חסידים דורשים את הדרכת חז"ל "משנכנס אב ממעטין בשמחה" - ממעטין את האבלות (!) ע"י שמחה.
לכאורה דרש זה מנוגד לגמרי לפשט דברי חז"ל, אבל נראה שיש כאן משהו הרבה יותר עמוק.
מדוע בכלל מדריכים חזל להרבות בשמחה משנכנס אדר ולהמעיט בשמחה משנכנס אב?
וכי לא ברור לנו? הרי מספיק שמח באדר לגודל הנס ומספיק עצוב באב מגודל החורבן?
אז"ש - אז זהו שלא. באדר אמנם קרה נס גדול שהאיר מתוך החושך ,
אבל היינו ונשארנו אז בגלות עבדי אחשורוש ובמבט ראשון היה נראה באמת שאין משמעות בזמן חזל כבר לאותו הנס,
אלא שחזל זיהו ניצוץ חשוב באותם ימי חושך והעלו אותו על נס.
בחודש אב - גם כן, רק הפוך. אמנם קרה חורבן גדול, פעמיים, ועוד פורענויות רבות,
אבל שמחה גדולה גנוזה בחורבן כיוון שעיקר הצער הוא על החטא שהביא לחורבן וכשיש פרעון ע"י תוצאת פורענות,
אז יש גם תקווה, בדיוק כפי צחוקו של ר' עקיבא שרואה את החורבן ומתוך קיום נבואת הזעם הוא גם בטוח בנבואת הטובה.
שמחה נוספת רמוזה בדברי המשורר בתהלים "מזמור לאסף א-להים באו גויים בנחלתך..." - "מזמור"?! שואלים חכמים, "קינה" היה לו לכתוב! ועונים שאכן גנוזה שמחה בחורבן שהוטל על עצים ואבנים והשאיר את עם ישראל ללא כליה בגלות.
כעת יותר מובן שהנטיה היותר בריאה היא לשמחה טבעית בחודש אב ולכן מצריכים חזל להדריך להמעיט בשמחה.
אם כן, שמחים או עצובים? כיצד מסתדרים להם ההפכים?!
משמחה חיצונית לשמחה פנימית
טוב, אז עברנו חורבנות וגלויות לא קלות וכבר הספקנו לשכוח את שמחת ר' עקיבא וגם מזמורו של אסף לא בדיוק היה מובן, נפלנו לתפיסות זרות של פאסימיות ופאסיביות והנה- מתחילה התחיה. מתחילות העליות ארצה ויחד עם זאת מתעוררים החסידים לשמחה והתחזקות מבפנים. השמחה שבה ומתגלה "בשוב ה' את שיבת ציון... אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה". הדרכת חז"ל מקבלת מימד חדש.
אחרי שכבר מיעטנו בשמחה חיצונית והתכנסנו פנימה למטרת תיקון כמובן - התכנסות של התעצמות ולא של עצבות, כעת אפשר לגלות את השמחה מבפנים. שמחה אמיתית שאיננה תלויה בדבר, שמחה של חזרת נפש יהודי אל צור מחצבתה, שמחה של גילוי עוצמות פנימיות מתחדשות ומגלות כוחות מבפנים החוצה, וממילא גם לבניין שלם ואיתן שלא תלוי בשום גורם חיצוני. גישה של שמחה, בטחון ואופטימיות לכתחילה , כמו גם אהבת חינם, היא בסיס ביהדות ואיננה 'חידוש' של ר' נחמן מברסלב זצ"ל שכנראה גילה את מקור השמחה דווקא מייסורים.
דור המדבר יוצאי עבדות מצרים ע"י נסים מעל הטבע , לא היה מסוגל מספיק בכוחותיו להכנס לארץ , ישר אל הנהגה טבעית, וממילא ראו עצמם חלשים "כחגבים" ופספסו את הכניסה לא"י בחטא המרגלים בט' באב - הימים שהיו אמורים להיות ימי הבניין והפכו לחורבן.
במבט כולל ניתן לראות מהלך היסטורי "טבעי" של תולדות ישראל, בדיוק כמו תינוק שנופל כשמתחיל ללכת (חטאי המדבר), מקימים אותו, הוא קם מעצמו, גודל ונופל מדי פעם ולא שומע להדרכות חיצוניות (חטאי החורבנות), עד שמואס במקומו, עוזב את ביתו והולך לחפש עצמו (גלות), מחדש ומגלה עולם מכוחות עצמו ושב לאיתנו במקום המיוחד לו (גאולה). לולא תהליך זה לא היה מגיע לגילוי כוחותיו הפנימיים הא-לוהיים, לא היו מכירים אותו ואת יחודו העתידיים להתגלות בעולם ולא היה יכול להשפיע על העולם, מחוסר הכרות איתו...
"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" - "יזכה ויראה" לא נאמר, אלא "זוכה ורואה" - בלשון הווה. תכלית האבלות היא להזדכך, בבחינת "ממעטים"- לזכות ולראות כבר מידית בשמחה הפנימית הגנוזה ולהביא לגילויה בחזרת השכינה לציון, מתוך הימים האלו הגונזים בתוכם את הטובה כמו גרעין שנרקב ומבשר שמחה לעת צמיחה.
משנכנס אב ממעטים בשמחה חיצונית ותלוית חוץ, וממעטים את האבלות ע"י גילוי שמחה פנימית שורשית ואהבת חינם שאינם תלויים בדבר.
חודש של גילוי טוב!
