(מהאתר של משה רט)

תארו לעצמכם שיום אחד השמש נעלמת. ללא כל התראה מוקדמת, השמיים מחשיכים, וכדור הארץ שוקע בעלטה. המדענים מנסים לברר לאן נעלמה השמש, אבל בינתיים הקור נעשה בלתי נסבל, האוקיינוסים קופאים, והאנושות (או מה ששרד ממנה) יורדת לחיות עמוק בבטן האדמה, שם עדיין חם.

בבטן האדמה, מקימים בני האדם לעצמם ערים גדולות (כמו "ציון" בסרטי המטריקס). הם מפיקים אנרגיה מהחום שבליבת כדור הארץ, ומשתמשים בה כדי ליצור תאורה מלאכותית. באמצעות האור הזה הם יכולים לגדל צמחים, וכך לספק מזון לכולם. בשל העדרו של אור השמש, חייב כל אחד מהתושבים לשבת כרבע שעה כל יום מול תאורה פלורוסנטית, כדי לספק לעצמו ויטמין D. אבל חוץ מזה, החיים נכנסים למסלול של שגרה.

השנים חולפות, ודור חדש נולד, דור של ילדים שלא ראו מעולם את אור השמש. ההורים מספרים להם סיפורים מלאי כמיהה וגעגוע על הימים המאושרים בהם השמש זרחה בשמיים, ואנשים חיו באוויר הפתוח מעל פני האדמה. אבל למען האמת, הילדים לא מצליחים להבין למה המבוגרים עושים כזה עניין מהשמש. מה כל כך מיוחד בה?

"למה אנחנו צריכים את השמש?" שואלים הילדים. "אור – יש לנו מספיק מהמנורות שלנו. בשביל מה צריך אור יותר חזק, שלפי הסיפורים שלכם הוא כ"כ מסנוור שאי אפשר להסתכל בו? חוץ מזה, את המנורות שלנו אפשר להדליק ולכבות מתי שרוצים, ולכוון את עוצמת התאורה שלהם, ואילו על השמש אי אפשר היה לשלוט ככה, ואנשים היו כפופים למחזוריות של יום ולילה, גם אם זה היה להם לא נוח. יתרה מזאת, לפי מה שקראנו בספרים, לשמש היתה גם קרינה מזיקה, שהרבה אנשים חלו בגללה בסרטן העור ובעוד מחלות. אז מה טוב בזה? ולגבי התיאורים שלכם על הנופים שמעל פני האדמה – גם פה בבטן האדמה יש מקומות יפהפיים, מערות נטיפים, נהרות לבה ועוד. אז מה אתם עושים כזה סיפור מהשמש הזו? לא נראה לכם שעכשיו החיים שלנו הרבה יותר נוחים וטובים בלעדיה?"

מה אפשר לומר לילדים הללו? מבחינתם, הטענות שלהם צודקות והגיוניות לחלוטין. אבל כל מי שזכה לחיות באור השמש, יודע היטב איזה הבדל עצום יש בין החיים מעל פני האדמה, בעולם שטוף שמש וזוהר, לבין חיים במערות חשוכות בבטן האדמה, לאורם של פלורוסנטים חיוורים. הוא יודע זאת היטב – אבל אין לו דרך להעביר את הידיעה והחוויה הזו, למי שלא חווה אותה מעולם. מי שלא חי באור השמש, ורק קרא תיאורים שלה בספרים, יכול בקלות להגיע למסקנה שהשמש לא חסרה לו בכלל, ואולי אפילו עדיף בלעדיה.

מה הנמשל של הסיפור הזה (הלקוח מהספר "חובת האדם בעולמו")? בימים אלו, אנו נמצאים בתקופת "בין המצרים", בין י"ז בתמוז לתשעה באב, בהם אנו מצטערים ומתאבלים על חורבן בית המקדש שהיה לפני כמעט 2000 שנה. אבל רבים מהיהודים החיים כיום, אינם מבינים מה בעצם חסר לנו בלי בית מקדש, למה בכלל אנחנו צריכים אותו; הרי ללמוד תורה, להתפלל ולקיים מצוות – אפשר גם ככה. למה צריך את כל העסק עם הכוהנים והקורבנות, שבכלל נראה פרימיטיבי? מה אנחנו צריכים עכשיו, שכל פעם שמישהו יעשה עבירה, הוא יצטרך לעלות למקדש ולהקריב קרבן? וגם בשלושת הרגלים נצטרך כולנו להיסחב לשם, ואיזה פקקים בטח יהיו בדרך... ונצטרך ללמוד מחדש את כל הלכות טומאה וטהרה המסובכות שלא נוהגות כיום. בקיצור, בשביל מה צריך באמת את כל כאב הראש הזה? בשביל קדושה? השראת השכינה? מה זה בכלל?

וזו בדיוק הבעיה. כבר חיינו כל כך הרבה שנים בלי "השמש" של המקדש, שאנחנו לא מבינים מה חסר לנו בלעדיה. בדיוק כמו הילדים שנולדו בבטן האדמה. אנחנו לא מכירים את המציאות בה שורה השכינה בבית המקדש, בה יש חיבור ישיר בין העולם לאלוקות, ובה רוח הקודש אופפת את ירושלים, ונביאים זוכים לחזיונות עליונים. אנחנו לא מכירים את הרגשת הטוהר וזיכוך הנפש, שמרגיש החוטא לאחר שהביא קרבן והתכפר לו. ולכן בית המקדש נתפס בעינינו כמו איזה בית מטבחיים גדול, מבלי שנרגיש מה איבדנו כשנחרב.

משל נוסף, שקשור לעבודת הקרבנות, ראיתי פעם אצל הרב עמיחי גורדין בעלון "שבת בשבתו". הרב גורדין השווה את עבודת הקרבנות, לקשר הפיזי בין איש לאשה. למסתכל מבחוץ, לא ברור למה צריך את כל ה"גועל נפש" של החיבור הפיזי, את כל העיסוק המלוכלך עם הגופניות והתאווה. האם "אהבה אפלטונית" רוחנית, ללא כל מגע פיזי, אינה עדיפה וטהורה יותר?

והתשובה היא כמובן, שעבור מישהו מבחוץ, כך אכן נראים הדברים. אבל מי שנמצא "בפנים", ומבין את המשמעות האמיתית של החיבור בין איש לאשה, מבין שכאשר הוא נעשה כראוי – לא מדובר במשהו מלוכלך או גס, אלא בחיבור רוחני במדרגה גבוהה ביותר. אם רוצים להגיע לקשר עמוק ופנימי באמת, אי אפשר לנטוש את הקומה החומרית, כאילו אנחנו מלאכים רוחניים ללא גוף. חייבים לקחת גם את הגוף, ולהשתמש גם בו כדי להגיע לדבקות השלמה.

למען האמת יש לי קצת הסתייגות מהמשל הזה, כי אני דווקא כן חושב שאהבה אפלטונית היא נעלה יותר. אבל לצורך העניין, הנמשל הוא מובן: עבודת הקרבנות, על כל הדם והלכלוך הכרוכים בה, אמנם נראית למתבונן מבחוץ כמשהו גס ובלתי ראוי. אבל מי שמחובר באמת לאלוקים, יודע שצריך להתקרב אליו באמצעות כל צדדי המציאות. לא רק במימד הרוחני של תפילה ומחשבה, אלא גם במימד הפיזי, באמצעות בשר ודם ממשיים שעולים על המזבח. אגב, שמעתי פעם על מישהו שתמיד חשב שקרבנות זה משהו פרימיטיבי ומאוס, עד שהזדמן לו להיות בטקס הקרבת קרבן הפסח של השומרונים בהר גריזים. המעמד החגיגי עשה עליו רושם כל כך חזק, עד ששינה את דעתו לגבי הקרבנות, והבין את ההשפעה הגדולה שיש להם על האדם הדתי. יש דברים שצריך לראות כדי להבין...

בכלל, צריך לדעת שכל היהדות כפי שהיא בנויה היום – נוצרה כדי להתמודד עם מציאות של העדר מקדש. כל הספרות ההלכתית הענפה והמפוארת, נדרשה בשל העדר מוסד הסנהדרין, היושב ליד המקדש ומורה הלכה פסוקה בכל נושא. כל ספרות הפילוסופיה היהודית, נכתבה כדי לתת מענה לשאלות ומבוכות, שאצל מי שרואה את אור ה' בבית המקדש – לא היו מתחילות בכלל. תנועות כמו החסידות לענפיה, ושאר זרמים רוחניים, מנסים לתת לאדם חוויה של דבקות וקרבת אלוקים – שנחוצים רק בשל הריחוק מה' שנגרם עקב חורבן הבית. וכך גם בתחומים נוספים. נכון, היהדות יצרה לאורך הגלות יצירות מפוארות ביותר – אבל כל היצירות הללו, אינן אלא בבחינת מכשירי החייאה לחולה אנוש, שככל שמצבו מחמיר, כך נדרשים מכשירים רבים יותר ומשוכללים יותר כדי להעמידו בחיים. אפשר להתפעל מהתחכום והיופי שבמכשירים, אבל כמובן היה עדיף יותר להיות בריא, ולא להזדקק להם!

יהי רצון שנזכה להבין באמת את החיסרון הגדול שבהעדר בית המקדש, ומתוך כך נזכה גם לראות במהרה בבניינו.

בתור מי ששנים גדל על זה שהתורה נמצאת רק אצל החרדים..

למרבה ההפתעה משהו בליבי מושך אותי דווקא לרוח הלימוד של הדת"ל.

אני לא מכיר הרבה, אבל נשמע לי שיש שם משהו יותר בריא.

תוכלו להחכים אותי בנושא?

אשמח לשמוע גם את מי שחושב שזה לא נכון.

מה האסוציאציה הראשונית שעולה בכם כשאתם רואים חרדי?

יש כזה דבר?

העסק ישן..

תתחילו להפציץ