הבנתי שאין לי בעיה להיות אדם שנופלים עליו, גם אם אפשר לומר שזה עובר את גבול הטעם הטוב.
הבעיה מתחילה כשמשהו בתיאום הציפיות לא עובד טוב, כשמה שמצפים ממני הוא רק להקשיב ולא לומר את דעתי
(בעקבות מגבלות הגיל והמחשבה, ההגיונית, יש לציין, שאין לי באמת מה לומר בנושא) למרות שדווקא יש לי
...
בימים האחרונים עלתה המחשבה שאולי דווקא בגלל חוסר הלגיטימציה לדבר, אנשים מרגישים בנוח איתי, כי הם יודעים שאני לא אשפוט אותם, אם כי המרחק בין שיפוטיות לסתם אמירה הוא גדול, אבל אוקיי, אני לגמרי יכולה להבין.
...
המבט שלה היה נורא מוזר כשניסיתי לומר בזהירות שלא תשכח את עצמה, אני חושבת שהיא ציפתה שפשוט אשתוק.
זה מוזר, כי בסוף ככה עובד שיח, אבל אף אחת מאיתנו לא הייתה רגילה לחילוף התפקידים הזה.
...
בכולופן, כשנותנים לי את המרחב להביע דעה בחופשיות אני נכנסת לזה די עמוק, וזו יכולה להיות בעיה שאני חייבת לדעת להתמודד איתה
זה מצחיק, כי הרבה אנשים אמרו לי בסיום השבוע שעבר שראו עליי שיש לי מה לומר והם ממש מחכים להמשיך לדבר איתי,
ככה ששוב צדקתי לגבי התחושה שלי, וקשה לי להפתח אל אנשים חדשים כ''כ מהר
...
איי שבוע שעבר.
חזרתי הביתה גם בתחושה של קצת פספוס, אולי.
אולי באיזשהו מקום ניקרה גם קנאה, כי
יש אנשים שפשוט לא עושים לי טוב, כבר הבנתי את זה מזמן 🤷🏻♀️
אני די טובה בלזהות את האנשים האלו, אבל די גרועה בלהרחיק את המחשבות שלי מהם. ולא, ללכלך עליהם זה פיתרון גרוע.
...
ממ מחר, מה יקרה אז
נמאס לי למרוח את הזמן, זה פשוט אסון, אבל גם מה שאני אמורה לעשות לא משמח אותי בכלל, וצ''ע.
עדיף כבר שאני אעשה את מה שאני לא אמורה לעשות עד שאני אסיים, זה בכולופן יותר טוב מלכלות את הזמן
ויותר מדי התלבטות אם ליסוע לראות את כולם, הקורונה היא גם שיקול, אבל אני גם לא רוצה להישאר בחוץ בזמן כ''כ קריטי
נמנמ.
