בדיוק בשלבי יאוש ממציאת מדרשה

מה לא מצאת במדרשות הקיימות? אם אפשר לשאול..

ותודה על ההשקעה בתגובה!

רואים שזה חלק מהותי ממך הלימוד!
 

לפעמים יש זמן אבל אני פשוט מוסחת מאלף ואחת דברים (רובים גם דברים שאני אוהבת לעשות )

ולפעמים באמת אין זמן ואז סתם כואב על הפעמים שהיה זמן ולא..

קיצר

נכון

פשוט לקבוע עובדה...

אולי צריך פשוט שיטה איך לא להיות מוסחים 

שזה אומר לקבוע זמן ומקום, לא משנה לבד או לא לבד.

למעט בהפרעות, ולקבוע יעדים קלים. בלי להעמיס.

השאלה שצריכה להשאל היא, האם יש מי שידריך? כי אם לא, קל ללכת לאיבוד ולפתח דרך לא ישרה בעבודת השם.

כדאי להתייעץ עם דמות עם כתפיים רחבות לגבי מה ללמוד ועד כמה.

יש דברים שלא מתאימים לכל נפש, ולא שייך ללמוד אותם (בטח שלא כתבי האר"י או למגזימים, כתבי ר' אברהם אבולעפיה. ויש גם פחות מכך דברים שלא צריך ללמוד)

אבל הלמידה אצלי היא בעיקר כדי לספוג קדושה ורוחניות ופחות בשביל דיונים ושכל...

פשוט כדאי שהיא תהיה רבנית, ולא נוכלת שמנסה לעשות כסף על טיסות לאומן.

בד"כ אם בעלה פוסק מוערך בסביבתו זה די והותר

א.לא כל אשת רב היא רבנית עם תלמידות

ב. גם אם היא רבנית לא בהכרח שיהיה לה זמן בשבילך

ג. "                       " לא בהכרח שתתחבר אליה ושהיא תבין אותך

ולא יודעת כמה באמת נצרכת הדרכה.

צריך בעיקר ללמוד, כמה שיותר לספוג קדושה דרך הספרים

אני לא מדברת על לימוד הלכתי או גמרא או לא יודעת מה. לכן לא רואה למה צריך בכלל...

אם יהיה לי צורך ברבנית זה יהיה יותר בשביל לשתף דברים בעבודת ה'

ולקבל עצות איך להשתפר/להתייעל....

לא דיברתי על לימודים שאסור וכו'.

וברור שלא כל אחת מלמדת.

אבל אמונה, מידות וכו' זה לא פחות חשוב משאר התורה. אלה מצוות דאורייתא לגמרי. אז למה בהן אפשר לא לקבל הדרכה?

לפחות לשמוע שיעורים של רב חשוב וידוע, ולבנות ע"פ זה את העולם הפנימי.

ושוב, בגלל שאי אפשר שלא לטעות אף פעם, אני חושב שכדאי גם למצוא מי שידריך, גם אם זה שיעור.

פשוט עדיף רבנית כדי שיהיה אפשר לפנות אישית ולא יהיה סיכון להתקל בכל מיני דברים מוזרים...

וכן אשמח בפרטי, לא יודעת אם זה משהו שאתחבר אליו ואם בכלל יש לי זמן לזה, אבל אשמח לשמוע בכל אופן

ותודה לך על התגובה!!

(אה וקשה לי עם חברותות וקל וחומר בפלאפון)

(כלומר רק אם באמת זה ממש חשוב לך...)

@אילת השחר

@תופסת אומץ

@נערת טבע

יודעת שזה יעניין גם אתכן ;)

ומדהים אותי איזה רצון חזק יש לכל כך הרבה בנות להיות מושפעות מתורה ולדעת תורה

ופשוט באמת בפועל פחות יוצא ומסתדר... 

מתן כהנא: "המדרשות לנשים הן חלק בלתי נפרד מעולם התורה" - חדשות כיפה סרוגה

ואני לא יודעת אם לצחוק או לבכות!

מי שבקשר עם תלמידת חכמים שתנחה אותה בלימוד זה דבר אחר לגמרי.

שכל אחת תהיה מקורית ותחפש את המורה שלה.. 

כמו כל מקצוע שלומדים כיום או כל נושא שלומדים בצורה מעמיקה ורצינית אז נדרשת הדרכה מעבר לספר הוראות..

עובדה - ילדים הולכים לבית ספר ואנשים לאוניברסיטה.. ככל שלאדם יש הדרכה יותר מדוייקת כך יש לו סיכוי טוב יותר לדעת את מה שהוא לומד. ככה הלימוד יותר שיטתי. יש מי שמראה לך לאיפה ללכת שלב אחר שלב, מנחה אותך, מסביר לך.

בצד היותר מהותי - 

המנגינה של הדברים. אפשר לקרוא המון פסקאות באופנים שונים, אמנם לקבל את 'רוח הדברים' את המסר החינוכי העיקרי שבהם. איפה הם פוגשים אותי - את זה אפשר ע"י דמות חייה.

אתה מתחבר לדמות, אתה מקבל את האור בעיניים שהוא לומד את זה. אתה רואה איך זה מחייה אותו, זה שונה לגמרי.

לימוד מספר זה חשוב. הספרים מאוד עוזרים לנו. לא הגיוני להיות בלי ספרים.

אבל העיקר הלימוד שנכנס פנימה הוא מאדם חי. חברותא/רב. זה שני עניינים שונים כל אחד נכנס לנפש באופן אחר.

ונדיר שלרבנית יש זמן פנוי

ואם יש לה זמן פנוי זה לשאלות גורליות ומשמעותיות.

אין לי מה לשאול, כי ב"ה הכל ברור.

ואם יש משהו לא ברור יש אנטרנט עם שות"ים, וגם זה לא שאני לא מקבלת מרבנים או משהו....

אתם מזה מצחיקים אותי שאתם חושבים שרבניות רק מחכות שנשים ישאלו אותן שאלות

זה לא עובד ככה, בקושי יש להן זמן

נתחיל מזה שבקושי יש רבניות שמתעסקות עם ציבור

ומי שכן, הן המפורסמות המוכרות, שבאמת אין להן זמן....

ואני לא לומדת דברים שדנים בהם.

ספר חיזוק באמונה הוא מחזק אותי באמונה, הוא לא מותיר בי שאלות או קושיות

ספר חיזוק מידות טובות- מחזק לי את המידות

ספר שמכניס בי קדושה- כנל

בקיצור. אין שאלות....

@פלונפון מירוסלב

לא טענתי שום דבר על 'שוק הרבניות' כיום. רק טענתי איפה הצורך יכול להיות.

ממה שאני ידוע כל תוכן לימודי כלשהו הוא בנוי מ'שאלה' 'תשובה' ברמה הכי בסיסית. 

כל תובנה עומד מאחוריה חידוש מסויים ש'פותר' איזה משהו נסתר (שאלה?).

אם לא חסר לך דמות אמתית חייה להתחבר אליה - אין לי מה לדון. את יודעת את הצרכים הייחודים שלך.

בדיוק גם התלהבתם על ריבוי המדרשות.. אני לא מבין גדול בתחום אבל אולי מתפתח עוד

כי היית בשוק שאני לא הולכת לרבניות ולא צריכה רבניות

והאמת שאני ממש מופתעת מהגישה הזאת

זה רק מחדד לי יותר את ההבדלים בין נשים לגברים.

גברים כנראה מחפשים לימוד לצורך הלימוד

נשים מחפשות לימוד לצורך הנשמה,הנפש, הרוחניות.

זה בכלל לא קשור לשאלות ותשובות.

ולא תמיד אשת רב היא באמת דמות שאפשר להתחבר אליה כמו הרב...(לפעמים כן, לפעמים לא...)

ויש לי דמויות חיות שאני מתחברת אליהן, פחות רבניות אבל. ונראה לי רוב הבנות ככה....

(לפחות משיחות שלי עם בנות... אולי לחוזרות בתשובה זה משמעותי אבל...)

וגם לא דיברתי על אשת רב, דיברתי על נשים שהם תלמידות חכמים בעצמן.

אם יש לך דמויות חיות שאת מתחברת אליהם אז את בטח יודעת שלהתחבר לאדם גדול ושקשור לתורה זאת זכות.

אני צריכה לדעת סברות בגמרא?

להתפלפל איתן?

לדון איתן על סוגיות או קושיות?

באמת שואלת..

מנסה להבין את הראש.

ואסתכל...

להיות מחובר לאדם גדול זה בניואנסים הכי קטנים איתו. לראות את הדרך הארץ שלו. את 'בין השורות'.

לראות אדם שלומד ומלמד דברים ויודע להבחין בין העיקר לטפל בלימוד.

לראות את ה'ראש' של הבנאדםף, להתרשם וללמוד מזה.

ראתי פעם תלמיד שמעריץ את הרב שלו? החיבור הזה הוא חיבור נפשי לרב ולתורה שהוא מלמד. 

כשאתה לומד בעצמך זה מבורך מאוד מאוד אבל ללימוד מול ת"ח יש יתרון באיך נכנס הלימוד לנפש.

רבנים זה התפקיד שלהם להיות שם בשביל התלמידים שלהם

להקנות להם דרך בעבודת ה'

לשמש סמל ודוג' לאיך צריך לדבוק בה' או איך ללמוד תורה בעמקות, בעיון, וכו'

אבל נשים עסוקות עם ילדים, העולם הזה,

הן לא נמצאות בכותלי בית המדרש

ואם כן,זה לזמן ממש קצר ולמטרות מאוד ברורות וספציפיות

ותלמידת חכמים לא בהכרח צדיקה יותר מאשה פשוטה שאומרת תהילים

כי אישה לא נמדדת בצידקות שלה ברמת הידע התורני שלה...

לכן אין לי בהכרח מה יותר ללמוד ממנה....

מכדי להסביר את תפיסתי.

מקווה שתצליחי בתפיסה שלך מעלה מעלה.

התורני...

תפיסה ביחס להשכלה יש לה השלכות על היחס להשכלה תורנית.

יש לי תפיסה שונה לצורך של בנאדם להשכלה.

יש לי תפיסה שונה (לא בהכרח הפוכה) ביחס לצדיקות. ולכן הדוגמא שנתת שמישהי יכולה להיות צדיקה ולא לדעת כלום מחוץ מלקורא תהילים זה יהיה בחינתי כמו סיפור על עם הארץ צדיק. זה שהוא חסר השכלה זה לא אומר שהוא לא צדיק או חסיד. מצד שני נאמר באבות "אין בור ירא חטא ואין עם הארץ חסיד". אז זה יותר מורכב.

אני חושב שתנעות החסידות עשתה המון שהעלתה את המודל של היהודי פשוט. מצד שני, בצדק מסויים גם ההתנגדות אליה מובנת מאוד בגלל בלבול שזה יכול ליצור. העולם החסר פשרות של רבינו הקדוש הגר"א פחד מתפיסות שמורידות ערכים נעלים..

ותורה לנשים בעיקר בעיניי זה לא עניין שכלי

זה עניין של חיבור ורגש ונפש

ורצון לקבל שפע רוחני ואלוקי

כמובן שאפשר ללמוד דברים גם מנקודת השכל

אבל לא ברמה שאני צריכה עכשיו לשאול

ואם יש מה לשאול, יש רב בשביל זה

לי חשוב בעיקר שבאמת תבין (ממקום ממש טוב...) שבאמת אין הרבה רבניות. זה לא משהו מצוי עכשיו וידוע

שאם בחורה רוצה ללמוד קצת תורה אז היא הולכת לרבנית. וישר לזרוק אז תחפשי רבנית- זה לא כזה פשוט כמו שזה נשמע. כי באמת שכמעט ואין. (וכמובן שזה לא רק רבנית צריך גם אישיות שתתחבר אליה)

ואתה השתמשת במושג תלמידת חכם

אז בכוונה הבאתי דוג' קיצונית של אישה פשוטה שקוראת תהילים

כי אין לי עניין בתלמידת חכמים

אבל גם פשוט לי שלאישה פשוטה צדיקה יש את הידע שהיא צריכה בהלכות ואמונה תמימה ותפילות.

זה מספיק. 

אפשר יותר, אבל בעיקרון לאישה זה מספיק. 

איני רואה פסול כלל וכלל ביהודי כשר ממין זכר שהוא עובד את ה' בתמימות וקורא תהילים. נראה לי שזה לעילה ולעילה. להיפך - 'חברת הלומדים' זה רעיון שהומצא בעידן המודרני. לפני זה לא היה 'פס יצור' של ישיבות.

"זרקתי" לך לחפש רבנית?

הצעתי את זה.. ובאמת מסגרת של לימוד תורה לנשים זה דבר עצום שזה במסגרת. כל דבר שהוא במסגרת מסודרת ואנושית זה ייתרון. גם בלימוד תורה לנשים וגם בכל דבר אחר.

לא תמיד יש לא תמיד אפשרי? נכון. לא מדבר מהצד הזה. מהצד של הצורך ולא מהצד של הפריווילגיה. אולי את צודקת וזה לא אפשרי. יכול להיות. עדיין זה לא סותר אם קיים כזה צורך או לא.

ותורה זה השכלה - ויש יחס בין השכל לרגש. שכל זה לא רק פילפולי פילפולים. גם ידיעות פשוטות גורמות לסף הרגש שלנו לעלות. עצם זה שקיבלנו תורה זאת ידיעה שיכלית לצורך העניין. שיכלי זה לא בהכרח יבש. להיפך - השכל הוא הוא מעורר את הרגש.

לגבר יש עניין שיזכור את התורה שלומד

ויש עניין שיתמיד בתורה ויקבע זמנים לתורה (ואם לא זה ממש עבירה...)

ויש דע מה שתשיב לאפיקורוס 

גבר לא יכול להיות רק פשטן כזה שקורא תהילים... 

לא התכוונתי לזלזל חלילה בהצעה שלך שאחפש רבנית, זה פשוט היה נשמע לי בניגון כזה כאילו זה איזה הצעת קסם שתפתור את כל "בעיותיי" ואיכשהו אני שמעתי מבין השורות הקבלה לעולם הרוחני של הגבר שהוא חייב הדרכה וליווי... שבעיניי לאישה זה שונה. כלומר היא גם צריכה הדרכה, אבל זה פחות מתאפשר לה מכל כך הרבה סיבות ובטח ובטח שלא תמיד מוצאים הדרכה דווקא דרך העולם הנשי....

אבל מסכימה ממש עם העניין של מסגרת, שמסגרת מאוד עוזרת להתכוונן ולהתעלות רוחנית

וגם עם העניין בסוף שכתבת, שזה לא העניין הפלפולי אלא גם ידיעה עוזרת לרגש להתעלות.

אבל ידיעה לכשעצמה לא מצריכה בעיניי הדרכה מרבנית. ידיעות אפשר לקנות דרך קריאה פשוטה.

(סתם לדוג' רלוונטית למה שהיה היום: קריאת מדרשים שמדברים על החורבן זה מוסיף ידע ומעלה בוודאי את הרגש והחיבור לעצם היום. אבל הקריאה עצמה מספיקה... לא היה משהו שהצריך תיווך או עזרה...)

אבל יש גם הרבה מהמשותף גם.

בשניהם, אם הוא'היא בעל השכלה כללית רחבה אבל בתורה... קצת פחות, זה בעיה.

לימוד תורה זה לא רק מצוות עשה, זה משהו שחלק מהאורח חיים. מי שבעל כשרון לזה והוא אאוט מזה - זאת בעיה. תפיסת עולם נובעת מלימוד תורה. וכחלק מזה אומר בחכם מכל אדם "המסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה". התפיסה השכלית היא מנהלת אותנו, הן גברים והן נשים.

בשאלת האיך וכמה יש הבדל בין נשים לגברים. 

אבל המודל של 'יהודי פשוט' או 'יהודיה פשוטה' הוא בעיני זהה לחלוטין.

אם תסתכלי על נשות הרבנים השונות, רובן הגדול מאוד הן גם תלמידות חכמים בעצמן. וזה לא במקרה.. אדם שהוא 'פשוט' בכל החיים זה יהיה מאוד טוב שהוא יהיה גם 'פשוט' בתורה. אדם שהוא מעל זה בשאר תחומי החיים, לא יוכל להסתפק בלהיות 'פשוט' בלימוד תורה. הוא ירצה מעבר..

אני מתאייש בעצמי לזהות את המנגינה שלי. אמרתי שלימוד מדמות חיה זה שובר שיויון. שובר שיויון זה ממש לא קסם. אבל זה בהחלט רמה אחת מעל. קסמים, אין בעולם הזה, במיוחד לכל מה שקשור ללימוד.

אולי את זיהית אותי כמו משהו אחר שאת מכירה אבל זה לא אני. אני לא מאמין בקסמים.

ועל דרך הדוגמא שנתת בסוף - לקריאת מדרשים זה מוסיף, אין ספק. אבל לשמוע את מי שכתב את המדרשים הללו (!) או אפילו משהו שמאוד מחובר אליהם, זה הרבה יותר.. אתה רואה את ההתפעלות שלו מהרעיון והחיבור שלך אליו יוצר חיבור לרעיון בצורה חייה. לעומת זאת שאתה רק קורא מספר, אתה עדיין רק בתוך הדמיון האישי שלך, כשאתה שומע משהו, הוא נכנס לך גם למחשבות ולדמיונות. הוא מרחיב לך את ההסתכלות על המדרש.

בסופו של דבר - הדגש שלי יותר על המסגרת. דמות חיה נותנת לך גם מסגרת, שממילא יכולה לאפשר הנחייה, שיטתיות, הספקים.. ברמה שלקרוא תהילים (בלי לזלזל!!) אפשר גם לבד.

חוץ מזה - כדאי לך לעשות הפרדה בין שאלת הצורך לבין אם זה אפשרי. נראה שאת משתמשת בשניהם באותה נשימה אבל אלו דברים שונים וכדאי מאוד להיות מודע לשניהם בנפרד.

ולגבי מסגרת אני מבינה, זה נשמע יותר הגיוני

אבל עכשיו פרקטית

איך בחורה מכניסה את זה לתוך שגרת חיים?... 

תואר, עבודה, משפחה וכו'

בד"כ אין כל כך יותר מדיי אופציות. לכן אמרתי שבאמת זה יותר פרקטי לגברים, יש יותר היצע לגברים, ויש גם יותר מוסכמות כזאת בציבור שגבר צריך את זה יותר ולכן זה יותר מתאפשר לו... 

ואגב נשות רבנים שאני מכירה לא בהכרח תלמידות חכמים או מפורסמות בציבור... 

יש ויש... 

לדעת להעביר תורה זה כישרון בפני עצמו. אני בטוחה שאשת רב ספגה הרבה תורה או למדה הרבה בעצמה אבל זה לא בהכרח שהיא עכשיו מעבירה שיעורים... 

ואגב משהו שאני חייבת להגיד, לפעמים עדיף ללמוד לבד, כי הנשמה שלך יכולה יותר להתעורר לבד (לא יודעת אם נכון להגיד להתעורר, אולי יותר להיות מושפע בצורה ישירה), כי היא מרוכזת יותר בלימוד עצמו, מאשר שמקבלים מרב שמגיע עם השפעות שלו שלא תמיד הכי חיוביות והוא מכניס את זה לתוך מה שמעביר... 

שמעי, גם מהצד השני זה די קשוח.. תואר, עבודה, משפחה זה באמת לא תמיד פשוט להכניס לימוד באמצע... גם לגברים.

אחרי שאדם עבר מסגרת ישיבתית של כמה שנים (או שנה אחת של מדרשה?) אז באמת כנראה שיש לו כלים שהוא יכול לעבוד איתם ואז יותר אפשרי ללמוד בתוך כל העומס שבחיים.

לגבי מסוכמות והיצע - זה בהחלט נכון. המצוי לא מעיד על הרצוי..

זאת בסופו של דבר החלטה של כל בנאדם ספיצפי/ת איך להתמוודד עם המוסכמות החברתיות סביבו ואיך לנסות לשאוב כמה שיותר מההיצע שיש לו.

נשות רבנים לא תמיד גם בעצמן מעבירות תורה וזה מאוד הגיוני... אבל הגיוני מאוד שאשת רב לא רק תתמוך מבחוץ אלא גם בעצמה תתעניין וכולי. זה נראה לי מאוד מאוד הגיוני (לא בקטע של דרישה כזאת, בקטע שמה שיקרה בדר"כ).

וואו... אם את מרגישה שהרב מכניס אנרגיות שליליות בהחלט לא כדאי.

גם יצא לי להרגיש שאני שומע אנרגיות שליליות. לא כיף 

כל אחד רואה ואיזה מרצה/רב מתאים לו/לה... זה ממש משתנה.

ובכל פלטפורמה של לימוד (רב/חברותא/לבד) יש יתרונות וחסרונות. אמת.

קיצר, עושים הכל במידת האפשר גם מותר להיות אופטימיים, וגם אם בסופו של דבר בנאדם אחר חיפוש לא מצא את בדיוק את הדבר הכי אידיאלי, זאת גם התקדמות גדולה מאוד. שזה בעצמו אידיאלי לגמרי. חלק מהכלים ללימוד אפשר גם לקנות לא רק בכלים של מדרשה/ישיבה, יש גם דרכים באמצע..

כאילו אני יכולה לשמוע על אשת רב, אבל מפה ועד להשיג אותה... 

שלא נדבר שזה משהו שהוא לא העיסוק שלה...

בקיצור מרגישה ששוב יש כאן איזה פערים של תפיסה של מה שקורה בעולם הנשי התורני ובצורך של אישה בדמות כזאת.

וכן, יצא לי כמה פעמים, לא יודעת אם בהכרח אנרגיות שליליות, גם אבל לא רק... 

וחלק לדעתי מזה שנשים לא הכי מצליחות להגיע ללימוד זה בגלל שאנחנו לא מחוייבות בזה.

כלומר לכן אנחנו כאילו "מרשות" לעצמנו לוותר על זה... 

אם זה היה חובה אז היינו חייבות איכשהו למצוא זמן לזה... 

צריך בעיקר מוטיבציה ללימוד, וניהול זמן נכון...  

לאו דווקא אשת רב.. יש כאלה שזה העיסוק שלהם בלי קשר לבעל.

יש מורות במדרשות, עובדה. יכול להיות שגם באמת חסר. זה הגיוני לגמרי.

מסכים איתך לגבי מוטיבציה וניהול זמן.

השאלה של המחוייבות היא כמה זה בגלל מוסכמה חברתית כלשהי וכמה זה חלק מהאידיאל.

האם מוסכמה חברתית מתווה לנו אידיאל מסויים?

האם יש היום חובה אולי בגלל שהדור צמא לזה? אולי הצמאון עצמו הוא סוג של חובה?

מי שיש לו צמאון ללמוד והעמקה, זאת זכות שאיננה חובה? מיצוי אישי אינו קשור לאיזו חובה ייחודית שמוטלת על האדם?

הנטייה שלי לומר שהצמאון קיים וצריך להתייחס אליו. הוא חלק מאיתנו.

ונכון, יש נשים שעוסקות בזה שהן לא בהכרח רבניות... 

וזה לא בדיוק מוסכמה חברתית... זה הרבה מעבר לזה.

גם אדם שהוא הכי נגד הזרם, עדיין כדי שמשהו יקרה צריך תנאים ואפשרות טכנית לכך שזה יקרה... 

הצימאון קיים, נכון, לא ממקום של חובה או רשות. פשוט צימאון לאלוקות ודבקות.

נשים חובות את זה לא פחות מגברים אם לא יותר...

והן פחות מוצאות איפה לבטא את זה ולפרוק את זה 

ואלוקות ודבקות אפשר לחוות לא רק דרך לימוד, לכן אולי בנות גם פחות מרגישות צורך עכשיו להתמיד ולהשקיע בלימוד (יש רצון, אבל יש דרכים יותר "קלות" כביכול להגיע לדבקות... )

מישהי שלומדת תואר קל כמו חינוך - אין בעיה לשלב המון דברים.

גם לא צריך כ"כ לצאת נגד הזרם, כיום ב"ה יש אופציות. אולי לא רבות אבל יש כל מיני מדרשות שילוב ומקומות עם שיעורים. כן ירבו.

עדיין לא ערכתי סקר שוק או למדתי ברצינות מקור שעוסק בהבדל בין גברים לנשים בצימאון לא-ל חי עד להשלכות פרקטיות וחינוכיות ממשיות (דיבורים תיאורטים זה יחסית מצוי).

ופה ארשה לעצמי לחלוק עליך - צמאון יוצר חובה. אם יש לך כשרון מסויים שהקב"ה נתן לך אתה לא יכול סתם לבזבז אותו. אתה צריך לעשות אם זה משהו. אם אתה חושב שזה קשור ללימוד הצמאון הזה אז מחובתך אתה צריך לשים את הדעת על זה ולראות מה איך את מפתח את עצמך בתחום הזה. מימוש אישי הוא החובה של האדם בעולמו (בלי קשר להצמדות לקריירה או כל דבר אחר ספיציפי). הקב"ה לא נותן סתם מתנות. צריך לעשות איתם משהו.

תפיסת עולם היא משהו שדורש לימוד.

נכון שיש סוג של טבעיות בנושא שלעיתים היא יותר חזקה מכל לימוד שלא יהיה. אבל גם טבעיות (שהיא מבורכת ומקסימה!) יהיה בה מימד חסר כלשהי בלי המימד השכלי.

ועוד משהו - אני מאמין שלרוב האנשים אין צמאון 'להתמיד'. יש צמאון אחר שהוא נותן לאנשים מוטיבציה להתמיד. מישהו שמתמיד בתורה הוא גם מקריב. עם רצון להקריב. אבל הוא מקריב דברים אחרים בהתחלה לפחות.

זה מזכיר לי שהרבה נשים רואות שהגמרא לא מדברת אליהם וחושבות שזה בגלל שהם נשים. אבל זה מצחיק, כי הרבה גברים גם הגמרא לא מדברת אליהם וזה לא בגלל שהם נשים אלא כי באמת המפגש עם הגמרא לא פשוט לכולם (מסיבות שקשורות לעניין עצמו). 

מדרשות שילוב, מדרשות של אחרי י"ב וכו'... 

אין כל כך מדרשות לגיל של האחרי סגת שירות וגילאי 21 (יש אבל מועטות)

וגם לא צריך מדרשה עם שיעורים כבר בשלב הזה, צריך "חבורה" וסוג של בית מדרש נשי... 

מקום שבנות רווקות יכולות לבוא ופשוט למצוא שם תמיד בנות כמותן שגם בא להן ללמוד, או להתחזק ביחד, לנגן משהו ביחד.

אני דווקא לא עפה מהרעיון של שיעור תורה רק לנשים, זה נחמד מדי פעם... 

בנות צריכות מסגרת, שיעור תורה זה לבוא וללכת, אין דיבוק חברות בהכרח... 

גם לא ערכתי סקר חח.. אממ טוב תכלס לא בטוח שבעניין הזה יש באמת הבדל.

צמאון זה משהו לדעתי שהוא חצי עבודה חצי מתנה. אבל שאתה אומר את זה, וואלה יש מצב שזה באמת מחייב... השאלה באיזה רמה ומה זה דורש (ברצינות שואלת...והנה נגיד פה זה חלק שמצריך בירור אצלי... כמה נדרש ממני להשקיע בפן הזה...)

ואי זה ממש ממש נכון!!!... אין צימאון להתמדה!!! הצימאון מגיע דווקא לפעמים מתוך החוסר, מתוך היובש... ויש משהו ממכר בצימאון לכשעצמו... 

גם לבנים חסרה בדיוק את אותה מסגרת..

בישיבה לומדים לומדים והכל בסבבה אבל שיוצאים אח"כ החבורה ממש חסרה, ואין כ"כ אופציות שקיימות בשביל בנים שרוצים ללמד תורה שלא במסגרת ישבתית ומסגרת ישיבתית ממש לא מתאימה לכולם.

כל החיים הם מתנה. זכות שהיא חובה. חובה שהיא זכות. איך שלא תסתכלי על זה..

עם הכח באה האחריות. שמעתי שהרב קוק כותב איפשהו באורות הקודש שפה בארץ הזכות והחובה הם דברים שיכולים להראות סותרים אבל בשמיים הם היינו הך.

בירור ממש חשוב. הוא חלק בלתי נפרד מעבודת ה'.

אז הצורך הוא זהה

ויפה הבירור בסוף... 

עניין ידוע שמותר להרים את הראש מהספר בסוף סוגיה או כל שעה ולהתבונן במצווה שעושים (באמצע הלימוד זה פוגע בלימוד תורה).

ופשוט שבשאר הזמן צריך לעשות את זה.

זאת אומנות נפרדת מלימוד תורה, אמנם לומדים אותה או ע"י מדריך שהוא עובד השם מהסוג הזה, או על-ידי לימוד בספרים שנוגעים בזה (שזה סוג של לימוד תורה).

כמדומני שהם משלימים זה את זה, הלימוד והדבקות. זה הרעיון שמאחורי "מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת".

בהודעה הקודמת

שבאמת הדבקות מגיעה אחרי הלימוד

קרה לי בשבת שלמדתי יחסית הרבה, וזה התיש אותי ולא כזה נהניתי (צריך להודות באמת)

אבל אח"כ עכלתי את מה שלמדתי ורק אז באה ההתרגשות.... 

בקיצור ממש ככה

דבקות מגיעה אחרי לימוד!

זאת נקודה ממש חשובה בעבודת ה' נראה לי

יש דרכים של התבוננות,

יש דרכים של התפעלות (נניח ממצוות, או מהבריאה),

יש דרכים של התבודדות (סוג של התבוננות, בלי להכנס להבדלים),

יש דרכים של השקטה.

וכמובן שיש את הדרך הגדולה ביותר לדביקות, שהיא התפילה.

ויש גם דרכים של לימוד. הדבקות מעצם הלימוד היא דבר קשה מאוד, רוב המקובלים לא הולכים בדרך הזאת כדי ליצור דבקות, אלא בדרך ה"ירידת מרכבה" (שזאת, לפי הרב מורגנשטרן, ירידה בקודש לצורך עליה, לעומת עליה אחרי עליה שהיא מאוד קשה עד כדי כמעט בלתי אפשרית). מעט מאוד מקובלים הולכים בדרך הלימוד לדבקות הממשית (רוח הקודש), כמו החזון אי"ש וכו'.

רוב מי שמשיג דביקות מהלימוד משיג אותה מעצם העובדה שהוא "מתבודד" בתוך הספר. זאת השקטה, התבוננות והתבודדות (ואולי, אצל המיוחדים, גם התפעלות ותפילה שזה ה"לעשות מהתורות תפילות" של ר' נחמן), שבאה כדרך אגב עם הלימוד.

הלימוד עצמו הוא משהו קצת אחר. לא יודע להסביר את זה לעומק, עוד לא דורך שם

מי שעיקר העסק שלו בתורה צריך למצוא את הדרך המסובכת והמאוד קשה הזאת של דביקות יחד עם התורה. מי שלא, כמו בעלי בתים (שקובעים עיתים) או נשים (שלא מחוייבות), יכולים למצוא את הדביקות בעבודה היותר "מעשית", יותר מכוונת לצד הדביקות.

זה לא מסיר את חובת לימוד התורה, כמובן. שהיא לא פחות חשובה (בלי להכנס לחילוקים הלכתיים מה קודם, ומה חשוב יותר ומה העיקר).

אז בעצם לאברכים יותר קשה להיות דבקים ועם כיסופים לה'? (האמת שזה מסתדר לי עכשיו עם כמה דברים)

ואי אני מבינה עכשיו, רגע אז אולי בעצם זה הסיבה שאני אעדיף ללמוד לבד ולא עם חברותא?

כי בעצם זה לא הלימוד זה ההתבוננות והשקט הזה שמגיע עם הלימוד? (ואז יותר קל להגיע לדבקות...)

כן שאני חושבת על זה, עם חברה יותר קשה לי להתרכז בדבקות ובקרבה לה'...

אני יותר מתעסקת בתכלס של הלימוד...

כן וכן.

לאברכים באמת יותר קשה, כי הם לא לומדים את הדרך השניה המשלימה, ובדרך של הלימוד מאוד מאוד מאוד קשה וצריך להיות גם גאון וגם קדוש כדי להגיע.

וכן לגבי הלבד, אבל בגלל זה עדיף שהדרך תהיה המשלימה, ולא זאת של הלימוד.

יש עניין בלימוד בחברותא או מרב/רבנית, מונע טעויות הבנה שזה דבר חשוב.

איזה השגחה, ה'...

"ותחלה אשים דברתי בענין עסק התורה לשמה מהו ענין לשמה. כי גם זה פרי חטאת לכמה המונעים עצמן מעסק התורה הקדושה בחשבם כי ענין לשמה פי' בדביקות גדול בלי הפסק. וגם רעה חולה יותר מזה. שסוברים בדעתם שעסק התורה בלא דביקות אין כלום וללא שום תועלת ח"ו. לזאת כשרואין עצמן שאין לבם הולך לזאת המדרגה שיהא לימודים בדביקת תמידי."

"ענין עסק התורה לשמה. האמת הברור. כי לשמה אין פירושו דביקות כמו שסוברים עתה רוב העולם. שהרי ארז"ל במדרש שבקש דוד המע"ה מלפניו ית' שהעוסק בתהלים יחשב אצלו ית' כאלו היה עוסק בנגעים ואהלות. הרי שהעסק בהלכות הש"ס בעיון ויגיעה הוא ענין יותר נעלה ואהוב לפניו ית' מאמירת תהלים.

ואם נאמר שלשמה פירושו דביקות דוקא ורק בזה תלוי כל עיקר ענין עסק התורה -- הלא אין דביקות יותר נפלא מאמירת תהלים כראוי כל היום. וגם מי יודע אם הסכים הקב"ה ע"י בזה, כי לא מצינו בדבריהם ז"ל מה תשובה השיבו הוא ית' על שאלתו "

(נפש החיים, שער ד')

משום מה לא זכרתי אותו באותו רגע של הכתיבה. יש עוד כמה מקורות שהבלבבי בחלק ג' מביא כשהוא מסביר את החילוק הזה. זה מופיע גם באגרת הידועה של החזון אי"ש.

ובעוד מקומות שמדברים על איכות לימוד התורה.

ישר כח

חיפשתי מקורות ללימוד תורה בגוגל וזה פשוט עלה. מדהים...

אה ולא ידעתי שיש רעיון כזה בדווקא.. (אני באמת לא בקיאה בגישות חח)

והאמת שאני לומדת אני לא חושבת כל כך על לשמה או לא לשמה. אני פשוט רוצה קרבת ה'.

זה נחשב ללשמה?

וכן ברור שבהרגשה שלנו זה לשמה,

כי התכלית זה קרבת אלוקים... 

וְזֹאת מַעֲלָה יְתֵרָה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה לְאֵין קֵץ אֲשֶׁר בְּמִצְוַת יְדִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ עַל כָּל הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וַאֲפִלּוּ עַל מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר, וַאֲפִלּוּ עַל מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁבְּדִבּוּר. כִּי עַל יְדֵי כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבְּדִבּוּר וּמַעֲשֶׂה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַלְבִּישׁ אֶת הַנֶּפֶשׁ וּמַקִּיפָהּ אוֹר ה' מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ; וּבִידִיעַת הַתּוֹרָה, מִלְּבַד שֶׁהַשֵּׂכֶל מְלֻבָּשׁ בְּחָכְמַת ה', הִנֵּה גַּם חָכְמַת ה' בְּקִרְבּוֹ, מַה שֶּׁהַשֵּׂכֶל מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לִתְפֹּס וּלְהַשִּׂיג מִידִיעַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ וְכֹחַ יְדִיעָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ בִּפְשָׁט רֶמֶז דְּרָשׁ וְסוֹד. וּלְפִי שֶׁבִּידִיעַת הַתּוֹרָה הַתּוֹרָה מְלֻבֶּשֶׁת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם וְשִׂכְלוֹ וּמוּקֶפֶת בְּתוֹכָם, לָכֵן נִקְרֵאת בְּשֵׁם לֶחֶם וּמְזוֹן הַנֶּפֶשׁ. כִּי כְּמוֹ שֶׁהַלֶּחֶם הַגַּשְׁמִי זָן אֶת הַגּוּף כְּשֶׁמַּכְנִיסוֹ בְּתוֹכוֹ וְקִרְבּוֹ מַמָּשׁ וְנֶהְפַּךְ שָׁם לִהְיוֹת דָּם וּבָשָׂר כִּבְשָׂרוֹ, וַאֲזַי יִחְיֶה וְיִתְקַיֵּם, כָּךְ בִּידִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁלּוֹמְדָהּ הֵיטֵב בְּעִיּוּן שִׂכְלוֹ עַד שֶׁנִּתְפֶּסֶת בְּשִׂכְלוֹ וּמִתְאַחֶדֶת עִמּוֹ וְהָיוּ לַאֲחָדִים, נַעֲשֶׂה מָזוֹן לַנֶּפֶשׁ וְחַיִּים בְּקִרְבָּהּ מֵחַיֵּי הַחַיִּים אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הַמְּלֻבָּשׁ בְּחָכְמָתוֹ וְתוֹרָתוֹ שֶׁבְּקִרְבָּהּ, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב¹: "וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי". וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ"ד פֶּרֶק ג, שֶׁלְּבוּשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת בְּגַן עֵדֶן הֵן הַמִּצְוֹת, וְהַתּוֹרָה הִיא הַמָּזוֹן לַנְּשָׁמוֹת שֶׁעָסְקוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב בַּזֹּהַר וַיַּקְהֵל דַּף ר"י. וְ"לִשְׁמָהּ" הַיְנוּ כְּדֵי לְקַשֵּׁר נַפְשׁוֹ לַה' עַל יְדֵי הַשָּׂגַת הַתּוֹרָה אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בִּפְרִי עֵץ חַיִּים.

מורי זלה"ה היה אומר, מי שהוא חריף ובקי בעיון מאוד במהירות, טוב שיעיין שעה אחת או ב' ביום ולא יותר, כדי לשבר אגודי הקליפות, אבל מי שאינו מהיר כ"כ והוא קשה העיון, יותר טוב לו שיעיין בפנימיות הדבר שהוא בפרי, ממה שיעיין בקליפות. והוא שיעיין ויעסוק במדרשים ובאגדות, ובפרט בזוהר ובספרי קבלה. ומורי זלה"ה מרוב מהירות עיונו, היה מעיין ו' דרכים ע"ד הפשוט, נגד ו' ימי החול, ואח"כ היה אומר אותה הלכה ע"ד הסוד, נגד שבת. והיה אומר שעיקר כוונת הקריאה בתורה, תלוי בזה שיכוין לקשר את נפשו להדביקה לשרשה ע"י התורה, כדי להשלים אילן העליון, ולהשלים אדם העליון ולתקנו, כי זה הוא תכלית כל בריאת אדם, ותכלית עסקו בתורה.

את המקור בתניא הכרתי, אבל לא זכרתי אותו

והמקור הזה- ואו..

רק מחדד לי כמה שלפעמים ההרגשות שלנו מאוד נכונות לגבי קדושה ותכלית.

אצל נשים כאילו...

שזה בא לנו בטבעי, בלי שממש נלמד. הבנה של מה האמת... 

(או שזה אחרת, סופגים את האמת דרך הלימוד וגם אם שוכחים בסוף זה נחקק בלב בלי שנבין כביכול למה...)

קוראת שוב ובאמת בהלם. 

זה בדיוק מה שאמרנו פה

תכלית. דביקות וקרבת אלוקים.

זה מטרת הלימוד. 

ממליץ ללמוד את פרק ב באורות התורה

אורות התורה ב – ויקיטקסט

שים לב שגם אם מדובר על הלשמה, זה לשמה בתוך המצווה של תלמוד תורה.

זה לא אומר שללמוד תורה ע"מ להשתפר במצוות אחרות זה ללמוד תורה לשמה. לזה חז"ל קראו ללמוד על מנת לעשות, שזאת מדרגה גדולה וגם חובה, אבל היא לא נקראת תורה לשמה.

לשמה - לשם מצוות הלימוד תורה. גם האר"י ז"ל וגם הנפש החיים אומרים את זה. רק שההגדרה של קיום המצווה לשמה שונה ביניהם. אליבא דהאר"י - עסק הייחודים גדול יותר וכו', אז גם בלימוד תורה העיקר זה הפנימיות של התורה. זה לא אומר שאדם ישב עם גמרא ויתחיל לדבר עם ה' על הא ועל דא, או יסתכל בגדלות ה' ולא יבין כלום ממה שהוא לומד. כי אז אין כאן תלמוד תורה בכלל.

הנפש החיים פשוט מסתכל על המדרגה היותר חיצונית של הלשמה, שהיא עצם הלימוד תורה. כלומר דווקא הנפש החיים מקל.

ופשוט שמי שלא מצווה לא שייך בקיום מצווה שהוא לא מצווה לשמה, שהרי היא לא נאמרה לו.

ופשוט שגם לפי נפש החיים, וגם לפי האר"י יש עניין בדביקות בה' שלא באה מהלימוד תורה עצמה.

אדם צריך להתפלל, לאכול, לישון, להיות עם אשתו, להתפרנס, ולהתבודד עם ה' (לכל הדעות). עיקר העבודה על הדביקות היא בהתבודדות עם ה'.

הוא מיועד לכולנו, "מידת כל אדם".

אני לא חושב שנפש החיים מחמיר יותר מבעל התניא, מדובר על גישות שונות מה צריכה להיות עיקר הכוונה בלימוד תורה.

אלה לא גישות שונות. אלה מדרגות שונות של לימוד תורה לשמה.

ואין לזה שום קשר לעצם מצוות הדביקות.

כל מצווה במדרגתה העליונה מביאה לידי מצוות הדביקות, אבל זה לא עיקר המצווה לשמה.

אם אתה רוצה להבין כמו שצריך, חפש מקורות על התרי"ג עיטין שהם בזוהר (זח"ב פב ב), ותבין שבעל התניא בווודאי לא חולק על הזוהר. הוא מביא זוהר באותה פסקה, ברור לך שהוא מקבל את תקפות הזוהר, כן?

גם באורות התורה שהבאת, מובא בפשטות שיש חילוקי מדרגות בלימוד תורה לשמה, ומה שאתם מדברים עליו הוא רק ה"עיקר":

"עִקַּר לִמּוּד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ אִי אֶפְשָׁר לָבוֹא כִּי-אִם עַל יְדֵי הֶכְשֵׁר זֶה שֶׁל הַהֲבָנָה וְהַהַרְגָּשָׁה הַבָּאָה עִמָּהּ, אֵיךְ כָּל פְּרָטֵי תוֹרָה חֲבִיבִים חִבַּת קֹדֶשׁ וְאֵיךְ הָאוֹר הַכְּלָלִי, הַמָּלֵא חַיִּים וּמֵבִיא חַיִּים לָעוֹלָם, מִתְפַּלֵּשׁ הוּא בְּכָל הַפְּרָטִים כֻּלָּם."

לשמה - זאת לא הגדרה כללית של עבודת השם.

כשאומרים "לשמה" בד"כ מתכוונים לקיום אחת ממצוות ה', שהיא לימוד תורה, לשמה. זה "סלנג".

יש לשמה בכל מצווה. וזאת מדריגה ענקית בכל מצווה שלא תהיה. תפרידו את הדברים.

ומאידך אתם מחברים את העניין של הדביקות עם הלשמה שלא לצורך.

יש מציאות שאדם לא ילמד תורה בכלל ויהיה דבק בה'! זאת מצווה אחת בפני עצמה.

אמנם לגבר שמחוייב בלימוד תורה, זה יהיה קשה, כי הוא "מחוסר אבר" ו"אין השכינה שורה". אבל פשוט שאדם חסר כשרונות תורניים, ילד קטן, אישה וכו' יכולים להדבק בה'.

רק נדגיש שגם לגבי המחוסר אבר, זה לא באמת מונע את הדביקות, כי זאת מצווה אחת אחרת. אבל את ההרגשה המוחשית שאנשים קוראים לה בטעות דביקוץ, שהיא ה"השארת שכינה" הקטנה (לא, לא רוח הקודש), הוא לא ירגיש. ז"א העונג של השלמות, אותו הוא לא ירגיש.

אבל הוא דבק, ברמה כזאת או אחרת.

ויותר מזה צריך להדגיש, דווקא בדרך של חב"ד (אם כבר הבאתם את בעל התניא), שהעיקר זה "קבלת עול", לעבוד את השם מתוך שכל, גם אם הוא "יבש" ובלי הרגשות. גם מי שלא חב"דניק מבין שגם כך חייב לעבוד את השם.

לא הכי הבנתי את זה "רק נדגיש שגם לגבי המחוסר אבר, זה לא באמת מונע את הדביקות, כי זאת מצווה אחת אחרת. אבל את ההרגשה המוחשית שאנשים קוראים לה בטעות דביקוץ, שהיא ה"השארת שכינה" הקטנה (לא, לא רוח הקודש), הוא לא ירגיש. ז"א העונג של השלמות, אותו הוא לא ירגיש."

בכל אופן, לא בטוחה שאמשיך להגיב כאן, כי זה לוקח ממני הרבה זמן

אבל קוראת...

שאפשר להיות דבק בה' בלי להיות בשיא השלמות.

אבל אנחנו קוראים להשארת שכינה, זאת שגורמת תענוג, דבקות - זאת טעות.

בדבקות יש איזשהו מקום לתענוג, וגם לפעמים אנחנו זוכים לנצנוצים של השארת שכינה.

אבל דביקות זה עצם הללכת בדרכיו ולדבוק בו.

אם אדם מתדמה לה' במידות, אפילו באחת (גם אם לא בשלימות) כבר הוא במדרגת דביקות כלשהי. מה גם שרוב העולם, כולל חלק מהצדיקים, לא בדביקות כל הזמן. יש קטנות שיש לה צורך. אלה שבגדלות תמיד, הם יוצאי דופן גם בין הצדיקים.

אם לנסות לתמצת (בכל זאת, נושא רגיש ועמוק):

הרגשת הדביקות היא בעצם עניין של התפעלות רגשית, ויש בה דרגות.

ולא בטוח שדביקות היא ההתפעלות עצמה.

וההשארת שכינה והתענוג ההם, הם בד"כ מתנת חינם שאנחנו זוכים לה (לרוב זמנית) מסיבות שידועות לה'. ואנחנו מנסים לחזור תמיד למקור הזה, לשורש הנשמה שלנו, וזאת לא העבודה שלשמה באנו לעולם.

העיקר זה "קבלת עול", שזה לקיים את רצון ה' שתהיה דירה בתחתונים. וכמובן שקבלת עול באה עם שמחה, שזה בכלל עניין בפני עצמו.

כתבתי את כל הנ"ל בלי ישוב הדעת כ"כ, אז לא מתחייב על הדקויות 😬

לקרוא בערבון מוגבל

אז מה העניין?

למה ה' פתאום מנחית התרגשות מטורפת בהקשר של קדושה?

ואז נוחתים בחזרה לקרקע כאילו לא היה ולא נברא?

מה העניין של זה?

מה אמורים לעשות עם זה אח"כ?...

אז בעצם הרגשת דבקות והשראת שכינה זה לא אותו דבר...

ואיך אמור להרגיש הרגשת השארת שכינה? או שזה משהו שקשה להשיג...

"מנסים לחזור לזה" - למה בעצם?...

מעבר לזה שזה כמובן מאוד מרגש ועוצמתי...

השאלה אם נכון לצפות לזה... 

או השאלה היותר חשובה- איך אמורים להתעלות משם?...

(אני לא יודעת אם זה שאלות שבאמת דורשות תשובות... )

בד"כ כשיש התרגשות וכו', אם רוצים להגיע לשלב הבא, עושים מה שצריך כדי לפתח אותה.

אחת העצות מהאדמו"ר מפייסצנה היא להשתמש בהתרגשות והדביקות הזאת שבאה כמתנה ולהגיד פרק תהילים בכוונה.

ככל שעושים את זה יותר, הרגש הזה מתפתח. אם מצליחים להתמיד (וזה לא קל כמו שזה נשמע) מגיעים למדרגה הכי נמוכה וראשונה של רוח הקודש, מה שר' נחמן קורא לה זכרון עולם הבא.

בכל אופן, גם בלי להשתמש בשיטה הזאת (ששוב, היא קשה למרות שנשמעת קלה), כל פעם שיש התרגשות צריך לנצל אותה לעשיה של דבר טוב.

לכל הפחות להשתמש בה כדי לקיים מצוות אהבת ה' או יראת ה'. תלוי בסוג ההתעוררות, לא הרי התעוררות של שמחה, כהתעוררות של אהבה, ולא של אהבה כשל יראה וכו'. צריך ללמוד את המידות שלנו כדי לדעת להבדיל בין התעוררות להתעוררות.

אני לא חותם על האמירה שדביקות והשראת שכינה הם לא אותו הדבר. זאת סברה שלי שלא למדתי אותה, והיא מתבססת על האמירה שהשכינה לא שורה על מי שלא בשמחה או כלי שלא שלם.

וכולנו הרגשנו דביקות כזאת או אחרת גם בלי להגיע למדרגה הזאת. אבל מאידך יתכן שלרגע אחד כן הגענו.

לדעתי לא נכון לצפות לזה, למרות שיש דרכים לעורר את זה.

העיקר זה לקיים את המצוות, לשמן, דווקא בקבלת עול, ולהמתין בסבלנות שה' יפתח לנו פתח.

ההתעלות מתחילה בקבלת עול. זה העניין של "בזאת יבא אהרן אל הקודש", שהיא ההתחלה של עבודת השם הפנימית (מופיע בזוהר כמה וכמה פעמים).

וכמובן לא לשכוח, וממש להתאמץ לזכור, שהעיקר זה שמחה. יש מציאות שאדם גורר את הקבלת עול עד הקצה ומאבד את השמחה ונופל מכל המדרגות.

ובכלל, כמו שרבי נחמן אומר, כשאדם בשערי הקדושה הוא נופל משם הרבה פעמים עד שמצליח לבקוע את השערים ולהכנס. ויש הרבה שנפלו מזה לגמרי.

זה קצת מפחיד האמת... להתעסק בזה

לפעמים צריך באמת להיות קצת תמימים... (רק שזה קשה.. הסקרנות...) 

וכן, נשמע הגיוני לגבי דביקות והשראת שכינה

ואולי דביקות יכולה להוביל להשראת שכינה... 

וכן, מובן שהעיקר זה קבלת עול. פשוט יש איזשהו רצון לפתח את זה או לחכות לזה.. בעיקר לחכות לזה נראה לי

ולגבי הסוף- יפה

תודה!

וזה בעצמו נסיון של יצר הרע... הכל בעיתו ובזמנו.

צריך לעשות את שלך, ולחכות בסבלנות.

של עבודת ה'...

אבל מצד שני מעדיפה כמה שפחות להיות כאן...

מה שכן, בטוחה שאם יפתחו יהיה שם דיונים מאוד מעניינים...

שנראה קשור לזה בצורה עקיפית

לא זוכרת איך קוראים לו... 

להזיז את זה שזה יקרה... 

@נשמה כללית

@והוא ישמיענו

@סוג'וק

@חידוש

מה תהיינה הגדרותיו?

לפתוח שיח רחב על התמודדויות בעבודת ה'

או פשוט לשתף מצבים 

לשאול שאלות.

הכל.

זה כל כך מדובר היום...

ועוד בפורום כזה בכלל

שפחות מתאים שפורום כזה יהיה מעורב..

נזכרתי..

צריך לשקול את זה.

כרגע, השרשורים האלה נפתחים בכל אופן בכל מיני אתרים

או בלנ"ו

או בצמ"ע

או בנוער...

זה אומר שיהיו שם כמה ניקים קבועים, מן הסתם לא הרבה.

זה נראלי שונה מפורום שיש בו עשרות אנשים שגם מתחלפים כל הזמן.

יש אמירה של האדמו"ר מפייסצנה שאפילו בתוך חבורה אחת לא ראוי להחשף לאנשים אחרים, גם אם מאותו מגדר.

שאני דווקא חושב שזה ככה בתוך הפורומים הקיימים.

אבל לא יודע בדיוק.....

יש לזה כמה סיבות, אבל יש טעמים לאידך גיסא...

קיצער, מסופקני..

ואז הרבה דיונים כמו השרשור הזה מתפספסים, והם בהחלט חשובים.

הדיון הזה נגע לי בנקודה שלא יצא לי לגעת בה הרבה זמן באשמת הקורונה המקוללת.

כפי שאמרתי, ישנם צדדים לכאן ולכאן, ואיני יודע להחליט...

כך שבכ"מ, אינני הכתובת להוביל דבר כזה, אם אין לי את הלהט לחשיבותו, אע"פ שבודאי אשמח להשתתף בו באם אכן יפתח..

לא מצליח לעקוב אחרי השרשור ..

מחפשים אנשים שיש להם סבלנות להתעסק בזה

ומקום שאפשר לדבר על הכל גם- לא חייב להיות רק בעניינים תורניים,

אבל כן לעסוק בנושאים בהיבט של העבודת ה'

כאילו.. לא פורום בית מדרש 2

אני תומך

אפשר לפתוח על זה שרשור בנפרד....

יותר אולי פורום כזה של לחיות אמונה,

לחיות עבודת ה'-

להוריד את האידיאלים הגבוהים לארץ, או יותר נכון להעלות את הארץ אליהם.. קודם כל מתוך שיח ודיבור והקשבה אחד לשני

לחיות עבודת ה'

כן זה זה

נושאים באמונה, תפילה, דבקות, רוחניות, פנימיות, הכל!

איך לקשר עבודת ה' לחיים.

אני חושבת שזה דיונים מרתקים!

כבר הרבה זמן

אשריכם

יש לחיות את האמונה בפועל והתרגול שלה, שזה חובה.

אבל אני נשאב יותר לעניינים הפנימיים שבזה.

הזכוכית המגדלת על עבודת השם, היכולת להפרדה גבוהה ומודעות גבוהה.

אוהב מאוד כשמדברים איתי על ענייני אמונה. זכיתי בזה להדמות לרמב"ם שאמר שזה הלימוד שהוא הכי אוהב ללמד.

@והוא ישמיענו 

ומדיבור עם אנשים, באמת יש הרגשה שאין מספיק במה לדיבורים וחידודים בעניינים האלו מספיק... בצורה רחבה

ומי יהיה מוכן לנהל בפן הלוגיסטי?

זה פחות בעיה,

כי זה בעיקר לוגיסטי.. 

ופשוט מישהו צריך לשלוח הודעה למשה ולהסביר קצת על העניין וזהו בגדול...

אז וקצת פרסום.. 

תיוג לבד לא מספיק, כי לא בטוחה שהוא יראה

על זה שזה לא יהיה פורום לדיבורי קבלה וכו', לא באנו לגרום לאנשים להשתגע!

אם אפשר לתייג את שאר החושקים בפורום כזה

ברגע שיהיה אישור

יש מלא שרצו

ואז אפשר יהיה לתייג, לפתוח שרשור חדש וכו'

וקבלה דווקא פחות ראיתי שאנשים פה מדברים

אני מאוד נגד הרעיון שאנשים יפלטו עניינים שהשתיקה יפה להם (קרי קבלה וכו') בפומבי ועוד בערבוביא 🤐

את הפורום, אז כן בטח ..

צריך...

זה קצת כאב ראש רק אומרת...

לכן אמרתי שאני בעד הרעיון

פחות עם סבלנות ליישם אותו

שאוכל לפנות אל משה בלי שזה ישמע שזה בא רק ממני

אה היה על זה כבר שרשור

והרבה רצו...

והוא גם תוייג שם, אז אני חושבת שהוא מודע כבר לרעיון הזה....

שנוכל לנסות להזיז עניינים

בוקר טוב!

זה היה השרשור המקורי

גם אם לא הרבה הגיבו שם אני יודעת שזה משהו שהרבה רוצים, אז לא קריטי לומר שמות של ניקים ספציפיים... 

ולתת לו פרסומת וכו'

כי אין טעם סתם להתחיל להגיב בו בלי שיהיו מספיק אנשים

אולי הם צריכים פורום כזה בשביל עצמם,

לא כדאי להשתלט על חשבונם לעניות דעתי

הלוואי שהשנה יעלו את ר' נחמן לארץ.

למרות שבאמת צריך לזה המון סייעתא דשמיא... מכל הכיוונים

ומעביר אותה לשלושת החברים האחרים-

שאני מאוד נהנה ללמוד מהם ולקרוא אותם

והם ככל הנראה יותר ראויים למטרה הזאת שאני לא יודע מה היא (לא עברתי פה על השרשור ואין לי מושג מה ההקשר בכל אופן..)

ותודה על התיוג, למרות שאני באמת לא באותה שורה של הניקים המכובדים שהוזכרו, אבל שמחתי לראות את הנושא הזה שהעליתם פה,

בלי זה אני לא בטוח שהייתי רואה

תהיה מלחמת עולם

הרב הרצוג?

החפץ חיים?

או שהיה עוד לפני כן?..

אשמח למקורות

בית שלישי לא יחרב | התנך

יהיה השלב האחרון לפני מלכות ה' ממש

זה יותר פשוט.

האמת שמעניין אותי יותר בקונוטציה של ההתבססות בא"י,

'ולא ינטשו עוד מעל אדמתם'..

ומאליו שישראל לא יהיו מנוצחים.

הוא לא ילחם בדרך הטבע כמשיח בן יוסף...

כאילו.. מדינת ישראל כיום?

יש מקורות?

התקופה הגדולה. זה ספר ענק בהיקפו, וציוני בצורה יוצאת דופן (אמנם חסידי גור לא ממש אנטי ציונים, אבל הוא היה ציוני נלהב מאוד).

אני חושב שהוא הספר הכי מקיף לגבי כל הדעות והרעיונות האלה. מסתמא אפשר למצוא שם מקורות להרחבה.

שכוייעך. נעיין

מעתיק מאמרון בוסרי שחבר שלח לי, בשלבי עבודה:

ב"ה

   התפרסם  בזמנו בשם הגרי"א הרצוג זצ"ל  ש"שני חורבנות ניבאו לנו, חורבן שלישי לא יהיה",( וכך שמעתי מ..... דאיכא במעשה איש[1],) ורבים תרים אחר מקור דבריו, ולמעשה הדברים מפורשים בתנחומא שופטים ט': "והשלישית יוותר בה (זכריה י"ג ח') שאין מתיישבין בארצם אלא בגאולה שלישית, גאולה ראשונה זו גאולת מצרים, גאולה שניה זו גאולת עזרא, שלישית אין לה הפסק"

ועה"פ יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו" (הושע ו' ב') כ' הרד"ק ז"ל "זה המאמר הוא על העתיד ומיומיים משל לשני גלויות גלות מצרים וגלות בבל ביום השלישי משל לגלות הזה השלישי שיקימנו ממנו ונחיה לפניו שלא נגלה עוד לעולם"  וכ"ה  במצו"ד "בעת השלישי בגאולה העתידה יקימנו מן הנפילה ונחיה לפניו עד עולם כי לא נבוא עוד לגולה"

ואמנם נראה שהדברים עולים מעליהם מתוך דברי הנביאים באין ספור מקומות, בכל מקום בו נתנבאו על מה ש"לא עוד" יהיה, ו"לא עוד" הוי אומר – "לא עוד"! וכך מצינו "...

ורק דבעי' להכריע דמה שאנו רואים כעת הוא "גאולה" (ובזה, לדוג', נ"מ חשובה בין "אתחלתא דגאולה" ל"סיפא דגלותא" או כל הגדרה אחרת שאינה חדה בכך שזה חלק ממהלך הגאולה) אך זה אין מקומו כאן וכבר הוא מבואר. (ואולי זו ראי' בפ"ע דסו"ס אין חולק שודאי המצב כעת הוא "התיישבות ישראל בארצם" גם אם בעבירה וכו', ולזה קורה המדרש גאולה שלישית, וע"ז מבטיח שלא יפסק אלא יהיה סופי – היינו שימשיך ויתרבה עד התכלית הנרצה והמושלם בע"ה, וכן כל פסוק מהנבואות שהתקיים וכתוב עליו כל' הנ"ל, מוכח שאי"ז בשורה מסויימת, אלא התהליך של הגאולה השלישית(ולא כשאמר לי א' שודאי לא ע"ז הנראה לעינינו דיברו,שהרי דיברו על גאולה ומקובלנו מ"רבותינו" שזו אינה גאולה, הלכך אע"פ שאלו הדברים המפורשים בכתובים, לא על קיומם בפעם הזו מיירי אלא על פעם אחרת שיהיו, שאז יהיו "גאולה". הוי גוי שוטה, הפכו את דבר ה'.))

וכבר אמר עבד ה' הגרי"ש זילברמן זצ"ל שעל כל מה שהיפך הרב מסטמאר את ההל' וכו' מוכן למחול, ורק לא ע"ז שהנחיל שכל מעשי ה' הנפלאים אשר עשה כאן וכו' הכל הוא מעשה שטן כדי לתעתע ולבסוף יחזירנו כולנו אל הגולה ויבטל הכל כדמעיקרא,  

שיזכה לפרסם, לא ידעתי שיש לאנשים את השאלה הזאת בכלל!

שאלה לגיטימית, כמובן.

אבל כמו שאמרתי למעלה, עד שלא שאלת, היה לי ברור מסברא

העשיית רצון ה' בשלימות גוזרת ומביאה גם לידי דביקות,

אבל באמת הענין זה רצון ה'.

הוא מאוד מסתדר לי עם שיטת המהר"ל, לגבי 'על קן ציפור יגיעו רחמיך' (תפארת ישראל, פ"ז כמדומני)

יש לו חלק שלם שעוסק בקבלה ועניינים בסוף הספר, הוא לא היה מכניס את זה לספר "ליטאי" אם לא היה בזה צורך.

"את ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵע".

"לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ".

"וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן".

נמנה במוני המצוות: רמב"ם ספר המצוות עשה ו, מצוה תלד, סמ"ג עשה ח.

א' כי לחפש חוויות (דבקות או תענוג) זה בוודאי לא לשמה, אלא לשם התענוג העצמי.

וב' כי אין בזה צורך.

אבל זה לא אומר שהרב נגד עצם הדבקות בה', או התענוג בלימוד.

יש בהקדמה של האגלי טל קטע יפה לגבי השמחה בלימוד, שהוא אומר שלחפש את זה זה לא באמת משהו רע. אבל אני לא חושב שהנפש החיים היה חולק על זה, כי בוודאי לשמוח זאת חובה ולשמוח במצוות זאת מעלה ולשמוח בלימוד תורה זאת מעלה הרבה יותר גדולה.

הנקודה שצריך לחדד היא שגם אם אין חווית תענוג, זה לא אומר שאנחנו לא לומדים לשמה.

ושמגיעים לתענוג דרך עבודה בלי תענוג (קבלת עול של חב"ד). ושבוודאי האידאל הוא לימוד תורה עם תענוג.

הוא אומר שהלימוד לשמה הוא בדביקות גדול וכו'. הוא בוודאי לא חולק שגם זה וגם זה נקרא לשמה. הוא מוסיף להגיד שגם בלי זה זה עדיין נקרא לימוד לשמה.

אם אדם עוסק בתורה לשמה אליבא דהנפש החיים, אך דא עקא, הוא גם זכה לדביקות תוך כדי הלימוד (מדרגה גבוהה מאוד), נראה לך שהנפש החיים יגיד שהוא פוגם בלימוד תורה? ח"ו. זאת מדריגה יותר גבוהה, ועליה הזוהר ובעקבותיו המקובלים מדברים.

ובואו נזכור שדברי קבלה הם לא לכולם, הם ליחידי סגולה, מכאן ברור שאף שהמדרגה הזאת היא התכלית של הלשמה, היא לא הלשמה היחידה.

ואת זה בא הנפש החיים להבהיר.

בפרט במשפט הזה: "וגם רעה חולה יותר מזה. שסוברים בדעתם שעסק התורה בלא דביקות אין כלום וללא שום תועלת ח"ו".

את חשיבות הלשמה...

לא שאין עניין בכלל בדבקות בלימוד ולשאוף לשם...

אלא שהעיקר הוא הלשמה ושזאת המטרה העיקרית

ושלא יחשבו שהמטרה זה הדביקות..

לא שמתי לב שהבינו פה שהנפש החיים מחמיר, עד שלא ראיתי את התגובה של ברגוע.

הנפש החיים מקל, בהרבה!

לפי האר"י, ממה שהוא העתיק, הוא אומר שהמדרגה הכי גבוהה - זאת שאמרתי שהיא כמעט בלתי מושגת, היא זאת שנקראת תורה לשמה.

ופשוט שגם לפי האר"י וגם לפי התניא וכל שאר המקובלים, גם המדרגה של על מנת לקיים את מצוות הלימוד היא לשמה. וגם המדרגה היותר קלה שזה ללמוד על מנת ללמד (ולא להתפאר שאני יודע וכו').

שזה לא מעכב כמו שהוא כותב, אבל פרטי המצוה- כן,

ומצד שני בהחלט יש מקום גם לדביקות כתוספת

איזון חשוב ממש.

האמת כשלומדים נפש החיים זה נותן תחושה של סיפוק רוחני כמו שלומדים חסידות או בכלל דברים עמוקים באמונה.. הרב קוק וכדו'

שהחלום שלי זה ללמוד גר''א..

בע''ה נזכה.

(יש לי עוד הרבה מאוד דברים שצריך ללמוד..

את האמת, אני מרגיש שהתורה זה מעין פאזל ענקי כזה,

שכל פעם מחזירים חלק חדש לנשמה שלא היה גלוי לנו. לא במודע ולא בתת מודע.. אז יש תחושה של חידוש שמשמחת.

כאילו.. אתה מרגיש שזה חלק אמיתי- נגיד כשלמדתי נפש החיים ככה הרגשתי- האיזון הזה אחרי שאתה מתחבר מאוד לחסידות- אתה גם מתחבר מאוד לחלק השני ויוצר השלמה.. בקיצור. הפאזל שלי עדיין ממש חלקי.. לאט לאט בע''ה.

אבל הנקודה החשובה אולי שהפאזל הזה הוא כמו שאמרתי- קשור לנשמה ולא לשכל. זה לא הענין האינטלקטואלי של ידיעה, כלומר ודאי זה עובר דרך שם. אבל זה ממש מתקן אותי, לא רק מוסיף ידע (שאגב כידוע דעת זה מלשון חיבור- זה עיקר הענין), מגביה את עולם המושגים שלי, הופך אותי לאדם יותר טוב בבן אדם לחברו ובחיבור לה'..

שאתה לפעמים שואל את עצמך- מה הייתי עושה בלי תורה, איזה מין בן אדם הייתי)

המברך יתברך.

תודה על הקישור!

וואו האתר של הר עציון מעולה. למדתי ממנו שיעורים של הרב איתמר אלדר (במתכונת כזאת שיעורים כתובים).

יש הרבה שיעורים יסודיים

כמעט שיעורים שלו, נראה לי שכן קצת בעבר.

אגב הוא גם שר יפה.. מאוד נוגע

לקיום המצוות וכו' זה לא יקרא לשמה, אלא לשם קיום המצוות.

לשמה - לשמה של התורה. זה עניין של "אחווה" עם התורה. בכל אופן, מי שלא מחוייב בתלמוד תורה לא יכול לקיים לשמה, כי אין מצווה שעליה יאמר לשמה.

ולשם קיום המצוות, זאת מצווה אחרת לשמה, לא לימוד תורה לשמה. לא שלקיים מצוות אחרות לשמה זה פחות חשוב. אבל פשוט שלא יתקיימו ההבטחות של רבי מאיר ע"ה.

אדרבה, המשפט "לא הרי", הוא העיקר של משמעות המושג תורה לשמה! חז"ל אמרו* "אפילו 'אחות לוטן תמנע'". כל תורה, לא משנה מה. ברמה העקרונית (לרוב השיטות) גם סיפורי צדיקים.

(*המקור של האמירה על אחות לוטן וכו' הוא בתדב"א, כלומר אליהו הנביא ע"י רב ענן האמורא: "מכאן אמרו אפילו אם אין בידו של אדם לא מקרא ולא משנה אלא הוא יושב וקורא כל היום הפסוק ואחות לוטן תמנע אפי' הכי שכר תורה בידו") 

מקווה שזה מרכז בדביקות שהיא העיקר

נו, שויין. זה אגו מיותר.

לימוד תורה לשמה זה לא כדי להחשב משהו.

כל ה'נחשב' הזאת היא מעמסה מכבידה ומיותרת שברור שאינה אידיאלית אפילו להיפך.

זה לא מה שכדאי שיכוון אותנו בהבחנה בין גברים לנשים. כי המטרה של הלימוד (שמשותפת גם לגברים וגם לנשים) זה לא מה להחשב ומה לא להחשב. אלא לשמה.

מוסכמת חברתיות, אפשר להתעלות מהם. אולי זה דורש עבודה לפעמים אבל זה ממש אפשרי.

מבחינת האמת - כל אחד צריך ללמוד מה שהוא יכול ברמה שלו. ולהכיר באופן כללי את התורה עד כמה שידו משגת. זה מאוד אישי. בלי קשר לגמרא או לא גמרא.

שו"תי אינטרנט הם הפשע הכי גדול שקרה בעולם הפסיקה.

אם גדולי ישראל הצרו על המשנה ברורה(!!) כשיצא בגלל שבעלי בתים טועים ופוסקים לעצמם מזה,

מה היו אומרים אותם גדולי ישראל היום?

לא פוסקים הלכה מגוגל...

תמיד כדאי שיהיה מישהו שידריך.

אם אין, מתפללים לה' שלא נטעה.

אבל ברור שזה לכתחילה.

גם למצוא רב לוקח שנים. היו ויש לי המון רבנים, אבל עד שמצאתי את הרב שגרם לנפש שלי להפסיק לחפש - יצאה לי הנשמה מתפילות ומאמצים.

אבל אני מעדיפה לקבל מצדיק חי

ואפשר להרגיש ממש את החיבור לדמות דרך הספר ודרך דברים שכתב

מה שאתה מדבר זה אולי על מישהי שלא מכירה את היהדות ומתחילה את דרכה

אבל אל תשכח יש ביה"ס, יש תיכון, לומדים שם תורה, הלכה, זה לא שאני מתחילה מאפס ב"ה...

אני בסה"כ מדברת על לימוד שמקנה לי מידות טובות, אמונה, קדושה, טהרה, זכות וכו'... 

ככל שהקשר יותר קרוב כך החיבור לתורה שלו היא יותר גדולה.

בכל אופן, אני אישה...

לגברים יש יותר את הפריווילגיה לדבוק בצדיק...

כיף לכם

לימוד תנ"ך לנשים מובא בשו"ת דברי יציב יו"ד סימן קמ. אבל באמת רוב מוחלט של הפוסקים מתירים.

ובכללי תנ"ך, להיות בקיאה בתנ"ך...חלום

אבל חלומות לחוד ומעשים לחוד 

ותודה על ההצעה... יכול להיות מעניין

זה לא ממש הולך... אני לומדת בחברותא עם חברה כמעט כל ערב מדברים הפאלאפון וזה נותן כזה מסגרת שאני יודעת שאם אני אשכח להתקשר היא תזכור ולהיפך.

וספרים תלוי מה את מחפשת...

וחברותות פחות מדבר אליי את האמת

מפחדת להגיד כנ"ל...

כי זה לא בהכרח הסיבה...

אבל באמת לפעמים זה לוקח אנרגיות.. 

(אם זה אפשרי)

ליקוטי מוהר"ן.. או תנ"ך...

לא זוכרת...

אבל, זה משנה?

העיקר פשוט זה להושיב את עצמי ללמוד...

לא חסר ספרים ב"ה

מעבר לזה כמעט בלתי אפשרי למצוא על ספר כזה מסובך הסבר כזה פשוט. לא מכיר אחר.

אסור בט' באב כמובן

אבל השאלה מה רוצים לקחת מליקוטי מוהר"ן

יש חלקים שם שהם דווקא "פשוטים" בתיאור שלהם

ויש חלקים שלא מבינים את כל הבחינות ואיך דבר קשור לדבר...

אבל בסופו של דבר זה פשוט בעיניי חלק מלהיות קשור לצדיק

ולספוג את ההשקפה שלו, קדושה וכו'....

לכן בעיניי לא כזה משנה אם נבין לעומק או לא.. (ויש הרבה דברים שכן אפשר להבין ולקחת לחיים )

והאינטרנט מפוצץ ב"ה בשיעורי תורה

אבל אנטרנט זה בעיה כי זה מקום עם מלא הסחות דעת, פחות עושה לי טוב...

עלולים לטעות מאוד בלימוד משניות, לא מומלץ למי שלא לומד הלכה בצמוד או לא מבין את הכללים של המשניות.

כבר היה בית ספר לפני כ50 שנה שהחטיא דורות על גבי דורות של אנשים בגזל בגלל שהבינו משנה בלי לדעת איך פוסקים הלכה.

הקהתי זה לא ספר פסיקת הלכה

בד"כ אם רוצים ללמוד משניות, כדאי להתרכז במסכת אבות. כי היא לא להלכה רובה ככולה.

כל לימוד אחר עדיף שיתרכז בדברים יותר מעשיים. לימוד הלכה למעשה, לימוד מידות, לימוד אמונה.

וזה מעבר לשאלות ההלכתיות שיש אם לנשים מותר, ונא לא להגיב למשפט הזה - זה יהפך לויכוח רבתי ואין לי סבלנות.

כל אחד יעשה על פי רבותיו. אני חושב שיש דברים שיותר חשוב ללמוד, גם מבחינת ההתקדמות הרוחנית.

לגברים יש עניין יותר בלימוד משניות, אבל זה עניין שלא שייך לדון בפומבי.

הוא גר ביישוב "זמרת", שמאוד יכול להתאים לקריטריונים

ומולו אפשר לברר את השיעור של צעירים שם.

https://m.knesset.gov.il/mk/pages/mkpub.aspx?mkid=1011

כי אנחנו בני אדם, וחשוב לנו איך אנחנו נראים בעיני אחרים.

האם זה טוב? לא

צריך עבודה פנימית לא להיות מושפע מאחרים.

לדוגמה רואים אנשים גדולים, אנשי ציבור או רבנים, שיש עליהם תגובות, כעסים, והם צריכים להיות עם עמוד שדרה חזק כדי לא להיות מושפע מכל משפט שכל אחד זורק, כי ככה הם לא יגיעו לשום מקום..

אני מעריכה אותם על זה

כועסים זה אומר שאיכפת להם ממני

מתעלמים זה אומר לא איכפת

חושבים זה אומר שאני משמעותית בשבילם

כמה זה משנה?

תלוי מי זה וכמה חשיבות מייחסים לו בחיים

של הדבר, בד"כ, נופלות עליו (משימה שהוא התחייב שתתבצע ולא הסתיימה, דו"ח שהוא מחכה לו ועדיין לא מוכן בזמן…) - הוא כועס ולא בגלל שאכפת לו ממך…

הוא כועס גם כי הוא ציפה שאני אעמוד במשימה

וגם כי היא לא בוצעה

אכפת לו מעצמו

גם בוסית בעצמי

בכל מני וריאציות

אם אני כועסת על מישהו על עבודה שלא נעשתה כראוי

זה רק מישהו שראוי לכעוס עליו

כי ציפיתי/ סמכתי עליו

אחרת זה בזבוז אנרגיות לשוא

נראה לי שזו וריאציה מהצד הטוב של הכעס

וכן יש גם צד יותר שלילי

של אנשים שאיכפת להם יותר מעצמם ופחות מאחרים

וסתם מפזרים כעס לכל כיוון

מאנשים כאלה אני תופסת מרחק

נגיד אם השמאל כועס עלייך זה לא כי אכפת לו ממך

מה אני חושבת/ אומרת/ עושה/ איפה גרה

רק אם זה אנשים מאוד ספציפיים, ורק אם הסיבה היא שעשיתי משו שפגע בהם

כל השאר - פחות

אבל התוצאות אמורות להיות ממש משמעותיות לסביבה שבה אני נמצא.

שהימין ינצח?

עוד מאותו דבר שהיה לנו עד עכשיו

(האסון הגדול בתולדות המדינה

ואחת התקופות הכי מפולגות שהיו פה)

כמו כל השאר

האם מספר 26 בליכוד ייכנס לכנסת, או שמא דווקא מספר 24 במפלגה של אייזנקוט.

זה מעניין כמו שאלות טריוויה בסגנון ''מי היה ההוגה הצרפתי שבתאריך 26 ביוני 1796 אכל תפוח אדמה בצבע אדום לראשונה בחייו''

אבל גם משתדל לבטוח בקב"ה שהכל לטובה

הנתק

הכיוון של השמאל שמטיף לנו מוסר על "ממשלת השתמטות" ברור מאוד כבר מההתחלה.

ההתפתלויות של מפלגת הדמוקרטים לאחרונה סביב הפסילה של שחאדה ורע"ם ממחישה את זה היטב.

יש למישהו ספק שיש להם מספיק מנדטים להרכבת ממשלה ביחד עם הערבים?

תפילות.

אבל חושש שאין לנו

לי אישית קשה להסיק מהעבר של המדינה על מערכת הבחירות הקרובה

בעיקר בגלל המלחמה שכל כך הרבה השתנה ברמה האישית והכללית.

אז פשוט מניחה שדברים יתקדמו כך או כך

שולח חיזוק

בתור תושבת יו"ש

ראיתי כמה התקדם פה לטובה בשנים האחרונות

מדאיג מה יהיה אם תקום ממשלת שמאל

זה ממש קריטי.

הרי אם חלילה לא יהיה רוב לימין - זה אומר גוש השמאל שמוכן לסגת מעזה, לבנון, סוריה; סכנה ממשית - וכאילו סתם נהרגו נופלינו.

זה אומר קואליציה בחסות מפלגות ערביות שללא ספק אחוז גדל ממצביעיהם, היו משתתפם בטבח אם היו יכולים.

כאלה שלא מכירים בלגיטימציה של מדינה יהודית. עבאס - בקואליציה הקודמת, אמר ש"הנגב זה קו אדום"... הנגב. וביטלו שם נטיעות בגללו.

זה אומר הריסה של חוות, ישובים - הרי ליברמן חושב שירדן צריכה לשלוט בחלק מיו"ש, האחרים רוצים שם מדינה לערבים ששם.

שלא לדבר על דמותה היהודית של המדינה. על מערכת המשפט - בקדנציה הבאה אמורים להיבחר 10 שופטים לביהמ"ש שמכנה עצמו "עליון". הרי כולם רואים את הנזק שהם עושים. וזו בחירה לשנים רבות..

לענ"ד - מי שגורם בהצבעתו חס ושלום לכך שהשמאל יעלה, הרי הוא כאילו עומד לילה לפני הטבח ואומרים לו: מה אתה מעדיף, שלא יהיה טבח - או כל מיני "דקויות" וסימפטיות אישיות שלך..

וזה כולל הצבעה למפלגות ימין שאין להן סיכוי לעבוד אחוז חסימה. וינטר ומטה (במספר המנדטים הצפוי).

לפי סקר של פילבר מהיום - הימין על 61 (לפני כן העריך 63-4), כי לראשונה זליכה והנדל עוברים, ואי אפשר לדעת מה יעשו אם ייבחרו ומה ירצו לסחוט.

לכן - זה לא איזה "פינוק אישי"... תצאו - תצביעו. ליכוד, הציונות הדתית, עוצמה יהודית, ש"ס... העיקר מפלגה ימנית שעוברת אחוז חסימה. פיקוח נפש דוחה הרבה עניינים "אישיים"...

זה בגלל אחוז החסימה או התנגדות עקרונית למפלגה?

וינטר אישית אדם ראוי.

אני לא הייתי מצביע לו, מחד - התופעה הזו של מפקדים מהצבא שלא מנוסים כלל בפוליטיקה ובאים "לתקן" בלי הכרת טובה רצינית לכל העמל הגדול שנעשה לפניהם, היא תופעה לא טובה.

וזה כולל את המחשבה של "פיתרון קסם" לגיוס חרדים (שזה עצמו מראה את אי ההבנה איך עובד השדה הפוליטי והחברתי). בפרט שאדם יודע שגם אם היה עובר אחוז חסימה, זה היה על הקצה - אז גם את זה אני לא אוהב עקרונית, מפלגה קטנה מאד שמנסה "לסחוט", לכפות את עמדתה על כל הקואליציה.

מאידך - יש הציונות הדתית, שפעלה ממש בצורה נפלאה - אז למה שאחפש משהו "יותר טוב" כביכול...

אבל אם היה עובר אחוז חסימה - אז לגיטימי. מה שייך לומר שלא ירוץ.

אבל כעת, שזה גם סיכון גוש הימין - זה מעורר מחשבה גם על האחריות שלהם.

שכמו שלא הייתה לנו "ממשלת ימין על מלא", ככה גם תתקשה מאוד לקום "ממשלת שמאל על מלא".

כנראה שהממשלה הבאה תהיה ממשלת פשרות וחצאים, וגם אם המפלגה שאני אצביע לה תהיה באופוזציה, זה לא יהיה סוף העולם.

באופן כללי, הבנתי במלחמה האחרונה שלפחד מדברים שאין לנו שליטה עליהם זה מיותר ומזיק. אני מנסה כמה שפחות להחשף לחדשות, ושנינו סיכמנו לנסות לבוא פחות להורים בתקופה הזו.

זה די מצחיק אם זה לא היה מעצבן: אבא שלי די ביביסט, ואבא שלי בעלי "רק לא ביבי". שניהם מאוד אוהבים לדבר פוליטיקה בלי שאף אחד ביקש. האימהות שלנו ממש רוצות ששתי המשפחות יפגשו באופן קבוע, ושני האבות שלנו די מסתדרים, רק אנחנו חייבים לארגן שהם לא יגיעו לפוליטיקה אחרת הכל אבוד.

לא סתם היא נפלה מהר, לשמאל יש יותר יכולות להרוס מאשר לימין כי יש לו תמיכה מלאה היועצת המשפטית לממשלה, מבג"ץ, מהתקשורת, מצמרת הצבא והמשטרה ועוד גורמים משפיעים (כגון ממשלות אירופה שרק רוצות שלא יהיו יהודים), כך שהם ממש יכולים להזיק בקלות בזמן קצר ולהחזיר הכל למה שהיה וגרוע מזה

אז אין מה להתנחם בזה

מסכימה איתך שעדיף להתפלל על העתיד מאשר לדאוג סתם

המחשבה שאם יש ממשלת ימין - אז זה אומר שלא צריך להתחשב בלחצים מהעולם ומה איכפת לנו... היא בוסרית.

הממשלה הזו עשתה דברים גדולים מאד. תמיד אפשר עוד יותר וצריך לקוות לעוד יותר, אבל צריך לראות מה קרה כאן (אולי אם את משתדלת לא להיחשף לחדשות - אז את לא כ"כ מודעת..)

ולא נכון לומר "לא יהיה סוף העולם"... כלומר, בוודאי שלא - יש מי שמנהל את העולם.

אבל אם השמאל (איזנקוט והלאה. וזה כולל היסמכות על הערבים שמתנגדים בכלל למדינת היהודים בעיקרון) יעלה לשלטון, זה אסון. אסון בטחונית - ייסוגו בכל החזיתות, אסון משפטית (ימנו לעוד כמה עשרות שנים שופטי בגץ שמאל), אסון לאחיזה בארץ (רוצים לפנות המון ישובים, להכניס שלטון זר בארץ), אסון לדמותה היהודית של המדינה.

כבר ראינו כשהיתה להם ממשלה - עבאאס הודיע שהנגב (הנגב!...), זה קו אדום...

אז הברירה היא לא "האם לפחד מדברים שאין לנו שליטה עליהם". כעת לא דנים באופן שכל אחד מרגיע ומייצב את עצמו.

השאלה כעת היא, עד כמה מתאמצים על כל מה שבשליטתנו. ולא מרוב החשש מלפחד, לא עושים כל מה שאפשר, כולל תודעה, הסברה למי שאפשר, התייצבות בקלפיות.

גם בלילה לפני הטבח, לא היינו אומרים, מוטשב לא לפחד ממה שאין שליטה... אלא עושים כל מאמץ להקדים תרופה למכה.

אחרי שיהיו תוצאות הבחירות - ואני אכן מאמין שיהיה רוב גדול לימין - אז אכן צריך לדעת שהכל יד ה', ולנסות להשפיע במה שאפשר.

זה לא פורום אקטואליה כאן.

שאלו באופן אישי ואני עניתי באופן אישי. מה זה הדף מסרים הזה?

אנחנו בדיוק דנים מה כל אחד עושה כדי לייצב את עצמו. זו הייתה השאלה.

אני מתכוונת להצביע ולהתעדכן יום-יומיים לפני הבחירות אילו מפלגות עוברות את אחוז החסימה ולהצביע בהתאם, ואז להמשיך הלאה בחיי.

"ההסברה" שלך בהחלט מרתיעה ומרחיקה, למרות שברמה העקרונית אני מסכימה עם הרעיונות. אני ממש לא בעד ממשלת שמאל, אני בטוחה שהיו הרבה נזקים שממשלה כזו יכולה לעשות. אבל לי אין שום שליטה על זה, וזה בהחלט תרחיש סביר. לחץ לא יעזור בכלום.

השאלה היתה כמה זה קריטי לכם.. אלו דברים שמעורבים עם אקטואליה בזמן כזה.

הגבת "לא היתה לנו ממשלת ימין על מלא", - זו לא "הרגשה אישית".. זו דעה.

אז אני מגיב על הדעה.

ומכיוון שגם הבעת דעה שאם תהיה ממשלה מהכיוון השני, זה לא יהיה סוף העולם - אז הגבתי גם על זה, שאכן "סוף העולם" לא יהיה, כי יש מ שמנהל את העולם. אבל כל זמן שאפשר להשפיע - חשוב מאד לתפוס כמה זה קריטי...

כעת - להתעדכן יום יומיים לפני הבחירות ואז "להמשיך בחייך", זה בהחלט פיתרון אישי טוב. במילים אחרות: אחרי שאעשה את המיטב שביכולתי (שגם את מסכימה עם הכוון העקרוני), כבר לא בשליטתי, חבל להרבות בדאגות.. נכון.

את חושבת, שמה שהסברתי "מרתיע ומרחיק", כנראה באמת חוויה אישית (אולי דווקא כי את מבינה, בפרט לאור נסיון השנים האלה, שלהתבונן יותר מידי בדברים, גם אמיתים, שאין לי מה לעשות איתם, לא בריא.. יש בזה הרבה אמת. ובוודאי שאישית מותר לבחור בגישה כזו).

לכן אני הסברתי שיש לחלק: לא או "לחץ ופחד", או לא להיות במודעות למשמעות:

כשעוד אפשר להשפיע - להיות לגמרי במודעות לחשיבות. אח"כ - עשינו את שלנו.. באף אחד מהשלבים אין מקום ל"לחץ ופחד".

ומה שכתבתי ממש לא היה "דף מסרים", אלא ניתוח ריאלי של מה שכל אחד יכול לראות. מי שאישית זה מלחיץ אותו והוא יודע גם בלי מה צריך לעשות - אז באמת אולי עדיף שלא יקרא... למה להילחץ.

כשאין אין "אם בחוקותיי תלכו" ברמה הלאומית ויש את "ולא תקיא הארץ אתכם", הסוף ידוע מראש. בלי קשר לשמו של ראש ממשלת ישראל הבא.

נו נו

וגם לא נכון.

יש התקדמויות גדולות בעם ישראל (וגם עדיין דברים כואבים).

וכבר כתב האור החיים הק' "והגאולה תהיה גם אם יהיו ישראל רשעים גמורים ח"ו". גם הוא הכיר את הפסוקים האלה.

לצערנו, עם ישראל כבר חווה את הדבר הזה, גם את ה"תקיא הארץ אתכם" - וכעת הקב"ה גואל את עמו ברחמים. והגאולה באה עם תשובה וגם מביאה אותה (ספר "העקידה" שער המאה, ועוד הרבה מאד מקורות).

וכשנחלקו בגמרא רבי אליעזר ורבי יהושוע אם הגאולה תלויה בתשובה או לא (בירושלמי: "איסתלק רבי אליעזר"), הם גם ידעו את זה.

"הסוף ידוע מראש", שה' גואל את עמו. וגם מעורר את רוחם. כשרואים איך מתקים "ואתה על במותימו תדרוך" באופן מופלא - צריך מאד לא להתבונן כדי לומר כאילו יש איזשהו תהליך של "תקיא הארץ"...

הגאולה של עם ישראל אחרי אלפיים שנות גלות, היא תהליך. זה לא איזה זבנג וגמרנו.

זה נושא ארוך מאד, מצריך לימוד, ולא כאן מקומו. רק להעיר על העיקרון.

וכבר כתב הרב קוק זצ"ל: "ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דיברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתתה של תורת אמת. כי כל זמן מאיר בתכונתו, ועצת ה' אשר יעץ להחל אור גאולה מעולפת במטמוני מסתרים, כמו שאנו רואים בעינינו, ומוקפת בהמון נגעים של עניי הדעת סובלי חולאים רוחניים, ווודאי לא יועילו כל חשבונות העולים בלב האדם שמחשבותיו הבל, נגד עצת ה' העליונה, אשר דיבר טוב על ישראל, לכונן אור גאולה ודרך חיים לשאר עמו, העתידים להיות כולם שבי פשע" (אתת הדברים הללו, כתב לתלמידו הגאון הרב י"מ חרל"פ)

השומע ישמע - והחדל יחדל.

מי שרוצה להסתכל במבט מר של הבנה חיצונית של פסוקים (שזה בערך כמו לפסוק הלכה מהחומש..), עניינו.

הרב קוק זצ"ל, השקיע בנושאים האלה כנראה יותר מכל מי שהיה כשהחלה להתעורר שיבת ציון של זמננו. אני סומך על דבריו (ועל דברי האוה"ח הק' שהוזכרו מקודם, ועל דברי הרב אלישיב בעל ה"לשם שבו ואחלמה" ועוד ועוד..). נראה לי שגם המציאות סומכת על זה..

בתורה עצמה רואים עד כמה הקב"ה הוא א-ל קנא שכמה וכמה פעמים המית קבוצות גדולות בקרב עם ישראל, ולא איזה סבא'לה נחמד מתוך הלהיט "ה' יתברך תמיד אוהב אותי".

מדינות יהודיות נחרבו בזו אחר זו, בהתאם למאמר התורה. למה שגורלנו יהיה שונה? כי הרב קוק החליט אחרת?

תודה

בגדול בחירות זה בסך הכל סקר עמדות

הרעיון הוא להגיע למצב בלי חובות בלי דאגות כלכליות וכו'? או שאני טועה...?

לקחת אחריות ומשמעת על דברים נוספים? או רק פיננסיים?

תרגם לכולנו. אפשר? תודה!

השכל וההתפעלות שני עולמות הם: עולם קר ומיושב, ועולם רותח ומבוהל. וזאת היא עבודת האדם לחברם להיות לאחדים. ואז הבהלה נהפכת לשאיפה, והשכל - למורה דרך בחיים של עבודה ופועל.

ואולי טוב שכך

היום אתה סבבה עם בשר?

עוזרת בית

על

לקיחת אחריות

לקום ממקומות נמוכים

להתבונן על הפסיכולוגיה של החיים

להגשים חלומות

אולי הרוב נקי

שראיתי בספר אורחים באחת הארצות בחו"ל, בין חוות דעת מתפעלות

בספר מבקרים באחת האכסניות בחו"ל - בין שלל משפטי התפעלות

(מהארץ ההיא) בשלל שפות.

כשאמר לי ענין הנדפס בלקוטי תנינא סימן פ"ו על פסוק "מקצר רוח ומעבודה קשה", שעל ידי קטנות אמונה צריכין לעבדות קשות וכו', עין שם, עמדתי לפניו כמשתומם, ומחשבותי היו תמהים בענין זה, כי נדמה לי שיש לי אמונה קצת.

ענה ואמר בלשון גערה קצת, כאומר: "ואם יש לך אמונה – אין לך אמונה בעצמך" (האסטי אין דיר קיין אמונה ניט), והזכיר מיד מאמר רבותינו זכרונם לברכה "כי מי בז ליום קטנות" (זכריה ד י) – מי גרם לצדיקים שיתבזבז שלחנם לעתיד לבוא? "קטנות" שהיה בהם בעצמן, שלא האמינו בהם בעצמן. ורש"י זכרונו לברכה פרש שם כפשוטו: "קטנות אמונה", אבל מדקדוק לשון הגמרא - שאמרו שם "קטנות שהיה בהם" - נראה מבאר דברי רבנו זכרונו לברכה שעקר קטנות האמונה שלהן היה בהן בעצמן.

ויש לפרש לפי זה, שלא האמינו בהקדוש ברוך הוא שהוא טוב לכל והם חשובים וגדולים בעיניו יתברך; ומחמת זה היה בהם קטנות. וזה היה עקר קטנות האמונה שלהם - מה שלא האמינו בהם בעצמן. ויש לכון גם פרוש רש"י לזה:

והכלל המובן מדבריו שהאדם צריך שיהיה לו אמונה בעצמו, שגם הוא חביב בעיני השם יתברך, כי לפי גדלת טובתו של השם יתברך גם הוא גדול וחשוב בעיניו יתברך.

יש כמה בסגנון שבגדול מדברים בערך את אותו מנגנון רגשי.

ועוד משהו יש, אבל זה לא ברשת. זה איזה קורס קצר שעברתי בסוף 2019. חלק מהמשתמשים פה יודעים מה הסיפור.

כלומר היכולת להציב גבול לתהליכים שרצים בנפש ולהפנות אותם לזמנים שמתאימים לי להתעסק איתם.

והעתק קישור

הכותרת אחרי לחיצה על play

קישור ליוטיוב, לסרט

כלומר ברגע שרושמים בטקסט של התגובה את הקישור, הקישור מייד מתורגם להצגת הסרטון שאליו הקישור מוביל.

רק מלהיזכר בשמו של הסרט, עורי נעשה חידודין חידודין והלב רוטט.

אני יכול לחלק את חיי ללפני ואחרי שראיתי אותו.

וכן, ראיתי אותו הרבה יותר מדי פעמים...

איך התוכן של הסרט לדוס ממוצע?

אחת בין גבר לאשה, אחת בין שני גברים.

לא זכור לי שיש משהו בעייתי נוסף

לפחות על פי תקצירים (באנגלית). ושלא אובן לא נכון - יש בי אמפתיה עצומה כלפי להט"בים, אני לא מזלזל לרגע באתגרים שלהם, וסולד מהומופוביה. לא צפיתי, אך נשמע שזו פרופוגנדה שעניינה לדבר אל הרגש ולנסות לגרום לדתיים, (מכוון כלפי אוכלוסיה נוצרית, אך תקף גם ליהודים) שרואים סתירה (בצדק) בין מימוש נטייה הומוסקסואלית ובין הדת, להעדיף את ערכי הפרוגרסיביזם על פני ערכי הדת.

אני חלילה לא אומר שצריך להתעלם מהמצוקות של בני אדם. אך כן חושב שצריך לפחות להכיר בכך שתעמולה להט"בית היא 'בעייתית' בלשון המעטה עבור הדוס הממוצע...

כשיש נער שמספר להורים שלו שהוא הומו,

הדבר האחרון שנכון לעשות זה להפיל עליו את המלחמה בין השמרנים / דתיים לבין הפרוגרס / חילונים.

הוא בשר ודם, הוא צריך משפחה תומכת כמו כל אדם אחר, הוא לא עשה דבר רע בכוונה, הוא לא צריך להיזרק מתחת לגלגלי המשאית בשם קדושת המחנה.

הסרט, שמבוסס על סיפור אמיתי כולל השמות שלא שונו, מתאר נער בשם בובי שאמא שלו עשתה הכל כדי לשנות אותו. טיפולי המרה, פתקים ''מעצימים'' בכל הבית, דאגה לו לדייטים עם בחורות שהיא מלמדת בכנסייה, וכשהוא סיפר לה שהוא מאוהב בגבר - היא אמרה שהוא לא הבן שלה יותר (אני מתמצת כאן סרט של שעה וחצי בחצי פסקה, מן הסתם הכל יותר מורכב מזה אבל אלה עיקרי הדברים).

הוא נזרק מהבית, עבר לחיות עם קרובי משפחה במדינה רחוקה, אבל המשפט של אמא שלו ''לא יהיה לי בן הומו'' ביחד עם ההטפה הדתית שספג נגד עצמו, הובילו אותו להתאבד. לקפוץ מגשר.

בהתחלה אמא שלו אמרה שהוא התאבד בגלל שהנשמה שלו לא עמדה בכל החטאים שהוא עשה או משהו כזה, והאשימה אותו שחייו המופקרים הובילו למותו. היא התאבלה לא רק על זה שהוא מת, אלא גם על זה שהוא בוודאות יישרף באש הגיהינום.

לאחר מכן, בתהליך שנמשך זמן רב, ובעזרת מפגשים עם הורים אחרים, אמא שלו הבינה לאט לאט שהוא לא התאבד בגלל מה שהוא היה, אלא בגלל איך שהיא התנהגה אליו.

בסוף התהליך, היא הפכה בעצמה לפעילה למען זכויות להט''ב, ואפילו נשאה נאום בפני מועצת העירייה שלה. משפט אחד שהיא אמרה שם קרע לי את הלב, כי הוא החזיר אותי בדיוק לנער המפוחד שהייתי, בזמן שהרבנים בישיבה והחברים בחדר האוכל היו מדברים על ה''סוטים'' וה''בהמות'' שהם בעצם... אני.

במקור:

Before you echo condemnation from your pulpits and within your homes, please think and remember: a child is listening

בעברית:

לפני שאתם מהדהדים דברי שנאה וגינוי בביתכם או במקום הפולחן שלכם, תחשבו שוב ותזכרו: יש ילד שמקשיב.

כן, אני הייתי הילד שמקשיב. שמקשיב לרעל. שמקשיב וסופג. ומבין שהוא טמא. מבין שהוא בהמה. מבין שאין לו מקום בעולם.

אתה יכול לחפש בהיסטוריה שלי מכתב שכתבתי לרב שרלו לפני 18 שנה כשהייתי בן 15. נער בן 15 שכותב לרב שהוא לא מבין למה כולם שונאים אותו. שהוא לא מבין למה הוא בהמה. שהוא לא מבין מה הטעם להישאר בחיים. בן 15! וכבר הפנמתי בצורה הכי עמוקה שיש את השנאה והרתיעה כלפיי, למרות שהחברים והרבנים כלל לא ידעו שאני משתייך לאותה קבוצה עליה הם מדברים.

ומה הכי מדהים?

שים לב מה בובי בעצמו כתב ביומן שלו כשהוא היה בן 16:

''אני לא יכול לתת לאף אחד לגלות שאני לא סטרייט. זה יהיה כל כך משפיל. החברים שלי ישנאו אותי. הם אולי אפילו ירצו להרביץ לי. והמשפחה שלי? שמעתי אותם במקרה. הם אמרו שהם שונאים הומואים, ואפילו אלוהים שונא הומואים. הומואים הם רעים, ואלוהים שולח ילדים רעים לגיהנום. זה באמת מפחיד אותי כשהם מדברים עליי."

אתה קולט שהוא כתב את זה כמעט 20 שנה לפני שאני נולדתי, בקצה השני של העולם? ובלי להכיר אותו או את הסיפור שלו, עשרות שנים אחרי שהוא כבר מזמן היה מת, אני כתבתי דברים כ''כ דומים לרב שרלו?

זה לא פוליטיקה, לא פרוגרס, זה כאב עצום שחוצה דתות, תרבויות ויבשות. המחשבה על כך שאני כתבתי מכתב כ''כ דומה לשלו, פשוט מצמררת אותי.

הסרט הזה שינה את החיים שלי בכל-כך הרבה מובנים. פנימיים וחיצוניים. שינה את המשפחה שלי. שינה את ההורים שלי. שינה את אמא שלי.

לדעתך זו תעמולה?

תעמולה למה? לזה שהורים לא צריכים לדחוף את ילדיהם לאבדון?

אין בסרט הזה מילה אחת על נישואי להטבים. אין חקיקה פרו להטבית, אין תקציבים לעמותות להטביות, אין אימוץ, אין פונדקאות, אין ידועים בציבור. הסרט לא מדבר בשום שלב על פוליטיקה, על ימין או שמאל, על זכויות אדם או זכויות אזרח.

הוא מדבר אך ורק על לא לשנוא אנשים להט''בים ולא להחדיר להם למוח כמה אלוקים שונא אותם. על נער אחד בודד שהתאבד בגלל השנאה של אמו.

ובכל מקרה, זה מבוסס על סיפור אמיתי. מה יהיה סרט שאינו תעמולה בעיניך? אם זה היה נגמר בהתאבדות שלו, בלי השלב שבו האמא מתחרטת על מעשיה? הרי זה מה שהיה במציאות, אז לשנות את זה כדי שלא ינגוד אג'נדות מסוימות?

זה סרט על טרגדיה, לא סרט פוליטי.

כשהייתי בישיבת הסדר, שלחתי אותו למי שהיה הר''מ שלי בשמינית כדי שיצפה.

הוא ענה לי אחרי כמה שעות בהודעת אסמס עם 3 מילים:

ראיתי, התרגשתי, בכיתי.

הרב הזה הוא שמרן מארץ השמרנים, קראנו לו כל התלמידים ''דוס טרור'', אבל הוא לא ראה תעמולה אלא סיפור מרגש על נער אחד שפשוט היה הומו.

מייל ששלחתי למרי גריפית', אמא של בובי, לפני 15 שנים, בשנת תשעא 2011:

Hello. My name is Moshe, I am a 18 years

old, an Orthodox Jew from Israel. Last

Month, when I was in Yeshiva (Jewish

Studies Institute), I saw the movie

first time.I found many similarities

between Bobby's Christian family, and

my

Jewish family. Both believed that

homosexuality is a sin, that homosexuals

are condemned to hell. That's why it

was

so easy to identify with Bobby's pain,

with lack of understanding and

acceptance he felt, with the feeling

that his family would not accept him as

he is. When I saw the end of the movie,

my heart filled with hope. I saw an

example that religious people can

change, can get the difference, if they

so wish. I showed the film to my friends

from the yeshiva, and they told me that

the film changed them. Now they

understand the hardships of their gay

friend, Now they understand that the

Bible can not be an excuse for hartred.

I showed the film also my rabbi, and he

summarized it in three words: I saw, I

was excited, I cried.

From here, I want to praise you, Mary,

that you're a brave woman. Not given up

on love and acceptance, even after it

seemed it was too late. Thanks to your

strength, you success to emotion of

thousands of people, and success to add

understanding to the world.

Among Jews,

there is a common greeting, "yashar

koach", which means you'd be hard to

continue what you're doing now. So

yashar koach, and much happiness and health.

Moshe, Israel.

זאת התשובה של מרי, שנפטרה לפני 6 שנים:

LOVE KNOWS NO BOUNDARIES.

Moshe, YOUR KIND LETTER EXPRESSES THAT VERY WELL.

THANK YOU VERY MUCH.

PEACE AND LOVE TO YOU AND YOURS ON YOUR JOURNEY.

MARY GRIFFITH AND FAMILY

נ.ב.

במקור היה כתוב שמי האמיתי, שיניתי כאן למשה כדי למנוע זיהוי.

תרגום גוגל:

שלום. שמי משה, אני בן 18, יהודי אורתודוקס מישראל. כשהייתי בישיבה, ראיתי את הסרט בפעם הראשונה. מצאתי קווי דמיון רבים בין משפחתו הנוצרית של בובי לבין משפחתי היהודית. שתיהן האמינו שהומוסקסואליות היא חטא, ושדינם של הומוסקסואלים הוא להישלח לגיהינום. לכן היה לי כל כך קל להזדהות עם הכאב של בובי, עם חוסר ההבנה והקבלה שהוא חש, ועם ההרגשה שמשפחתו לא תקבל אותו כפי שהוא.

כשראיתי את סוף הסרט, לבי התמלא תקווה. ראיתי דוגמה לכך שאנשים דתיים יכולים להשתנות, יכולים להכיל את השונה, אם רק ירצו בכך. הראיתי את הסרט לחבריי מהישיבה, והם אמרו לי שהסרט שינה אותם. עכשיו הם מבינים את הקשיים של חברם ההומו, עכשיו הם מבינים שהתנ"ך אינו יכול להוות תירוץ לשנאה.

הראיתי את הסרט גם לרב שלי, והוא סיכם אותו בשלוש מילים: ראיתי, התרגשתי, בכיתי.

מכאן, אני רוצה לשבח אותך, מרי, על היותך אישה אמיצה. שלא ויתרה על אהבה וקבלה, גם לאחר שנראה היה שכבר מאוחר מדי. בזכות הכוח שלך, הצלחת לרגש אלפי אנשים, והצלחת להוסיף הבנה לעולם. בקרב יהודים ישנה ברכה נפוצה, "יישר כוח", שמשמעותה איחול שיהיו לך כוחות להמשיך במה שאת עושה כעת. אז יישר כוח, והרבה אושר ובריאות.

משה, ישראל.

תרגום התשובה:

לאהבה אין גבולות.

משה, מכתבך החם מבטא זאת היטב.

תודה רבה לך.

שלום ואהבה לך ולשלך במסעך.

מרי גריפית' והמשפחה

הדבר הכי חשוב זה קודם כל לקבל את המצב הקיים. בטוב. לאהוב את המערכת כפי שהיא. לאהוב את הגוף כפי שהוא, לאהוב את הנפש כפי שהיא. להיות מחובר במנגנונים הפנימיים (כי ניתוק פנימי זה קודם כל רעל הורג).

אחר כך, אחרי שאוהבים. אפשר בזהירות לשאול איך זה פועל ולמה זה פועל. "טיפולי המרה" הם בגדול שנאה עצמית כדי לכפות על המערכת כמו שמרקידים בעלי חיים בקרקס. אפשר בזהירות לשאול איך זה פועל ולמה ולהיות מוכן להיות מופתע מהתשובות. ה"הצלחה" במקרה הזה היא תהליך שהתוצאה שלו תהיה חיים טובים יותר ומאוחדים יותר. אחרי שבן אדם חי בשלום ובטוב עם עצמו, אולי הגורם שרצינו לשנות ישתנה ואולי לא. זה תוצר לוואי מבורך אבל קשה מאוד שזה יהיה יעד.

תודה שכתבת

אבל הסרט עוסק בנער שהתאבד ונותן דגש בעיקר על הצד הנפשי. על איך שאנחנו יכולים להתייחס בקלות ראש למצוקה אמיתית של מי שמסביבנו. במיוחד אם אנחנו בעלי השפעה עליו.

ראיתי את הסרט ואפילו בכיתי🫣

אני לא בא להמליץ לראות את הסרט, אבל לא כדאי למהר לשלוף את קלף האג'נדות בכל עיסוק בנושא הזה (ולהיזהר גם כן אנחנו מאג'נדות דורסניות שאין להן באמת שייכות בקדושה)

כמובן שבסוף הסרט האמא נהיית פעילה למען זכויות להט"ב, אבל הדגש הוא יותר האמפתיה ופחות העיסוק הפוליטי..

יש כאן נקודה חשובה: אפשר לבקר מסרים מסוימים בסרט, ובו בזמן להכיר בכאב האנושי שהוא מנסה להציג. לפעמים לפני הוויכוח על אג'נדות, צריך פשוט לעצור, להקשיב למצוקה של אדם אחר ולזכור שלמילים וליחס שלנו יכולה להיות השפעה עמוקה.

סבא שלי נפטר לפני שבועיים, אז בדיוק יודעת לספר איך זה מרגיש "אחרי".

לפני שלוש שנים, הייתה תקופה שהוא רצה שאני אגיע להיות איתו כל שבוע, ואמרתי שכן, אבל המציאות, החיים, והעובדה שלא ממש רציתי - זה לא קרה.

האם אני מתחרטת על זה? שאלה מורכבת.

בסוף אני מסכימה שאי אפשר לעצור את החיים, ואי אפשר לתכנן את הדברים לפי מה שיכול לקרות.

(ספציפית אצלנו יש משהו שכמעט קרה, וכואב מאוד שהוא לא, אבל זה לא שיכולנו לדעת)

מה כן לעשות: לקבוע זמן קבוע להגיע, להקשיב לסיפורים שלו, ואם אתה רוצה שזה ישאר - אז לצלם.

לשאול אותו את כל מה שלא יהיה אפשר לשאול אחר כך

מה שכן מתחרטת על שלא עשיתי - אבל ספציפי יחסית לסיטואציה אצלנו - לנסות להגיע יותר מפעם בשבוע, לנסות להגיע אליו באמצע שבוע גם אם לא הייתי בבית בשבת, לנסות ללמוד ממנו דברים שהוא אוהב לעשות או שחשובים לו, בעיקר כי זה יהיה נורא משמעותי בשבילו

בשביל לא להרגיש את מה יכולתי לעשות..

אני יכולה לעשות עכשיו?

אז עושים.

את אבי/סבם יותר. הוא היה ניצול שואה ולא דיבר על כך כמעט. כל כך חבל.

להגיד לו: אני אוהב/ת אותך. אתה יקר לי. תודה וברוך השם שאתה הסבא שלי.

לעשות לו ואיתו דברים שחביבים עליו. ללכת איתו למקום שחביב עליו. אולי אפילו

בית קפה, או משהו שקשה/לא נעים לו ללכת לבד.

לצלם אותו. להגדיל. לתלות תמונה שלו על הקיר ולהראות לו אותה.

אנחנו עשינו זאת, לצערנו, אחרי.....

להתפלל שיהיה בריא. כל יום.

להקשיב לו...

במילים אחרות: לאהוב אותו. ולהראות לו את זה. פשוט.

וה לא רק בשביל "לא להרגיש" - אלא כי זה ממש אמיתי..

מעולם לא היו לי סבים. אבל אם אשליך את השאהלה על מה שאני מכיר אני מדמויות אחרות שהן מודל בחיים שלי. אז הייתי קופץ על כל הזדמנות ליצור שיח או לבקר וגם ללמוד איתם ומהם

ביקשת תשובה מנסיון?

אז האמת שמנסיון של תקופה אצל סבא שלי כשסבתא נפטרה

אנוכי ובנדוד שלי היינו אצלו הרבה

היה לנו חדר קבוע חח מסודר כזה והתחלפנו עליו

היינו עושים אשכרה משמרות

ושתינו עד היום זוכרים את זה כתקופה משמעותית

היה בזה ערך מוסף כי סבא שלנו היה סוכרתי..

אז זה ממש היה משמרת.. וכאן אנסה לשתף קצט ממה שעברתי

אז קודם כל - הכי חשוב - אם אתה חושב "ללכת על כל הקופה"

i.e. לישון אצלו לילות שלא יהיה לבד אז זה מבורך.. רק תשים לב לדברים הבאים

חוויה אחת זה בסוף הגבולות גזרה.. תמצא לך את שגרת היום שלך

סתם למשל חצי מהתקופה הייתי בגינון.. אתה לא בא להתנחל אצלו בדירה (לא שזה רע חח)

וחשוב יותר תחשוב על הדינמיקה מה משותף על מה אתם יכולים לדבר איתו או _מה אתה יכול ללמוד ממנו_

וגם מה אתה יכול לעשות כדי שהאוירה תהיה יותר נעימה נגיד תיקנתי אצלו דברים ושאלתי אותו על זה שאלות

סבא שלנו היה מאנץ' אמיתי הוא שמח מאוד על זה זהיינו אצלו ובאמת שימחנו אותו

למדנו ממנו הרבה יותר בנדודשלי

דבר שני תחשוב שזה השנה האחרונה של סבא שלך..

אני לא מכיר את המקרה אבל תחשוב.. כי בסוף זה השנה האחרונה שלו

למשל סבא שלי עד קצט לפני היינו הולכים לדף יומי ביחד וזה היה מטורף גם אם לא תמיד התחברתי ל"להריץ דפים בלי להבין"

היה פה רובד נוסף וחשוב מאוד..

ופה גם אציין שתחשוב לא לכולם מתאים לשרוץ כל הזמן אצל סבא שלהם.. מבין?

מה המרחק ביניכם? אתה יכול להתנייד בטוב? כמה זמן אתה יכול לשרוד אצל סבא שלך לפני שאתה

completly out of your mind קח את זה בחשבון

תראה בשבילי זאת הייתה חוויה משמעותית מכמה בחינות

א - ימי שישי אצלו בבית כשהוא לא עבד היו מעניינים..

ב - סבא שלי הרגיש שהוא בעצם לוקח עלי אחריות.. שזה היה חשוב לו (נראה לי לפחות)

ג - הוא ממש עזר לי להתארגן על עבודה

ד - לקראת הסוף - אז כן אכתוב על זה פה

לגבי "חבל שלא הייתי איתו כל רגע מהחיים"

אז מצד אחד זה החיים שלך אבל כן הייתי מייחס למשפט הזה חשיבות

בעניין של כן לעשות מאמץ - בסוף _אתה תמיד קודם_ אבל אתה יכול גם לעזור לסבא שלך וללמוד מזה..

בהצלחה

יישר כח שאתה חושב על זה..

גם אם תהיה אצלו נגיד 2 לילות בשבוע הפגת בדידות ועשית טוב כנראה

אבל מי אמרך שזה השנה האחרונה?

לשתף בהתלבטויות רציניות שיש ולנסות לקבל עצות (אין חובה לפעול לפיהם, אבל כדאי להכיר, מן הסתם יש לו ניסיון חיים)

ניסיון להתראות כל שבוע/חודש, כתלות בזמן שיש.

לנסות לדאוג שיהיו שבתות יחד ולמצוא זמן להיות יחד בשבת.

אנחנו רצינו לעשות את זה ותכננו אבל כל פעם דחינו - ולצערינו הוא חטף שבץ ואיבד את היכולת לדבר.

אז סבא איתנו עדיין, אבל את הקול שלו כבר איבדנו.

תסתכל מהזווית שלו מה יעשה לו טוב

לא צריך לעצור את החיים כדי להיות נוכח באמת. לפעמים דווקא הדברים הקטנים נשארים הכי הרבה: ארוחה משותפת, שיחה בלי טלפון, תמונות, הקלטה של סיפורים מהעבר, ואפילו לשאול אותו שאלות שמעולם לא יצא לשאול. העיקר הוא ליצור זיכרונות שאתם באמת חולקים יחד, בלי להפוך כל מפגש ל"פרידה אחרונה".

לא צריך לעצור את החיים כדי להיות שם בשבילו. דווקא מפגשים פשוטים ועקביים יכולים להפוך לזיכרונות הכי משמעותיים: לשבת יחד לקפה, לשמוע סיפורים מהעבר, לצלם תמונות, לבשל משהו ביחד, ואפילו להקליט את הקול והסיפורים שלו. הכי חשוב להיות איתו באמת, בלי שהמחשבה על הפרידה העתידית תיקח את המקום של הזמן שיש עכשיו.

אבל היא נפטרה כשהייתי קטנה

ישנו אצלה פעמיים בשבוע, איתה בחדר, היא הייתה מלמדת אותנו לסרוג, מלמדת אותנו את שפת האם שלה, הייתי עוזרת לה קצת בבית. מבחינתי לא הייתי צריכה לעשות יותר כילדה הקשר היה מאוד קרוב, רק נגמר מהר מדי. לא יודעת לאן זה היה מתגלגל כבוגרת

היתה כשהיא גססה. דקות ספורות לפני הסוף. בכיתי ואמרתי לה את זה וביקשתי ממנה סליחה.

אתם תופשים? עכשיו אני שוב...בוכה. כשאני נזכרת בזה.

לא הייתי עוצר את החיים שלך, אלא מנסה לשלב בתוכם יותר רגעים אמיתיים איתו. שיחות קבועות, ארוחה ביחד, לבשל משהו, לשמוע סיפורים מהעבר, לצלם תמונות ולהקליט את הקול שלו — ובעיקר להיות באמת נוכח כשאתם יחד. לפעמים דווקא הרגעים הפשוטים הופכים לזיכרונות הכי יקרים.

אני ממש חושבת על זה הרבה

והמסקנות שלי:

להיות כנה עם הרגשות ולנצל הזדמנויות לבוא לבקר ולעשות דברים ביחד, למשל לשבת ביחד, להקשיב לסיפורים גם אם זה חוזר על עצמו. להסתכל בעיניים ולהרגיש את האהבה הזו שיש בשיחה, בקשר עצמו.

לשאול שאלות ישירות ואולי גם קצת קשות- סבא הוא אדם חזק מספיק כדי להיות מסוגל לענות על זה גם אם זה קשה רגשית או לא אמת היסטורית.

להפנים את זה שהוא לא תמיד יהיה כאן. שכל הפגישות והזמן ביחד זה בעצם פרידה. זה קשה אבל זה הופך כל מפגש למשמעותי.

להכיר בדברים הקטנים את היופי, את האדם שהוא. לספוג את כל המהות שלו...

זה נכס שיישאר לכם כמשפחה, ולך יישאר גם הזיכרון המתוק.

כוס תה, יושבים ותשים ביניכם מקליט (בכל סמארטפון יש), אפשר להתחיל משיספר על ההורים שלו, אח"כ על ילדותו… תתעניין ותקשיב.

אחכ בזמנך- תקליד ותסדר את זה.

אופציה נוספת- בילוי משותף יחד. חברותא / משחק / אפילו לראות סדרה יחד. תלוי בך ובו ובאופי שלכם

אין צורך "לעצור את החיים". אתה יכול לקבוע נניח פעמיים בשבוע.

אבל כשאתה שם - תהיה שם. לא פלאפון וכד'..

כעת - השאלה היא מצבו המנטלי.

אם הוא צלול, תשתף אותו מה עובר עליך. תתייעץ. תשאל אותו בפירוט על דברים מהחיים (לא "מה אתה אומר", אלא גם נקודות הכוונה.. איפה למדת כשהיית ילד, מה אהבת וכו'..). על זכרונות שלו. תעשה לכם תמונות סלפי ביחד.

תאיר פנים. "איך אני שמח להגיע אליך"... "איזה סבא אתה".. תשאל אם אתה יכול לקנות לו משהו בחנות..

אפשר להתקשר, אפילו לכמה דקות, להתענין מה נשמע.

אם הוא לא במצב מנטלי שיכול לנהל שיחה, אז מדברים בעיניים... זה ממש כך. להיות קרוב פיזית. לראות איך הטוב שיש בו כל החיים, נמצא גם כעת.

אל תרגיש שאתה חייב לעצור את החיים שלך כדי להיות סבא טוב. לפעמים דווקא הרגעים הקטנים הם אלה שנשארים הכי עמוק בלב: לשבת יחד על כוס קפה, לשמוע סיפורים מהילדות שלו, לשאול אותו שאלות שתמיד רצית לשאול, לצלם אתכם יחד או פשוט להחזיק לו את היד בלי לומר כלום. תקליט את הקול שלו, תכתוב את הסיפורים שלו, ובעיקר תגיד לו עכשיו את הדברים שאולי תצטער שלא אמרת. ❤️ אל תחפש שנה מושלמת — תנסה ליצור רגעים אמיתיים, בלי אשמה ובלי לחץ להיות שם בכל רגע.

סבים כבר אין לי. אבל יש סיטואציה מורכבת אחרת שאני לא יודע כמה זמן היא תחזיק.

במציאות, משתדל לפנות לזה זמן כשיש לי. צריך יותר.

שיהיה.

אז שיעשו לפי הלוח המוסלמי.

לא מובן מדוע מלחמה בין מוסלמים ליהודים צריכה להתייחס ללוח הנוצרי...

האם מאותה סיבה נמנעת מללמוד אנגלית?

בין שימוש פרקטי לבין ציון ארועים לפיו.

בעיניי לפחות.

כנ"ל כט בנובמבר ועוד

לק"י

לתאריך עצוב.

זה שיקול

בחילוני?

לק"י

במסגרות החינוך מציינים את זה או יום/ יומיים אחרי שמחת תורה או במשך כל השבוע.

לא יודעת מה יום הציון המדוייק

ובשמחת תורה על הלועזי.

שמחת תורה לא

יום כיפור זה יום שבו כל המדינה נחה, אין אזרח אחד במדינה שלא מרגיש שהיום יום כיפור, בין אם הוא הולך לבית כנסת או רוכב באופניים בנתיבי איילון.

בנוסף מלחמת יום כיפור פרצה דווקא ביום כיפור, מתוך מחשבה של אויבינו שביום הקדוש שלנו ייקח לנו הכי הרבה זמן להגיב למתקפה, שכן כל המדינה מושבתת.

כלומר גם מבחינה פנימית וגם חיצונית, הייתה משמעות עצומה לעובדה שזה דווקא יום כיפור.

בשמחת תורה זה ממש לא כך. עבור רוב החילונים זה לא שונה מכל שבת רגילה, כלומר יום שבו לא הולכים לעבודה אבל אין לו ייחוד כלשהו מעבר לכך. גם מבחינת אויבינו, הם לא כיוונו דווקא ליום שבו אנשים רוקדים עם ספרי תורה או דווקא ליום שבו מתפללים על הגשם, זה לא עניין אותם. כלומר מבחינה חיצונית, הבחירה שלהם בשמחת תורה היא מקרית בשונה מהבחירה שהייתה לפני 50 שנה ביום הכיפורים שהייתה מאוד לא מקרית.

זה התבטל או שזה סתם שמועות?

רק מראה שלא היה להם דחוף דווקא שמחת תורה

שמחת תורה זה לא יום שאנשים רוצים לזכור בתור יום אבל

..

אבל יציבות כלכלית לא נוצרת בהכרח מרכישת תואר או מקצוע והגשת קו"ח. השוק הרבה יותר רחב וגדול מזה.

אם למדת כלכלה אז זה בסיס לדעת את זה.

ומניות?

מוזמן להרחיב מעט אם תרצה..

בכל אופן, אכן מבאס, אני הצגתי את הרף המינימלי בעייני..

מהצד של ההכנסות

כן יש שוק עבודה שיכול להיות קשוח וAI שמשנה דברים והרבה אנשים על משרות

אבל עדיין רוב העובדים בינוניים ומטה

אם רוצים להצליח יותר

צריך להיות עובד טוב יותר שתורם יותר למערכת

ראש גדול

רצון ללמוד ולהתפתח

לתת ולקבל מעבר

למצוא עבודה שאוהבים ורוצים להשקיע

יש משרות שצמאות לעובדים טובים

ככה אפשר לא רק להגיע למשכורת ממוצעת אלא יותר

מהצד של ההוצאות

רוב האנשים צורכים את מה שהם חושבים שהם צריכים

ואולי הם באמת צריכים

אבל התנהלות נכונה מתחילה בצריכה בהתאם להכנסה

לצרוך פחות מההכנסה

ואז נשאר כסף לחסוך ולהשקיע

בגילאים צעירים זה קשה יותר

כי אז ההכנסה יכולה להיות נמוכה יחסית

אבל אם מבינים את הקונספט שלא מוציאים מה שאין

אפשר להתנהל נכון גם בהכנסה נמוכה

ואז כשההכנסה גדלה אפשר לחסוך יותר

יפה.

תורת החסידות מאוד מתעסקת בזה.

בסוף שינוי גישה זה בכל הרבדים בחיים- זאת העבודה האמיתית.

עצות פרקטיות?

התחזקות באמונה, במיוצד בענייני פרנסה. רבינו (רבי נחמן) מדבר על זה הרבה.. אם תרצה אפנה למקורות.

ובכללי זה להיות יותר בתודעה כזאת של קבלה, כי ה' יתברך תמיד תמיד משפיע-

השאלה היא איפה האדם מונח?