך מדריך גם הרב וולבא למעשה, שאין לכך מקום היום.

זה לא אומר שכל מי שעשה דבר כזה בזמננו, מטעמים חינוכיים וכד', הוא כבר "עבריין". ויש גם איזו הרמוניה במשפחות נורמטיביות שצריך להיזהר ולשקול טרם שמפרים אותה (כמו שצריך להיזהר גם ההיפך במקרים חמורים) - אבל זה בהחלט נותן כיוון.

לא חושב שזה יגרום לו להסתיר. יש משהו בכך, אבל כמו שהדגשתי אם תופסים את הילד על הפעם הראשונה הוא ימנע מכך, רוב המקרים והסיכויים. כמובן ייתכן מאוד שגם בשאר המקרים. בתודעה שלו מונחת הידיעה שרק רע יצא לו מזה. ולכן הוא  ל א  ישקר. אדרבה, מעניין אותי תהבין למה אתה סבור שהוא דווקא יסתיר (מסכים שיש מקרים, אבל אני חפץ לדבר על הרוב).

לגבי מה שכתבת בשם הרב וולבה - לא מכיר, חזק וברוך. אבל יש עוד הרבה חכמים גדולים בדורנו שסבורים שהכאה באופן זהיר ומוגבל יכולה להועיל. כמובן לא מבטל את דבריו ח"ו, אבל שוב, יש הרבה גישות.

ממה שאני מכיר עם הלך הרוח של ילדים - רוב הסיכויים שזה אכן מה שיקרה. הילד שהוכה על שקר - יסתיר ויפתח טינה לאביו ח"ו.

אני לא חושב שכיום יש חכמים גדולם המבינים בחינוך שעושים אידיאליזציה מהכאה, בתור כלל.

מכל מקום, זו המסקנה שלי מנסיון חיי והתבוננותי. כולל שיש שינוי בין הדור כעת לבין לפני שני דורות למשל, וצריך להביא את זה בחשבון.

וגם, שלמרבית הפלא.., גם כשנראה לנו בילדים ראשונים לפעמים שכאילו "אין ברירה", אצל אלו שאח"כ זה כבר הולך "כמו מים"... הסמכות הטבעית והנינוחה מובנת. מספיק דיבור, דיבור סבלני שיודע גם לעמוד על מה שצריך.

שהילדה דחפה אצבעות לשקע ואפילו ניסתה (וקצת) הצליחה להוציא מהקיר נתתי לה מכה קטנה על היד ואמרתי לה אסור.

אבל אחרי פעם אחת שניסיתי להכניס שקע והיא נתנה לי מכה ביד הבנתי שאני לא נותן דוגמא טובה למרות שכוונתי לטובה.

מה שכן לפעמים "לחץ פיזי מתון" בעיקר שאני מחליף טיטול והילד משתולל ומלכלך הכל

עקרונית אני לא נגד אבל צריך להעשות אחרי שיקול דעת

אז כן, כשצריך - פליק קטן. אבל אף פעם אף פעם לא מתוך כעס. ומיד אחרי - אומרת לה שאני אוהבת אותה מאוד, אבל אסור לה לגעת בתנור או מה שזה לא יהיה.

לי יש גישה שהעלתי פה בתגובות השונות, וסקרן אותי לדעת איך אחרים עושים סוג של סקר כזה, את הסיומת של השאלה האם בצורה מכאיבה שאלתי כי נתתי סטירה כואבת ורציתי לשמוע מה דעת האחרים, סוג של סקר דיוני.

ואגב מנצל את התגובה לציין דעה נוספת שיש לי לגבי ילדים: כרווק יצא לי כמה פעמים לדסקס עם חברים על ההורים, כמעט לכולם יש פינות חבויות שסבורים שבנקודה זו או אחרת ההורים טעו, ילדים לא מקבלים שום הדרכה ביחס למבט על ההורים בניגוד להורים שיש להם אינספור מדריכי חינוך.

ראוי גם להוציא מדריך לילד, לילד בן 15 16 כבר מותר להבין שההורה לא מושלם, מותר לו להבין שההורה הוא בן אנוש שלפעמים עושה טעויות עם מלחץ החיים עם מכל נושא אחר, והכי חשוב צריך לדעת לסלוח גם להורים.

 יש אנשים שמאשימים את ההורים בכל תחלואי החיים (לא מדבר על הורים פסיכופתיים או מכים במובן האמיתי..) כמה זה חבל.. 

דברתי לא מזמן עם בחור בן 20 שנורא כעס על הוריו 'כל החיים שלי דפוקים בגללם' אמרתי לו סתכל קדימה, החיים לפניך, תשקיע בעתיד במקום בעבר, אתה כבר ילד גדול, אתה רוצה בגיל 80 להיות דפוק? והעיקר שיהיה לך את מי להאשים? זה החיים ששלך!! לא חבל לשרוף אותם בגלל כמה טעויות שההורים שלך עשו? ולסיום דברתי איתו על 'זויות' הסברתי לו במקרה שלו מאיפה נבע הטעויות של ההורים שלו, ההורים שלו הם מאוד אוהבים ואכפתיים אבל הם גדלו להורים ניצולי שואה ומה שאותו צעיר עבר הוא כאין וכאפס למה שהם עברו מההורים שלהם, הסברתי לו כמה ההורים שלו סבלו כילדים פי כמה, ומה שהם עשו לו זה לא ממקום של רוע (והוא הסכים איתי שזה לא מרוע אלא מסוג אופי). אז לגיטימי להתעצבן, אבל גם לגיטימי וחשוב אחרי העצבים, להתיישב. 

זהו. חפרתי. לילה טוב לכל המגיבים.

אני מחלק דירוג

כי מן הסתם תרצי שמישהו

יתן לך דירוג

ואף אחד לא יתן כי את שאלת ומצפים

לפידבק ממך.

שמצמיחה ולא מכבה/ מוחקת

מכילה ומקבלת ולא שיפוטית

מבוססת על דעות/ אמונות/ רצונות משותפים ולא מלאה בקונפליקטים בלתי נגמרים

ראיתי תכונות, ראיתי יעדים בזוגיות.

החכמתם אותי.

תנו עוד.

לפרק הבא כבר אגיע מצוייד בע"ה.

אני חושב שגם צריך להיות אמון,תמיכה הדדית ותחושת ביטחון. ויחד עם זאת, שהזוגיות תעזור לכל אחד לפתח את עצמו בפני עצמו.

זה הבסיס לדעתי.

בלי זה קשה לנהל זוגיות תקינה

מכאן זה עולם ומלואו.

לפי תפיסת עולם שלו והמסגרת שבה הוא נמצא.

תכלס, מה שנכתב זה מאוד כללי. זה כמו לכתוב שיהיה החבר הכי טוב שלי

ברור שכל אחד מההשקעה שלו

וכן למרות שזה כללי

זה יכול לעזור למי ששואל את עצמו

מה זה זוגיות תקינה

מצד שני

עולה לי חשש עכשיו

שמי שיקרא את זה יתחיל לחשוב שלא תקין אצלו

בזמן שכן תקין אצלו

בקיצר אין בשרשור הזה לקיחת אחריות

כל אחד מחליט לעצמו מה ההגדרה שלו לזוגיות תקינה.

בדר"כ אלה שיש להם בעיות בבית נניח יגדירו את זה אחרת ממישהו אחר

לק"י

מוזמנת לשאול גם בפורום הריון ולידה (אפשר לשאול שם גם דברים נשיים, לא רק שקשורים להריון ולידה).

מובן בפורום פתוח.

ממליץ:

1. למצוא עזרה מאיש מקצוע בעולם האמיתי. אם צריך הכוונה לאיש מקצוע - אפשר להתייעץ באנונימיות עם הקו הנשי של מכון פוע"ה בשעות הערב.

2. לך ולכולם - להזהר מאוד מכל מיני 'נשמות טובות', שהשאלה שלך תביא אותם לשיח בפרטי...

בפורום פתוח שקוראים בו נשים וגברים וניער גם כשחלק גם מכירים אחד את השני אישית.

פשוט אני קצת נואש, זה מציק לי כבר הרבה זמן.

אולי יהיה מישהו אנונימי שיוכל לשתף

שניהם כתבו ספרים בנושא.

הרבנית נעמי שפירא אשתו של הרב שפירא גם כתבה ספר מקביל לנשים בעניין זה.

ולצורת הסתכלות על הנושא.

מחפש רב עם רוח יותר צעירה

יש לו שיעור ביוטיוב עם עבודת סאונד לא מוצלחת אבל אפשר להתאמץ להקשיב.

יותר מידי בשבילי

טוב

אבל ביקשת תגובה נשית - לא מעניין אותי איך בעלי מתמודד ואני לא רוצה לדעת

זה שלו עם עצמו ועם בורא עולם ושיהיה לו בהצלחה

בעיניי לא נכון ולא צריך להכניס אותה להתמודדות הזו, זה יכול מאוד לאתגר אותה נפשית מולך ומול עצמה ובשביל מה בעצם? מה אתה מצפה שיקרה אחרי? שהיא תתמוך בך? לא יקרה. זה יחליש אותה

שהיא תהיה אוזן קשבת? היא לא המטםלת שלך ואל תיצור בה תלות כזו, זו ציפייה לא הוגנת

חוץ מזה שזה מאוד לא גברי בעיניי לשתף את אשתף בדבר כזה. שמור על פאסון גם אם זה רק כלפי חוץ

ואין פה בגידה בעיניי

אשתך נושאת אליך עיניים וסומכת עליך. אם היא מציאותית היא יודעת שיש לך התמודדות

אם לא - למה לפרק לה את האשליה?

גם בעלי לא יודע כל מה שאני חושבת ועובר עליי

לא על כל דבר צריך לדבר לדעתי

למה אם היא אוזן קשבת זה הופך אותה למטפלת?

כלומר האם אין איזה אלמנט של כנות בנישואין גם בלי מטרה לפתור את הבעיה בה משתפים?

האם אין חשיבות לשיתוף (גם בדברים קשים והתמודדויות בין השאר) בפני עצמו?

באמת שואל מתוך רצון לשמוע עוד דעות ולא מתכוון חס ושלום לתקוף אם זה נשמע ככה

1. כי זה לא שיתוף בעלמא, זה שיתוף על קושי שגם משפיע על ההסתכלות שלה עליו הרבה פעמים, וכמו שכתבתי יכול לגרום לה לסיבוכים עם עצמה. היית רוצה שאשתך תשתף אותך בזה שיש לה קושי דומה מול גברים אם היה לה כזה? היית מסתכל על זה כשיתוף בעלמא ולא היה פוגע לך בתחושת הבלעדיות מולה?

   אצל אישה זה קריטי להיות הכי חשובה בעולם לבעלה, הכי יפה, הכי טובה, הכי הכי בהכל. שיתוף כזה יכול להכניס אותה בעיניה לתחרות מול כל הנשים בחוץ על בעלה ובכנות - תמיד יש מישהי שהיא יותר. אז למה?

2. כי בהרבה מערכות יחסים יש דינמיקת אמא ילד שגורמת לאישה לרצות לפתור לבעלה את הבעיות. אף גבר לא רוצה שאשתו תיזום לו פתרונות בעניין

3. בטח שיש עניין של שיתוף.

   גם גברים נופלים בזה אגב, שאישה משתפת לשם השיתוף והפריקה והגבר רץ למצוא לה פתרונות במקום לתת לה אמפתיה ולהכיל

   תלוי מה משתפים ואיך.

   אולי אחרים יענו לך אחרת, שיתפתי את דעתי בעניין

לשאלתך אין תשובה אחת שמתאימה לכל אחד או ליתר דיוק לכל זוג,

זוג שלכל אחד מהם יש את החוסן, ההכלה, האמון והביטחון בקשר ומצליחים לשתף דברים כאלה בצורה טובה, זה נפלא, ויכול גם לעזור בהתמודדות.

אך אני מתאר לעצמי שאצל רוב הזוגות זה לא ככה.

וזה גם בסדר.

אם אתה מרגיש שהיא לא תוכל להכיל - מציע שלא תכניס אותה לזה. מדובר באתגרים שמטבע הדברים אמורים להתמודד איתם כעיקרון לבד.

אבל - זה לא אומר שאשתך לא יכולה לעזור לך בהתמודדות. היא יכולה לעזור גם מבלי לדעת כלום.

מבלי לעשות כלום.

עצם זה שאתה אוהב אותה ומרגיש שהיא היתה לוקחת מידע על כשלונות בצורה קשה - יכול להוות כלי נשק עוצמתי במלחמה זו.

בפרט לפי תיאורך שאתה מרגיש שיש בזה מימד של בגידה בה.

בכל התמודדות, תזכיר לעצמך שאתה אוהב את אשתך יותר מאת עצת היצר השפל הז:

נשים אחרות? מה לך להן שה' כבר נתן לך את האשה הנפלאה בתבל עבורך?

להסתכל על מישהי ברחוב? מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק? כל השאר זה שקר והבל.

אי שמירת הברית? איך תכניס את הפולש הזה למרחב הזוגי - מיני המקודש שאמור להתקיים רק בינך ובין אשתך?

יש מצבי קיצון, (אף אם אולי לא כל כך נדירים למרבה הצער), שבהם צד אחד (לרוב הבעל) ממש נזקק לתמיכה לפחות רגשית מהצד השני (לרוב האשה) על מנת לצאת מבור שהוא לא מצליח להיחלץ ממנו לבד, למרות שניסה שוב ושוב ושוב. אך הכאב והפגיעה עלולים להיות משמעותיים מאד, ולא תמיד הצד הפגוע יצליח באמת להתגבר על הכאב ולסייע.

בכל אופן, נשמע שאתה כעיקרון מתגבר ומצליח, ואם כן אתה אתה ראוי להערצה!

תחשוב כמה אשתך היתה מעריצה אותך על כל ההצלחות, לו רק היית יודעת ומבינה.

אז נכון, אולי היא לעולם לא תקלוט, ואילו היית מספר לה היתה אולי נתפסת לכשלונות או נגעלת מעצם זה שקיימת התמודדות (מתוך חוסר הבנה), אך לכן במקום לספר לה - תתחזק על ידה!

בהצלחה גיבור!

תתאר לך אדם שמן מאוד מאוד, שמגיע לדיאטנית.

נניח שהיא תגיד לו ''מה זה בורקס? סתם פחמימות ריקות עם שומן טראנס, פויה!

ומה זה שווארמה בלאפה? אתה לא צריך את זה! אתה יכול להיות שבע ומאושר גם עם אוכל בריא!'' וכיוצ''ב.

עובדתית, היא צודקת בכל מילה שהיא אומרת. אבל בפועל, זה יעזור לו אולי לכמה שעות, מקסימום ליומיים.

בסוף לגוף ולמוח יש רצונות, חשקים, מאוויים ויצרים, והם לא יושתקו על ידי החדרת משפטים מהסוג הזה.

אציין שגם אני עצמי חוויתי משפטים כאלה על נושא אחר כשהייתי נער, ולמעט תסכול, דיכאון והאשמה עצמית - הם לא הועילו בדבר.

בנוסף, יש לך כשלים שפשוט לא מסתדרים עם המציאות (להבדיל מהדיאטנית בדוגמה למעלה שאמרה אמת אבל זה לא מועיל ולא מוביל לשינוי התנהגות, אצלך חלק מהדברים פשוט לא מסתדרים עם המציאות):

''מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק?'' - אשתו היא לא האחת והיחידה שבה הוא חושק, הוא בן אדם אנושי ולא רובוט, יצרים ומאויים לא נכבים ביום שבו אנחנו מתחתנים.

לתת לו הרגשה כאילו המצב הנורמלי זה להימשך רק לאשתך ואילו הוא יוצא דופן, זה רק מוריד ומשפיל ומכניס לעצב ולא מקדם כלום וגם לא אמת.

לא מנטרל את ההתמודדות.

אך גישה כזאת לדעתי מסייעת למי שרוצה להצליח בהתמודדות יותר מאשר הגישה ההפכית - יצירת ניתוק בין ההתמודדות עם היצר ובין המרחב הזוגי, ובחירה לראות בכשלונות כמשהו אישי שלא נוגע לבת הזוג. התפיסה הנכונה היא שההתמודדויות הדתיות שלנו הן לא רק אישיות אלא כל אחד הוא חלק מכלל, וההצלחה בכל התמודדות מזכה את הכלל, ונפילה פוגעת בכלל.

והכלל מורכב ממעגלים מעגלים, הזוג, המשפחה, הקהילה, האומה, והעולם. זו תפיסה שמעבר לכך שהיא צודקת - היא גם מעצימה, ומסייעת מאד בהתמודדות.

כשכתבתי ''מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק?''

הדגש הוא על באמת. חבל שלא הדגשתי במקור.

כשבוחרים בשכל שהחשק לאשה הוא נפלא, מקודש, ואמיתי - וחשקים אחרים הם רעים, רדודים, מתעתעים ושקריים - קל יותר להתגבר.

לא שהם לא קיימים - אך אפשר לבחור להתייחס אליהם בביטול, עם כל הקושי שבדבר.

היא לא בזה שאתה לא מספר.

בכל מצב אתה לא אשם בהתמודדויות שלך, אבל אם משהו בהתמודדות שלך פוגע גם בה גם בלי שהיא יודעת, אתה אחראי לטפל בזה אצל מטפל. מסכימה עם מי שאמרה שהיא לא המטפלת שלך. אל תצפה ממנה שתחבק אותך עם סכין קצבים ביד.

זה אומנם לא קשור אליה ולא באשמתה בשום צורה, אבל ההשלכות של זה ושל השיח איתה על זה בהכרח קשור אליה.

מעריך מאוד שנתתם מעצמכם בנושא רגיש כזה.

@פינג פונג

אהבתי מאוד את המשפט הזה: תחשוב כמה אשתך היתה מעריצה אותך על כל ההצלחות, לו רק היית יודעת ומבינה.

אז נכון, אולי היא לעולם לא תקלוט, ואילו היית מספר לה היתה אולי נתפסת לכשלונות או נגעלת מעצם זה שקיימת התמודדות (מתוך חוסר הבנה).

לצערי מסכים עם @פשוט אני..

בפרקטיקה של החיים מרגיש שיש פה משהו גדול יותר מהרוח החיובית והסיסמאות האלו.

יש פה קושי עמוק של תחושת הסתרה ובגידה. אני הכי בעולם רוצה שהיא תגיד לי שהיא אוהבת אותי גם אם היתה יודעת...

מטריף אותי לחיות בצילה של מחשבה מאיימת שאם באמת אשתי תדע מה עובר עליי היא לא תרצה להמשיך...

מרגיש שקרן, בוגד, ולא ממצה כלום מהקשר שלנו.

אני כל כך מנסה להיכנס לראש שלה, לנסות להבין מה היא תחשוב אם תדע.

אשתי יותר פתוחה, יותר משתפת, גם בנושאים האלו. היא צדיקת עולם לעומתי, הדברים שהיא משתפת וזה מה שעובר עליה באמת אני מרגיש שהיא לא מסתירה, זה דברים קטנים ממש ובכל זאת ממש קשה לי להכיל את זה. אז מה היא תגיד כשהיא תשמע מה עובר עליי???

תודה ל@המקורית

על הזווית הנשית בעניין. לימד אותנו הרבה מאוד.

רק אשמח לשאול את כולכם, בסוף כולנו מודים שהדבר הזה קיים, יש משיכות בין שתי המינים גם בקשר הזוגי. האם נכון לטאטא את זה, להטיל וטו על הנושא הזה כביכול על זה לא מדברים.

הרי בסוף הרבה זוגות מאותגרים בזה. אולי הגיע הזמן לפתוח הכל, לחשוף, לעבור כמה ימים/שבועות/חודשים קשים ואז, אחרי המבול נראו ראשי ההרים - אולי אז הקשר בינינו יהיה טוב יותר? עמוק יותר, מודע יותר מכיל יותר נאמן יותר?

הרבה גברים מאותגרים בזה

צריך לעשות הפרדה בין הקשר שלך איתה לניסיון שלך

ולא, זה לא משבר שעובר אחרי כמה חודשים

זה עלול ליצור פצע עמוק של אי אמון לטווח ארוך

לדעתי לא חכם אבל תעשה מה שאתה חושב

אתה או היא?

שאתה תרגיש יותר טוב עם עצמך ופחות בוגד (מילים שלך)

שהיא תנחם ותכיל למרות שהיא במצב הנבגד? (לדבריך)

אם אתה מחפש מקום לפרוק ולהתנחם, תתחיל במישהו שהוא לא ה"נפגע", תטפל במה שאתה רוצה לטפל, וכשאתה בתהליך של טיפול, אפשר לשתף.

אצלנו זה נושא שכן מדובר, אבל לא נחשב כבגידה אלא יותר התמודדות אישית, אבל אתה כן רואה את זה כבגידה, אז מה מטרת השיתוף?

עצם המציאות שאני לא מספר מרגישה לי כבגידה.

זה מה שכתבתי

אלא בזה שיש לך משהו להסתיר.

לא כל דבר נכון לומר לבן הזוג. יש דברים שהשתיקה יפה להם.

תפתור את ההתמודדות בדרך אחרת. היא צריכה להיפתר, אבל לא זו הדרך.

אישתך ממש לא צריכה לשמוע ממך שאתה נמשך לנשים אחרות. זה הדבר הגרוע ביותר שאתה יכול לעשות.

זה שיתוף שיכול לפגוע בה, אל תשתמש בה רק כדי להרגיש יותר טוב עם עצמך.

אני לא נגד שיתוף, אנחנו דווקא כן מדברים על זה ואני מאמינה שככל שיש פחות הסתרות בזוגיות הקשר יותר עמוק, אבל לא ממקום כזה שרואה יותר אותך ופחות אותה.

אגיד רק שאחרי 20 שנה, וכשכבר יש לנו ביטחון מאוד עמוק בקשר, אנחנו בהחלט משתפים אחד את השני, וזה בעיקר עוזר להבין יותר איך השני עובד (למרות שלעולם לא נבין באמת), ויוצר אצלי יותר ויותר הערכה על המלחמה היומיומית שהוא נלחם בה עבורנו.

ושתי עצות בשבילך-

1. לשתף בצורה כללית יותר (נגיד- 'איזה קשה זה ללכת ליד הים בקיץ'). גם יתן לך קצת אפשרות לפרוק, וגם לגלות איך היא מגיבה לשיתוף כזה כללי (אני מניחה שזה לא משהו שיפיל אותה מהכיסא).

2. להבהיר בשיתוף שאתה נלחם. מתאמץ. בשבילה ובשבילכם. כי היא זו שבאמת באמת חשובה לך, וכל הפיתויים שמסביב הם רק רגעים חולפים- מול הטוב הנכון, הנצחי והאינסופי שיש ביניכם.

3. להחמיא לה בלי סוף. להתפעל ממנה. לבנות אצלה את הביטחון שהיא שלך ולא משנה מה. זאת התשתית שבעזרתה תוכל יום אחד לשתף באמת ולקבל את התגובה שאתה רוצה.

אישה שיודעת ומרגישה שהיא ה דבר מבחינת בעלה, יש לה הרבה יותר כח וחוסן להתמודד עם דברים שקורים ושיתופים מורכבים

כי הרבה מהקושי הוא סביב הרגשה שאולי היא לא מספיק שווה או שיש מישהי יותר ממנה. ברגע שהיא רגועה מהבחינה הזו יכולה להיות לה הרבה יותר פניות להקשבה ותמיכה

אז תלך בדרכי הצדיקים ותדבק בהם!

העיצה על הכל היא תפילה!

תקפיד מאוד על תפילות בזמנן זה מגן ומציל חיים.

השכמת הבוקר ותפילת שחרית בזמנה,

כי ללא זה אין טעם לתפילה, וזו ההתחלה ממש.

מקווה כל יום ותיקון הכללי מציל חיים, הטומאה נעלמת.

לגביי שיתוף עם האישה -

היא לא תבין כי אין לה!!!

תשתף את בורא עולם ואת הצדיקים,

רק הם יעזרו לך.

כל אדם הוא בבחינת רצוא ושוב עליות וירידות -

עד שזוכה לחזור בתשובה שלימה ואין לו נפילות.

גם אין יום ללא פגע אז זה מלחמת נצח.

אבל תמיד מנצחים.

כרגע, בלי קשר לשאלתך. בהמשך אולי אצליח להתייחס.

"

מטריף אותי לחיות בצילה של מחשבה מאיימת שאם באמת אשתי תדע מה עובר עליי היא לא תרצה להמשיך..

"

"

אצל אישה זה קריטי להיות הכי חשובה בעולם לבעלה, הכי יפה, הכי טובה, הכי הכי בהכל. שיתוף כזה יכול להכניס אותה בעיניה לתחרות מול כל הנשים בחוץ על בעלה ובכנות - תמיד יש מישהי שהיא יותר. אז למה?

"

זה דוגמאות מבחינתי לשני הצדדים. לשני הקצוות שאתה מעלה פה.

מניסיון שלי נשים אינן יכולות להבין את מורכבות ההתמודדות ואת האופי שלה. מצד שני, אנחנו הגברים לא מסוגלים להבין את המורכבות אצלן.

בין אם אנחנו מבינים ובין אם לא, יש משהו שצריך להיות לנגד עיננו תמיד. גם הגבר וגם האישה צריכים לדעת דבר אחד עקרוני. התתמודדות שלך היא לא ההתמודדות שלי.

על ההבנה הזו אפשר לבנות עוד קומה.

הקומה השניה היא - אסביר לאור דברים שלמדתי בספר התניא (אלו הדברים שלי ולא של בעל התניא - לכן אם יש שגיאה או חוסר דיוק זה לא מה שהמחבר התכוון). שאם יש לאדם הרהור עבירה והוא הסיח אותה - הוא צריך 1. לשמוח שהוא בינוני. כלומר, שהצליח בהתמודדות. 2. אם הוא עצוב זה גלל שהוא גס רוח (גאוותו) שהוא חושב שהוא צדיק ולא מגיע לו שייפלו לו מחשבות רעות. (פרק כז בליקוטי אמרים).

הקומה השלישית היא - אמון.

אם בעל בחר לאשתו על התמדדות שלו - היא צריכה לשמוח. שהוא לא מסתיר. שהיא העוגן שלו. הכי יפה בעולם היא לא תהיה - הכי יפה בעיניו - היא כן.

אישית -

כן אספר ואשתף הכל. הכל.

אם אני צריך עזרה. ואם הצלחתי. ואם נפלתי. וכשקמתי. ואני הייתי רוצה לשמוע ממנה באותה מטבע.

נכון - היא לא מבינה. ואני לא מבין. אבל אנחנו שם אחד בשביל השני.

כי

1. אנחנו לא מבינים את התמודדות

2. אם נפלה מחשבה רעה זה כי אני בינוני

3. יש בנינו אמון .

אם באיזה אופן המחשבה שנפלה לא נשארה רק בגדר מחשבה. והיא התגלגלה - למעשה, מחשבה, דיבור.. יש פה משנו אחר.. חציו בגידה בה' חציו בגידה באישה.

.וגם אז יש לדון באופי וברמת השיתןף.

זה מקום מעולה, במובנים מסויימים הרבה יותר טוב מהצאט'.......

נשמע שבלי קשר טיפול יעשה טוב, אבל ככלל, בהרבה מקרים אישה זו לא הכתובת לפרוק אצלה חולשות.

בפרט כשהמצב בינכם הוא כזה.

טיפול.

בן אדם שחי מהחולשות שלך

אתה לא רוצה להיות נשוי לו.

דרך אגב גם להיות גרוש ממנו זה לא הכי נחמד.

או מפציצים אותו באהבה ובחמלה

בתקווה שהוא יצליח להתיישר

כמו שיש לך ילדה שמתחילה להרביץ

ולהתנהג לא יפה

ואז אתה בבת אחת מתעלם מכל זה

ואומר איזה ילדה טובה

ומזכיר את כל הדברים הטובים שהיא עשתה

ואז מרוב הלם היא מוחמאת

וחוזרת לתלם.

אבל ללא ספק יש פה בעיה אצלה

שהיא רואה שלילי וחותרת לפירוד.

שמישהו יעשה לזה סוף!!!!!!

באמת חצה גבולות

הבן אדם בבעיה.

האשה משפילה אותו מול הילדים.

הוא סופג ניכור הורי.

וניכור אישי.

לא נשאר לו תמיכה מלבד הגיפיטי.

מה אתה מציע לו לעשות?

הכי קל להגיד טיפול טיפול טיפול

מבחינתי זו אמירה ריקה

כי אשה כזו ברור לה שהיא מעליו

וכל הבעיה אצלו, והיא משפילה אותו

השכם והערב

אשה כזו לא תלך לטיפול בשום אופן

והיא אולי אולי תשלח אותו לטיפול

לכן תרגיעו.

יש לבן אדם בעיה

תנסו לעזור לו עם עצות אמיתיות

לא עם דיקלומים.

ובטח לו להוציא את התסכול עלי.

בלי קשר. נכון יותר נעים לקרוא

דברים נחמדים על אנשים שטוב

להם בחיים

והם נהנים.

בשביל זה יש פורום גרושים גרושות

שם מכיייפים (:

בחרת להכנס לפורום הקשוח

של נישואין טריים.

אז מה ציפית לקרוא שם על פרחים

ופרפרים. בן אדם מספר לך על בעיה.

תביעה אמפתיה תעזור תייעץ מנסיונך.

מה קשור להתקומם נגדי?

נראלי זה פחות מתאים.

זה רק שובר אנשים, ולא מביא אותם לתיקון.

אדם פרו

מגיב ממש טוב

(:

אני מגיב סבבה

עיינו ב200 תגובות

אחרונות (:

תודה ממש הייתי צריך את העידוד

מידי פעם נוהגים לחבוט בי

בפורום זה או אחר.

הבעיה היחידה שיש בי,

שאני לא סוגד למילה "טיפול" ו"מקצועי"

אני חושב שחבר טוב

שנמצא ועבר דברים דומים,

אם כי לא זהים.

הוא הכתובת לתמיכה.

כי הוא יבין אותך

יודע לתת לך עצה מהזוית שלך

וזה שאין לו אינטרס כלכלי קצת מוסיף בעיני

אם כי לא איכפת לי שיהודים נוספים יתפרנסו

הבעיה עם כל הרבנים והמושלמים

שהם יכולים רק לעשות בכאילו אנחנו מבינים

אותך.

אופס, התחתנת בגיל 20 ואני 30

אבל לא נורא אני אתעודד ממך

אם אתה מתעקש

אנשים כותבים בפורום

לא כדי שיגידו להם: טיפול.

אגב אני בטיפול רגשי

ועדיין

השיחה עם אנשים על בסיס חופשי

כמו בפורום או עם חברות

יש להם איכות אחרת

טיפול רגשי הוא חשוב מאוד

יחד עם זאת

זה לא הדבר היחיד שעוזר.

הם חסרי תקנה והמוצא היחיד הוא גירושים.

אגב להתגרש מאדם שמזלזל ומקטין, אם יש ילדים, יהיה כואב ויתחום קצת את הפגיעה אבל לא יכחיד אותה.

ולפעמים הקטנות וזלזול נובעים מממרמור שנובע מתחושה דלא רואים אותי, מטינה הדדית, מדפוסים כאלה מהבית, דברים שהם ברי טיפול.

אם לא הולך מתגרשים, זו גם אופציה.

אבל כדאי להביא בחשבון שלפעמים יש עוד אופציות.

טיפול זוגי יכול להציל חיים, או לכל הפחות ליצור פרידה סבירה.

והמסקנה שלי

באופן מכליל

ואני ממש לא מומחית

בהכללה גסה מאוד

אני משערת

שכמו שאנחנו מתאהבים ולא יודעים לתת הסבר

ככה גם מתרחקים

וקשה להסביר איך הריחוק התחיל

זה יושב על הרבה דברים

זה נכון שאנחנו לא תמיד מודעים למה מישהו מוצא חן או מרתיע אותנו אבל זה בדרך כלל לא מיסטיקה אלא סיבות שניתן להתחקות אחריהן.

למשל זה אדם שנוהג בהתאם לדפוסים שאנחנו רגילים אליהם ומוכרים לנו. אדם שמשלים משהו שחסר לנו. אדם שדומה לנו מאוד בצורה מסוימת (מנטליות, אופי, הרגלים, צורת חשיבה וכו') ימצא חן בעינינו יותר.

יכול להיות שבהמשך נגלה שהוא עושה לנו רע בדיוק בגלל זה (לא כל הדפוסים חיוביים...)

בטח כאלה שחיים בזוגיות טובה, יש לא מעט תכונות ואופי של הפכים זה מזה.

רק עצם העובדה שגבר ואישה מתאחדים לבית אחד זה כבר נס ענק כי מדובר על שני בני אדם שונים זה מזה במהות

אבל אני לא כאן כדי להתווכח

וכמובן אנחנו שונים מעצם היותנו גבר ואישה אבל לרוב הדומה רב על השונה.

ולא עשיתי מחקר אז בהחלט יכול להיות שאני טועה.

מה שהתכוונתי שגם בזוגות שיש בהם הרבה דמיון יש בינהם לא מעט תכונות/תחומי התעניינות/דפוסי התנהגות ועוד שיהיו הפכים זה לזה.

ואחרי שאמרתי את זה אני מקבל את התיקון שלך

על כל האופציות שאפשר וצריך וגם על גירושין. לצערנו לא מעטים המקרים שהגירושין מאוד מכוערים. מתלווה להם, לפני, תוך כדי וגם אחרי משקעים גדולים, מריבות קשות מאוד, לא מעט על חשבון ועל גב הילדים וזה נורא ביותר.

וכמובן שיש גם מקרים של ניכור הורי/ילדים.

כאב עצום ממש

תודה על הארת העיניים

מלהגיד טיפול טיפול טיפול

קודם כל - תשים גבול, אין דבר כזה לדבר בצורה מזלזלת כלפיך, בוודאי שלא מול הילדים.

אחרי זה - תלך לטיפול אישי, שיעזור לך לעמוד על שלך ולזקוף את קומתך.

כדאי גם לקרוא חומרים על 'הקוטביות הבריאה' באתר של יהונתן ומרים קליין. גם הקורס האינטרנטי שלו - 'יצאת גבר', יכול לעזור לך.

בהצלחה רבה, תתאמץ ותצליח לחזור לשאוג

יש לך מנגנון כנראה שמתכווץ מולה ומזמין עוד מהרעל הזה. תתעלם ממנה ותתמקד רק בעצמך. במנגנון שלך.

במה מפעיל אותך.

היא דורכת על משהו שהיה שם לפניה. כשהוא יעלם, אתה תהיה אחר.

תאמין, ותלך בצדקת דרכך.

האנשים הגדולים ביותר בעולם הלכו נגד כולם,

סללו דרך חדשה שהמציאו והאמינו שאפשר אחרת.

ואם הייתה לך אמונה בצדקת דרכך - לא היה לך שום בלבול.

תמשיך לחפש ולבקש את הדרך הישרה לך ללכת בה.

• אישה וילדים הם בני אדם רגילים כמו כולם, לא שונים מאף אחד בעולם. ויכול להיות שאשתך גם פחות חכמה מהממוצע... האחריות היא עליך להוביל את משפחתך למקום טוב יותר. דאג למשפחתך לא רק בפרנסה אלא גם ברוח ללמד מה טוב ונכון.

ותזכור ש'טוב' אמיתי זה לב טוב נתינה חסד יושרה שמחה. גם להיות אדם טוב זה צדקת הדרך.

בטח בה' הכל ממנו והוא ינחילך למקום טוב.

והחליטה לשים רגל על רגל

ולתת לבעלה לג'נגל את החזקת הבית עליו.

החולשה של הדור.

המפרקת את רוב הבתים.

פינקו אותן, כל הזמן אמרו לה את יפה את שווה.

אני בתור גרוש שמחפש שידוך באתרים האלה

ולא מהיום אומר לך.

הפינוק הזה וההגזמות האלה מוביל אותם לחיי בדידות.

גרושה+6 מקצה הארץ, בת 40

בטוחה שיבוא כבר מבוגר שכבר לא רוצה

ילדים ויקבל אותה ואת ילדיה ויממן אותה.

ואני שואל

אם הוא לא מעוניין בילד משותף,

למה שהוא יעזוב את כל הרווקות 45

שאתרי ההיכרות מלאים מוצפים מהן.

ואת כל הרווקות חוזרות בתשובה 42

גם שמציפות את אתרי ההיכרות.

ויגיע לקצה הארץ בשביל לממן גרושה וילדיה

שכל מה שהיא עשתה זה לריב עם בעלה.

וכל זה בלי ציפייה שיהיה להם ילד משותף.

ואפילו אם תאמר שהיא תמצא את אותו

אדם שיממן בשביל בדל יופי שנותר בה

והולך להעלם בשנים האחרונות.

זה ממש דוחה אותי.

זהו כסף שקונה יופי.??

על זה את מתבססת?

הכל מבוסס על גאווה מטופשת שהביאה את החורבן

המביאה עוד הרבה חורבנות עד היום.

ומי שאחראי לזה הוא מי שנתן לה את התחושה

שהיא שווה והיא שווה, והוא לא שווה אותה.

הביא אותה לחיי בדידות נצחיים.

באלגנט.

חברה אמיתית

שרואה חברה שלה מתקרבת לגיל 36

גיל שממנו אפשר רק לרדת.

בגלל החוסר ביכולת לסיכויי לילדים משותפים.

נותנת לחברה שלה ניעור אמיתי

אומרת לה "תתחתני עם עמוד חשמל ברחוב

מבחינתי" את לא יפה, ולא שווה כלום,

המשפחה שאת עדיין יכולה להקים שווה יותר!!

כאילו שהיופי נועד למטרות מסחר ואגו.

זה נראה כניצול פרצה, בסוף היא תישאר לבד.

באחריות ומנסיון.

ברגע שאתם נשואים, אתה ערב אוטומטית לכל חוב שלה, וגם להפך כמובן.

כלומר אם היא תיכנס לחוב בחשבון בנק שהוא רק שלה, זה לא ימנע מהבנק לעקל חשבון בנק שהוא רק שלך.

גרים באותו הבית, חיים מאותה המשכורת.

הפרדת חשבונות תיראה כצעד מלאכותי ולכן לא תמנע מהבנק או מכל נושה אחר לגעת בכל החשבונות.

אפילו זוגות פרודים עם בתים נפרדים מתקשים להוכיח שההפרדה לא מלאכותית, כדי שיהיה אסור לעקל להם נכסים בגלל החוב של השני

פה לא נראה לי המקום לפתור בעיות כלכליות ושלום בית

יש ברוך ה' כיום מלא גורמים מקצועיים שיטפלו בבעיות מהסוג הזה, מציע לך לגבי הנושא הכלכלי לפנות ל'פעמונים', זו עמותה, היא בחינם, ממש בחינם, תנסו! הם קצת (הרבה) יעזרו לכם לצאת מהברוך הזה (אולי גם אם אשתך לא עובדת)

לגבי שלום הבית כמובן שיועצים\מטפלים זוגיים הם המקום לנושא הזה, מאמין ששווה כל שקל.

@אדם פרו+

אתה שופך את כל הלכלוך הזה על בן אדם שעוד יכול לעשות הרבה עבודה עם עצמו כי אתה מחפש חברים לצרה...

אני משתתף בצערך ובקושי, אבל אל תזיק לאנשים אחרים.

איך אני יודע את זה - זה שקוף! אתה מפיל עליו דברים שהוא לא אמר.. דברים שאתה פגשת בזוגיות שלך.. הוא לא דיבר בכלל על היופי של אשתו ועל כל השאר שכתבת.. כל כך לא יפה לדבר ככה... זה יכול ממש להזיק

אני הייתי מוחק את התגובה המזעזת הזו. באמת.

ועכשיו בקשר אליך,

דבר ראשון מצטער שהיית צריך לקרוא כזאת תגובה,

מקווה שלא נגרם לך נזק, ושתתקן אותו, כי זה באמת היה תגובה לא לעניין.

אני שואל אותך, למה אתה כל כך מהר מתייאש. אני במצב שלך בדיוק, הלכנו למקימי, באמצע תהליך, וזה מדהים. מכל מצב אפשר לצאת. בפרט שאתם לא נשמעים במצב הכי גרוע...

הרבה פעמים אנחנו מנסים לגלגל את כל האשמה על נשותנו, זה הכי קל בעולם. אבל תמיד תמיד אם תחשוב יותר טוב תראה איפה אתה גם קשור למצב הזה.

לפעמים הסיבה הכלכלית זה טריגר. יש דברים אחרים שמפריעים ואז גם זה.

תנסה רגע להתנתק, לחזור לרגעים הראשונים של הנישואין. כמה אתם אוהבים, כמה אתם באמת זוג משמיים. לפני שהחיים התחילו לבלוע אותכם.

בסוף האהבה הזאת זה הכי חשוב.

מכאן תתקדמו ביחד לליווי כלכלי. כי מלווה כלכלי הוא לא יועץ זוגי... ולא נעים שזה יתפרץ מולו.. גם לא יהיה לו יותר מידי מה לומר. לכן תיישבו את זה ביניכם SOS ותלכו מהר לייעוץ כלכלי.

כל יום שעובר זה הפסד.

נשמע שאתה סוחב את זה הרבה זמן.

בהנחה שכל מה שאתה כותב פה לאורך השנים נכון ואמת, מדובר בסיפור שמתגלגל הרבה זמן.

קודם כל, זה ממש יפה שאתם עוד על זה, זה מראה שיש לך ולה הרבה מאוד כוחות, ואתם עושים עבודה ממש מדהימה.

קטונתי מלייעץ לך, אבל היה משפט אחד שתפס אותי, משהו שכתבת לפני כמה שנים טובות.

"אנחנו זוג נשוי כמה חודשים, אני מאד אוהב אותה"

אתה גם מתאר שם פער בסגנון ובכל זאת התחתנתם מאהבה.

תראה, כשאנחנו מתחתנים זה כי אהבנו, קליק של נשמות.

וזה האמת לעולם.

רק מה, החיים בולעים.

חיים אכזריים שכבר אין אוויר לנשימה.

כל נשוי, בהבטחה, לפעמים חושב - עדיף לי להתגרש, הרבה יותר קל...

כולם ככה.

הלוואי שנצליח להזכיר לעצמנו אהבה ישנה, איך אהבנו פעם עד השמיים, איך אמרנו על הכל עוד נתגבר ביחד, איך הבטחנו לעצמנו שביחד שום דבר לא ישבור אותנו, את אהבתנו.

לפעמים בגלל מה שעברנו הכל כבר מכוסה, הכל חסום. מה שעברנו כיסה את האהבה בתהומות של יאוש, ונדמה לנו שהיא איננה עוד. לא שייך לעורר אותה, להחזיר אותה.

בפרט אתה אחרי כל כך הרבה זמן של התמודדות...

הלוואי שהשם יתן לכם את הכח להאמין שבוודאי ישנו. שעוד לא מאוחר. שבוודאי ישנה אהבה, והיא בבית שלכם, ביניכם, מחכה להתגלות שוב מבין רסיסי הלילה.

הלוואי.

בהרבה בתים הבעל הוא המפרנס העיקרי, בחלקם גם היחיד. בדורות קודמים זו היתה המציאות הנפוצה ברוב העולם, כשבמקביל כל או כמעט כל הטיפול בבית - הכנת אוכל, נקיון וכד' היו על האשה. כיום מכל מיני סיבות ונסיבות המציאות השתנתה, אבל כן, עד היום בהרבה בתים הבעל הוא המפרנס העיקרי.

יש סוגיא אחרת של התנהלות אחראית. לקחת הלוואה כשלא יודעים מאיפה מחזירים אותה, זה לא אחראי, להתנהל ככה באופן קבוע זו הפקרות.

צריך לשבת ביחד מול דף/טבלת אקסל, לעקוב אחרי ההכנסות ורק לפיהם להוציא הוצאות. זו א', ב' של התנהלות אחראית (ג' זה גם לחסוך, אבל זה שלב הבא).

אם יש מאזן שלילי - צריך לראות איפה מצמצמים הוצאות או מגדילים הכנסות.

בגדול, צריך ללמוד להתנהל בשיח ולא לעשות דברים מאחורי הגב.

נשמע שאתם צריכים טיפול זוגי, לא רק כלכלי.

לראות את הצורך אחד של השני, לקחת אחריות, לתקשר.

לפן הכלכלי יש עצות פרקטיות, למשל כרטיס דביט או הגבלה של האשראי,

אבל נשמע שזה הרבה יותר עמוק מ"אישה בזבזנית"

להפריד חשבונות לא יתן לך כלום, גם שם היא יכולה להיכנס לבור שלא תהיה מודע עליו והחובות של שניכם.

היא לא דואגת שתתגרשו? היא תצטרך להתמודד עם חצי מהחובות בעצמה.

היא לא עובדת כי יש ילדים קטנים? היא מבזבזת או קונה צרכים בסיסיים?

אתה מצליח לראות את המקום שלה בתוך כל זה?

אם תרצה שיתוף פעולה, השלב הראשון הוא לראות ולהכיר בצורך שלה (לא בהכרח לספק אותו מידית).

לא יודע אם פרודוקטיבית, אבל אהבתי את השאלות פה.

@יעל מהדרום

לק"י

אם יש לך שאלות, מוזמן לכתוב כאן.

בהצלחה!!

אז ככה אני בתוך קשר עם מישהי, והולך ממש טוב ונעים.

אני סוכב איתי מגיל קטן דיכאון, בשנים האחרונות לוקח כדורים.

לאחרונה זה עלה הסיפור הזה של הדיכאון ומה זה אומר לחיות ליד אדם כזה.

ואני די עומד נבוך מול זה, איך אפשר לבקש ממנה לבחור במשהו שכזה? אני יודע בעיקר איך זה משפיע אלי, לא איך לחיות לידי.

בכללי איך אתה מתפקד מבחינת מטלות בית? מתפרנס? אושפזת כבר פעם? כל כמה זמן יש לך משבר אם בכלל? או שזה בכלל דכדוך מתמשך? מוכר בביטוח לאומי?

התיפקוד שלי די גבוה, שאני בטוב אני מתפקד כמו 3 אנשים ביחד.

לקחתי משהו כמו 4 שנים כדורים שלא היו נכונים לי, שם היה יותר נפילות, בשנה האחרונה אני לוקח כדורים שהרבה יותר טובים לי בפער. אפשר לספור על יד אחת את כמות הימים שפספסתי בגלל זה עבודה.

מעולם לא התשפזתי, הנפילה הרצינית האחרונה היית בין הכדורים, בדיוק במלחמה הראשונה עם אירן.

ועכשיו חזרנו וזה עלה עכשיו, בעיקר מצד המשפחה שלה, וזה מאוד הפחיד אותי ואז גם אותה.

אני מאמינה שהיא תצליח לשדר את זה למשפחה שלה.

המלצה שאני מכירה היא לצאת תקופה, ולתת למשפחות של שניכם להכיר אתכם. שלא יחששו המילה 'דיכאון' אלא יכירו את האדם שמאחוריו.

נשמע שמצבך מצוין, אבל הדברים די טריים.

ממליצה גם לתת לבחורה תכנית גיבוי, למי היא פונה כשרואה שאתה לא בטוב, בהסכמתך כמובן.

תצליחו!!

לק"י

האמת שקשה לי לייעץ בנושא הזה.

אני רק חושבת שהיא לא חייבת לשתף את כל בני המשפחה שלה. אולי מישהו אחד ספציפי שיידע לכוון אותה.

ובנוסף אם אתה מטפל בעצמך, מאוזן, עובד/ לומד/ עושה משהו עם עצמך, זה מצב פחות מרתיע.

כן צריך לדעת, שלפעמים יש עליות וירידות במצב. אבל גם אדם שבריא לחלוטין לפני החתונה, עלול לחלות פתאום.

כשהתחתנו הוא היה ממש בתחילת שנת אבל, וחלק ממנה הוא היה בסוג של דיכאון

אני לא חושבת שאתה לא ראוי אני חושבת שכמו בכל נישואין צריך להכיר את הפלוסים והמינןסים של הבן זוג ולדעת שלפעמים היא תצטרך להתמודד עם ההשלכות של זה.

ושיהיה לשניכם נכונות לעבודה אישית וזוגית.

כן, הוא לא סבל מדיכאון כשהכרנו.

היא יודעת מראש חלק משמעותי מהמגבלות שלך, ויודעת שאתה מספיק אמיץ וחכם בשביל לטפל בזה.

לא כל אשה זוכה לדעת על זה מראש (וכמובן נכון גם בהיפוך המינים)

סה משהו זצריך לבחור.

אם סה רק המשפחה שלה מהססת , זה אולי פחות גרוע..

אבל עדיין יכולה להיות לזה השפעה עליכם.

לצערי המושג הזה דיכאון הוא שקוף ולא מספיק במודעות

בהצלחה.