שממש מטשטשות לי את הכתיבה..
אכן, מסע לא פשוט בכלל.. קשה וכואב.
אבל יודעת מה, חברה?
אינך נמדדת באמהותך. את בן אדם. בן אדם שהוא אשה, ואשה ששווה בזכות היותך אשה, בזכותך עצמך. לא כי התחתנת, ולא כי את אמא. פשוט כי את בן אדם שמגיעים לו הערכה וכבוד ועוד דברים רבים, רק בגין היותו אדם. תרגישי כל רגע בעלת ערך עצמי, גם אם כרגע אינך נמצאת בסטטוס של "אמא".
אדרבה, ישנה חותמת שמימית שאת בן אדם מיוחד! כל כך מיוחד, שדווקא אותך מכולן, בחר הקב"ה לנסות. והניסיון קשה. והניסיון כואב. והניסיון מתסכל. והניסיון מכעיס. והניסיון מייאש... יודעת מה אני עושה ברגעים של תהומות יאוש, של כאב אינסופי, של פחד, של חוסר וודאות? מדברת עם ה' כאילו הוא עומד מולי. פורקת את הלב, מדברת, לפעמים שותקת, לפעמים רק בוכה, לפעמים כלום..
וגם כשאני בוכה בלי קשר לנושא הספציפי הזה, משתדלת לנצל זאת זה לדיבור עם ה' יתברך. שערי דמעה לא ננעלו.. גם אם לפעמים חושבים שכן. ומחזקת את עצמי בסיפורי ניסים. אם אתם מטפלים מבחינה רפואית-את את ההשתדלות שלך עשית, מעתה והלאה-רק להשליך על ה'.. והוא אבא טוב, מבטיחה לך. הכי טוב שיש..
אז בבקשה, יקרה, דווקא אני שמבינה אותך מבקשת ממך- נגבי את הדמעות, תאספי את עצמך, יש בך הכח! מבטיחה.
ודברי איתו... דברי איתו תמיד. אין מאזין נאמן הימנו.
שולחת לך חיוך וחיבוק של תקווה, ומאחלת לך ומתפללת איתך שמהרה יגיעו ימים בהם לא תהיה לך דקה לנשום מהסיבה הכי משמחת... שתתרוצצי מילד אחד לאחותו ותקומי בלי סוף בלילות.. שתביטי אחורה ותצחקי... ואפילו תתגעגעי לשקט שהיה מנת חלקכם..
🙂
❤️💚💜🧡💙
חיבוק!
