זוכה ורואה בשמחתה
רעיון שעלה לי להטעים טיפה
משל למה הדבר דומה
פעם אחת פתחתי את הראש
מגיע אלי בחור ממד"א ושואל אותי "כואב?"
עניתי לו כן
ואז הוא אומר לי "טוב! סימן שיש עצבים"
או לחילופין מהתורה
הפסוק כותב על יעקב שמאן להתנחם על מה שהאחים סיפרו לו שיוסף מת, רש"י שם:
"וימאן להתנחם. אֵין אָדָם מְקַבֵּל תַּנְחוּמִין עַל הַחַי וְסָבוּר שֶׁמֵּת, שֶׁעַל הַמֵּת נִגְזְרָה גְזֵרָה שֶׁיִּשְׁתַּכַּח מִן הַלֵּב וְלֹא עַל הַחַי (בראשית רבה)"
מה המשמעות בעצם אלינו?
אם בית המקדש חרב לגמרי, אז היינו אמורים לבכות עליו שנה או אפילו יובל כי זה משהו לאומי ולא פרטי, וזהו, די, היה נגמר צריך להמשיך הלאה, כמו על מת שנפטר מהעולם
אז למה אנחנו ממשיכים עד עצם היום הזה להתאבל?
כי בעצם בעומק בית המקדש לא נחרב לגמרי, הקשר שלנו עם ד' לא נותק
נשאר איזה ניצוץ ומציאות פנימית שממשיכה
בין אם לעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי ומקום המקדש שנתקדש לשעתו ולעתיד לבוא
ובין אם "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם" שלכל אחד מאיתנו יש ניצוץ של בית מקדש פרטי
ויש בתי כנסת שהם מקדש מעט, ויש לימוד תורה וקיום מצוות
והניצוץ הזה הוא מה שגורם לציפייה והכיסופים שלנו
ולפי זה אפשר להטעים מה העניין של להתאבל על ירושלים
שהאבילות מראה שניצוץ המקדש עדיין חי אצלנו, זה לא משהו שהיה ונגמר ומת ולא יחזור ואז אבילים שנה וגומרים
אלא זה משהו חי שאנחנו מצפים כל הזמן לחזרתו, ודווקא בגלל זה אנחנו עדיין ממשיכים באבילות ובגעגוע ובציפייה
ובעז"ה מתוך ההחייאה והגילוי של הניצוץ הזה נזכה לראות בפועל בבניין בית המקדש בימינו!
רעיון שעלה לי להטעים טיפה
משל למה הדבר דומה
פעם אחת פתחתי את הראש
מגיע אלי בחור ממד"א ושואל אותי "כואב?"
עניתי לו כן
ואז הוא אומר לי "טוב! סימן שיש עצבים"
או לחילופין מהתורה
הפסוק כותב על יעקב שמאן להתנחם על מה שהאחים סיפרו לו שיוסף מת, רש"י שם:
"וימאן להתנחם. אֵין אָדָם מְקַבֵּל תַּנְחוּמִין עַל הַחַי וְסָבוּר שֶׁמֵּת, שֶׁעַל הַמֵּת נִגְזְרָה גְזֵרָה שֶׁיִּשְׁתַּכַּח מִן הַלֵּב וְלֹא עַל הַחַי (בראשית רבה)"
מה המשמעות בעצם אלינו?
אם בית המקדש חרב לגמרי, אז היינו אמורים לבכות עליו שנה או אפילו יובל כי זה משהו לאומי ולא פרטי, וזהו, די, היה נגמר צריך להמשיך הלאה, כמו על מת שנפטר מהעולם
אז למה אנחנו ממשיכים עד עצם היום הזה להתאבל?
כי בעצם בעומק בית המקדש לא נחרב לגמרי, הקשר שלנו עם ד' לא נותק
נשאר איזה ניצוץ ומציאות פנימית שממשיכה
בין אם לעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי ומקום המקדש שנתקדש לשעתו ולעתיד לבוא
ובין אם "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם" שלכל אחד מאיתנו יש ניצוץ של בית מקדש פרטי
ויש בתי כנסת שהם מקדש מעט, ויש לימוד תורה וקיום מצוות
והניצוץ הזה הוא מה שגורם לציפייה והכיסופים שלנו
ולפי זה אפשר להטעים מה העניין של להתאבל על ירושלים
שהאבילות מראה שניצוץ המקדש עדיין חי אצלנו, זה לא משהו שהיה ונגמר ומת ולא יחזור ואז אבילים שנה וגומרים
אלא זה משהו חי שאנחנו מצפים כל הזמן לחזרתו, ודווקא בגלל זה אנחנו עדיין ממשיכים באבילות ובגעגוע ובציפייה
ובעז"ה מתוך ההחייאה והגילוי של הניצוץ הזה נזכה לראות בפועל בבניין בית המקדש בימינו!
