השנה החלטתי שבתשעה באב אני אשקיע יותר באבל על חורבן בתי המקדש ועל הרצון לבניית המקדש כיום, ולא לברוח גם לדברים האחרים הנוראיים שקרו גם בתקופה הזו. גירוש גוש קטיף. יש לי תחושה שנוח להרבה ואולי גם לי לברוח למקום הזה ולא להתמקד בשורש, חסרון בית המקדש.
אם לא אז, לפחות עכשיו...
את נווה דקלים עזבתי בגיל שאין שום סיכוי שאזכור משהו, אבל במשך השנים באנו לבקר שם חברים ומאז זיכרון עמום מאד מהדיונות של מורג לא עוזב אותי. כשהייתי בן חמש השתתפתי בהפגנות. גשר בר אילן עם סרט כתום והשרשרת האנושית. את זה אני זוכר הרבה יותר.
כל אלה מספיקים לי למרות קטנותי, ולמרות שלא לקחתי חלק פעיל ומרכזי יותר וגם לא הייתי מתושבי המקום אז, להרגיש שייכות אמיתית למקום. אני עדיין אומר בעצב, כעס ודמעות שמהבית שלי אז מכוונים טילים על הבית שלי היום.
אני לא יודע עד כמה ניסו להסתיר ממני או שלא, אבל על תמונות החיילים והשוטרים החולשים על הגוש - אפשר לומר שגדלתי. בכל תמונה, סרט או אפילו דיבור ומחשבה אני לא מסוגל שלא לעצור לרגע ולהגיד "אוי מה היה לנו..." להרכין ראש ולנגב דמעה. תמונת הריסות בית הכנסת למרות שהבטיחו שלא ייהרס. ארץ ישראל!!! אין לי טיפת סנגוריה על ההוא שאין לומר את שמו המונצח בפארק שאחריו כבר מותר להגיד תפילת הדרך, ותמונתו מכעיסה או אולי מגעילה אותי... צחוקו לא מצחיק אותי.
הצלקת הזו של גירוש היהודים מגוש קטיף הותיר צלקות בכולנו. גם בי בתור ילד... בכל פעם שאראה שוטרים בשחור הלב לא יישאר אדיש וייזכר מיד באותן התמונות, הסרט הכתום על העגלה כמעט עד עצם היום הזה וסיפור על ילד קטן ותמים שדרש מאנשים קצת פחות נחמדים לעזור לאמא לסדר את הבית...
זעקתו של מו"ר הרב צבי יהודה בעת הכרזת המדינה מאד מתקשרת לי גם לפה. רק בלי החלק בסוף שהלכו לרקוד ברחובות...
לא נשכח ולא נסלח. שנזכה בעז"ה לראות בבניין הבתים שם, ובניין הבית הגדול והקדוש בהר בית ה'.
❤️
