בס"ד

אנחנו כואבים, חסר לנו, לא הגענו אל הגאולה השלמה. נראה שאין לנו אפילו את ההבנה מה חסר לנו.

הגמ' מביאה שהיו בעם ישראל כאלה שרצו אחרי החורבן שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. ואומרת הגמ' שחז"ל לא קיבלו את זה. שזו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. ושאל הרב יעקב שפירא: האם אין בנו צמחונים? האם אין אנו יכולים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין? וענה, שאין אנו יכולים לעמוד בצער של הגזירה, בדלדול החיים שמגיע עם גזירה כזו. מוטל עלינו לפעול, להתקדם, ודלדול החיים (אף שנוכל לעמוד בגזירה) ממעיט את החיות שבנו, את היכולת לעשות מה שמוטל עלינו.

כל השנה אנחנו עובדים (לפחות משתדלים) לתקן, להתקדם, לשפר. ובתשעה באב אנחנו יושבים לארץ ומתאבלים על עוד שנה שהבית עדיין חרב, שהגאולה הגשמית לא הושלמה כל שכן הרוחנית. חז"ל תיקנו לנו הכנה ליום הזה (את אותו צוואר בקבוק) כדי שנוכל להגיע מוכנים להתאבל, לקבל ולקחת מהיום הזה.

ביום הזה אנחנו יושבים על הארץ, קוראים קינות, חושבים על הצרות ועל הגלות ובוכים וקוראים לה' שיושיע אותנו, שיגאל גם את עצמו איתנו.

וגם מנסים להבין, מה היום הזה בשבילנו? האם אנחנו מרגישים כל כך בגלות? ואולי זו צרה גדולה יותר - שאנחנו לא מרגישים מה חסר לנו. כמה החיים שלנו מנותקים מה', מנותקים מחיי הטהרה שיש בזמן בית המקדש. חיים של דבקות וקירבה לה'.

ואז (בתקווה) חוזרים בתשובה, ומצטערים על דלדול כוחות החיים שלנו, על זה שאנחנו לא עושים, לא פועלים.

וכשאנחנו מתעוררים למחרת, מופיעה ההקלה, מגיעה מנוחה. ובין הזמנים, וחופש, וחזרה למסלול החיים! ומה כל זה היה? זהו?? ושוב חזרה לחיים ונתראה בכניסה לבקבוק שנה הבאה?

התקופה הזו של שלושת השבעות בנויה מ: ההכנה ליום עצמו, ומהיום עצמו.

מחר אנחנו נאלצים לשים את אופי ההכנה בצד. אין בכוחנו להתאבל כל השנה, ויותר מזה, אין באבל כזה תועלת – כמו אותה אמא שממאנת לקבל תנחומים על בנה. באבל שכזה חסרה העשיה, ההתקדמות והתיקון.

לכן אנחנו חוזרים לחיים, חוזרים לכוחנו. אך האם חזרנו באותו מצב? האם ההכנה היתה לשוא?

העבודה שלנו ומה שהשגנו ביום הזה, היא התשובה: האם הצלחנו להתחבר לחוסר, לכאב, לגעגוע, לצער השכינה? האם הצלחנו לעורר רחמיו עלינו? האם הצלחנו לנסות ולתקן מכאן והלאה את מעשינו? להיות ראויים לגאולה שאנחנו רוצים. האם אנחנו חוזרים למסלול החיים המוכר שיביא אותנו חזרה לתקופה הזו בשנה הבאה? או שמא אנחנו לוקחים איתנו מטען מהיום הזה, הבנה שזה בנו, בכוחנו? שמוטל עלינו לעבוד, להשתפר, להשתנות, להתקדם להיות ראויים לגאולה שאנחנו מקווים ביום הזה.

אם נזכה לצאת עם מחשבות, קבלות והבנות מהיום הזה, אפילו שאנחנו חוזרים לשטף החיים הרגילים ולומדים תורה ואוכלים בשר ושותים יין ומתקלחים ושומעים מוזיקה (כי אלה החיים), הרווחנו, בגדול! שברנו את המעגל שחוזר לצערנו כבר יותר מ2000 שנה. ומקווים אנחנו שבשנה הבאה כבר נהיה במקום אחר, אולי במקום אחר לגמרי. שנה זה המון זמן! שנה של עבודה, שנה של התקדמות. "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ, עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּו בְּכָל יום שֶׁיָּבוא.". בכל יום! נכון, קשה לנו לחיות ככה - שממש מחר יבוא המשיח או אפילו עוד חודש. אבל עוד שנה? כמה שינויים והפתעות יכולים להיות בשנה? האם לקחנו משהו מהיום הזה כדי להיות ראויים לגאולה הזו?


שנזכה!

שתי נקודות לראשי תיבות שלא מתחילות ב"תהא שנת"

בכל זאת נותרו רק 12 שנה לזה.

אנשים ונשים שעברו טראומה שקשורה לביטחון- פיגוע טרור או מלחמה או משהו כזה

אני יודעת שזה קצת אישי- פשוט תכתבו על חבר שלכם

איך זה נראה ונחווה מבפנים או מבחוץ

אחרי שנה, אחרי עשר שנים, אחרי עשרים ושלושים שנה?

אשמח לכל מידע או סיפור מקרה

בשורות טובות ושמחות

הולך ברחוב, סבא חביב פונה אלי, מסמן לי עם היד להוריד את האוזניות, מחייך ואומר "המעלית לא עובדת" .. אוקי אדוני המעלית לא עובדת, איך זה קשור אלי?

אמרתי לו אוקי מה…

אחרי שניות ארוכות הוא מפנה אותי לקופסת קרטון, תעזור לי לעלות את זה? אני ואתה ניקח ביחד. אמרתי לו עזוב תן לי לראות אם זה כבד כמו שאתה אומר.. בדקתי , כבד אבל לא ברמה שאי אפשר להרים. קיצר מפה לשם נופל לי האסימון ש- לך תדע כמה קומות זה. נכנסנו לבנין הורדתי את הקופסה על המדרגה הראשונה , הוא: אמרתי לך שזה כבד בוא אני אעזור לך. נשמה , אני רק מכבה את האוזניות הכל טוב. המשכתי לאחר שהוא אמר שיש 4 קומות, לא אשקר שהתנשפתי כי אני לא בכושר, אבל משמיים זימנו מצווה לפני ראש השנה , כל השנה כלום. מדהים איך מזכים אדם משמיים לעזור פתאום, לא יודע, זה לא יכול להיות מקרה.

קיצור אנשים: דברו ותפסיקו לגמגם ולדבר בלחש. תודה

ארץ אשר ד' אלהיך דרש אתה תמיד עיני ד' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה

לכבוד ראש השנה ראיתי משהו ממש יפה ומשמעותי

קבוצה של תמונות יפות מהארץ עם מקורות על שבח ומעלה ארץ ישראל

מוזמנים להצטרף

קמפיין 'טובה הארץ מאוד מאוד'

כאשר יש תחושת אבל על אדם שהלך לעולמו,

למרות שהוא לא קרוב משפחה,

ולא חבר קרוב,

ולא בוס,

אלא ''רק'' מנחה ומנטור.

מי שבהרבה מובנים הביאה אותי עד הלום,

ומי שמיליוני בני אדם חייבים לה את חייהם בלי שהם בכלל יודעים.

נוחי בשלום,

פרופסור עדה יונת.