קראתי לאחרונה ספר שנקרא 'הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם'. הספר מספר את קורותיו של אלן קרלסון השוודי בן המאה לאחר שברח דרך החלון מבית האבות בו היה, ובמקביל את סיפור חייו השזור לאורך כל היסטורית המאה ה-20 החל מהמפכות הדמוקרטיה לעומת בתי המלוכה, דרך המלחמה הקרה ויצור פצצות האטום בארה'ב ובברית המועצות, הצלת צ'רצ'יל מנסיון חיסול באירן ועוד.
רוב קוראי הספר יקטלגו אותו במדפי ההומור והפרודיה. אך לדעתי, לאחר התבוננות, אפשר לתת לו גם קצת מקום במדפי המוסר.
אומרים חז'ל 'אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים', בגלל בעל הסעודה שבייש את בר קמצא, שהוזמן בטעות ע'י השליח במקום קמצא, הלך בר קמצא והלשין לקיסר.
לכאו' אפשר לתמוה מאד. אמירה זו נראת כהתעלמות מהמציאות. וכי זה מה שמניע את העולם? הרי קדם לזה מרד אמיתי, ושנות איבה עמוקות בין רומי ליהודה. האם סיפור קטן כזה באמת משפיע בסדר גדול מדיני רחב עד שנאמר שהוא זה שגרם לחורבן?
עוד קשה מה אשמתו של 'קמצא' הרי הטעות היתה של השליח והוא בכלל לא צד בסיפור!?
נדמיין לעצמנו שיגיד לנו מישהו שהמלחמה של ארה'ב נגד הטאליבן ואל-קאידה התחילה בגלל שבלילה שלפני הפריעו לנשיא בוש לישון וארוחת הבוקר הגיעה בשעה איחור.
כולנו נצחק. הרי המלחמה פרצה בגלל הפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק!
אל לו יגיד לנו אדם היה נוכח שם, שבאמת אם הנשיא בוש היה באותו זמן פחות עצבני הוא היה מגיב אחרת, והעצבנות שלו נבעה מההפרעה לינה ואיחור ארוחת הבוקר, אנחנו באמת נבין שיש דברים בגו.
בעצם זה הרעיון של הספר 'הזקן בן המאה', המעשים הקטנים, הסעודות והיחסי אנוש הם שמשפיעים על כל ההיסטוריה של המאה ה20.
כך מלמדים אותנו חז'ל, אל תתבונן המהלכים מדיניים בלי להתייחס למידות של הנפשות הפועלות.
אם המידות של בעל הסעודה או של קמצא היו מתוקנות יותר, כל ההיסטוריה היתה נראת אחרת.
יתכן שדבר זה נרמס בשמות שבחרו חז'ל. 'קמצא' פירושו חגב. המרגלים אומרים על עצמם 'ונהי בעניינו כחגבים' כלומר החשיבו עצמם כקטנים.
גם קמצא ובר קמצא חשבו על עצמם הקטנים ולא חשבו שההשלכות של מעשיהם עלולות להיות כ'כ הרסניות. חז'ל באים ללמדנו שגם אדם 'קטן' עם מידות לא מתוקנות יכול להחריב את ירושלים.
יתכן שזו אשמתו של קמצא, אדם שמרגיש עצמו קטן, לא אכפת לו מסביבתו, ואם יש שמחה לאוהבו אז הוא מחכה להזמנה כי הרי הוא קטן. האם זה מתוקן שאח לא יבוא לחתונה של אחיו בגלל שהוא לא נתן לו הזמנה?
כך קמצא מרגיש עצמו קטן, ולא מגיע. לו הוא היה מגיע, אולי בעל הסעודה היה רגוע יותר בחברת חברו הטוב? אך החסרון של החבר מניע כל מיני רגשות אצל בעל הסעודה, למה הוא לא בא, וממילא כל דבר קטן 'מדליק' אותו יותר..
רעיון זה מופיע גם בפרשתנו. משה רבנו מוכיח את בני ישראל, כשמשה מתחיל לדבר על חטא המרגלים משה אומר 'ותקרבו אלי כולכם'. מסבירים חז'ל שכל ישראל באו בעירבוביא לבקש ממשה שישלח מרגלים. בתחילה משה חשב שזה נובע מרצון עז לא'י. אך כעת, לאחר המעשה משה מבין שהמידה הרעה של חוסר דרך ארץ למבוגרים היא זו שגרמה גם לחטא המרגלים, היא מוכיחה שלא רצו להכנס לא'י לשם המצווה אלא לשם תענוג.(עי' כלי יקר)
שנזכה להתבונן על כל מעשינו ולהבין שכל מעשה אפילו הקטן ביותר משפיע על כל העולם כולו.
(יסוד הדברים ע'פ דברי ר' משה רוזנשטיין זצ'ל המשגיח דלומזה בספרו אהבת מישרים)
רוב קוראי הספר יקטלגו אותו במדפי ההומור והפרודיה. אך לדעתי, לאחר התבוננות, אפשר לתת לו גם קצת מקום במדפי המוסר.
אומרים חז'ל 'אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים', בגלל בעל הסעודה שבייש את בר קמצא, שהוזמן בטעות ע'י השליח במקום קמצא, הלך בר קמצא והלשין לקיסר.
לכאו' אפשר לתמוה מאד. אמירה זו נראת כהתעלמות מהמציאות. וכי זה מה שמניע את העולם? הרי קדם לזה מרד אמיתי, ושנות איבה עמוקות בין רומי ליהודה. האם סיפור קטן כזה באמת משפיע בסדר גדול מדיני רחב עד שנאמר שהוא זה שגרם לחורבן?
עוד קשה מה אשמתו של 'קמצא' הרי הטעות היתה של השליח והוא בכלל לא צד בסיפור!?
נדמיין לעצמנו שיגיד לנו מישהו שהמלחמה של ארה'ב נגד הטאליבן ואל-קאידה התחילה בגלל שבלילה שלפני הפריעו לנשיא בוש לישון וארוחת הבוקר הגיעה בשעה איחור.
כולנו נצחק. הרי המלחמה פרצה בגלל הפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק!
אל לו יגיד לנו אדם היה נוכח שם, שבאמת אם הנשיא בוש היה באותו זמן פחות עצבני הוא היה מגיב אחרת, והעצבנות שלו נבעה מההפרעה לינה ואיחור ארוחת הבוקר, אנחנו באמת נבין שיש דברים בגו.
בעצם זה הרעיון של הספר 'הזקן בן המאה', המעשים הקטנים, הסעודות והיחסי אנוש הם שמשפיעים על כל ההיסטוריה של המאה ה20.
כך מלמדים אותנו חז'ל, אל תתבונן המהלכים מדיניים בלי להתייחס למידות של הנפשות הפועלות.
אם המידות של בעל הסעודה או של קמצא היו מתוקנות יותר, כל ההיסטוריה היתה נראת אחרת.
יתכן שדבר זה נרמס בשמות שבחרו חז'ל. 'קמצא' פירושו חגב. המרגלים אומרים על עצמם 'ונהי בעניינו כחגבים' כלומר החשיבו עצמם כקטנים.
גם קמצא ובר קמצא חשבו על עצמם הקטנים ולא חשבו שההשלכות של מעשיהם עלולות להיות כ'כ הרסניות. חז'ל באים ללמדנו שגם אדם 'קטן' עם מידות לא מתוקנות יכול להחריב את ירושלים.
יתכן שזו אשמתו של קמצא, אדם שמרגיש עצמו קטן, לא אכפת לו מסביבתו, ואם יש שמחה לאוהבו אז הוא מחכה להזמנה כי הרי הוא קטן. האם זה מתוקן שאח לא יבוא לחתונה של אחיו בגלל שהוא לא נתן לו הזמנה?
כך קמצא מרגיש עצמו קטן, ולא מגיע. לו הוא היה מגיע, אולי בעל הסעודה היה רגוע יותר בחברת חברו הטוב? אך החסרון של החבר מניע כל מיני רגשות אצל בעל הסעודה, למה הוא לא בא, וממילא כל דבר קטן 'מדליק' אותו יותר..
רעיון זה מופיע גם בפרשתנו. משה רבנו מוכיח את בני ישראל, כשמשה מתחיל לדבר על חטא המרגלים משה אומר 'ותקרבו אלי כולכם'. מסבירים חז'ל שכל ישראל באו בעירבוביא לבקש ממשה שישלח מרגלים. בתחילה משה חשב שזה נובע מרצון עז לא'י. אך כעת, לאחר המעשה משה מבין שהמידה הרעה של חוסר דרך ארץ למבוגרים היא זו שגרמה גם לחטא המרגלים, היא מוכיחה שלא רצו להכנס לא'י לשם המצווה אלא לשם תענוג.(עי' כלי יקר)
שנזכה להתבונן על כל מעשינו ולהבין שכל מעשה אפילו הקטן ביותר משפיע על כל העולם כולו.
(יסוד הדברים ע'פ דברי ר' משה רוזנשטיין זצ'ל המשגיח דלומזה בספרו אהבת מישרים)
...