מה אשיב לך?

הכל שלך,

אני רוצה להשיב, על הכל,

אין כלים,

אני חומר, הכלים אצלו.

{רק להטיב לבריותיו ניתן, אבל איך אפשר כשהריחוק ככ גדול?

צריך לפזר ניצוצות קדושה, אבל בשביל זה צריך קדושה, וצריך כלי קיבול}
{אני חולק על ניצוצות אין בהם ממש}

{הבנתי, מה ההגדרה של אדם? מגלה ד' בעולם, ולכן הוא לא אדם? 
צריך לקדש ולהעלות}

{לבחינת שמיים קשה יותר להידבק בבחינת שמיים, זה לא הוגן, אולי צריך לרדת בשביל להיות כולל יותר {'טוב מאוד'} ואז אפשר לעלות, 'צמאה נפשי'}

מי כמוך בא-לים ד',

"רק כדי לשלול את המוות",

כי מרומם על כל תהילה,

ההגדרה?
נעלמה מאיתנו, 

גם בטעמי תורה, הפרטים הם אינסופיים ,

כל אשר יצא מפיו, כל אשר אמר, כולל הכל, מראשית הדורות ועד סופם , 
נשאלת השאלה הכה בולטת
הכיצד דברי תורה פרים ורבים?

ושוב, תמיד, התשובה היא פרטים, הופעה, גילוי,

חיים.
'וחיי עולם נטע בתוכנו'

איכה חזק 'כל ה.. שמותיו'?

הנקודה היא הגילוי,

בהתבוננות באייכה בעזרת דבר ד' הדברים מופנמים, מופיעים, 
יש קיום, 
בלימוד, במעשה,

הלימוד הוא המעשה?
צריך להבין את גדול תלמוד שמביא לידי מעשה,
אז מה זה לימוד?

אפשר אולי להסביר על פי מה שאמר הרב
שלימוד זה דביקות בו,

ואז זה גורם להתפרטות,

אבל מה הענין בהתפרטות?

אולי עילוי הכל,

ולכן לימוד ללמד יותר גדול, כי מוביל ליותר פרטים, ליותר הגעה לנדחים, למקומות הצחיחים יותר,
ויצא חוטר,

(התפרטות- מעבר לפרטים) כשאדם לומד, הוא מכיר את עצמו האמיתי,
גדלה בו השאיפה לא-לוקות ואז הוא רוצה להופיע ולפעול בעולם וממילא הוא עושה יותר מצוות,
הגודל של התורה מוביל אותו לדברים מעשיים פרטיים, 'דקדוקי סופרים' חיים של קודש בכל הרבדים,
וממילא העלאה של כל הרבדים שהתחברו לקודש על ידי כך~

(בשתי המנגינות)

{לא צריך להוסיף}
|שותק|

אבל, מה עכשיו?

(דיברה תורה בלשון בני אדם, אבל, )

​​​​​​()

אתמול התחדש לי דבר מה,
"והייתם קדושים" גם הרמבן וגם רש"י הלכו לכיוון הפרישה, הריחוק.
זהו הפירוש המילולי של המילה, 
(ב"ב ב: 'הרי זה קדש', ופירוש המילה קדשה, וכולי, לשון פרישה)

אז הקב"ה הוא 'אור אינסוף' או במילים יותר פשוטות אינסופי, 
הוא הרבה מעבר ל הכל, 

בבריאה הוא צמצם עצמו (סוד הצמצום שאני לא מבין כלום)
וכל מאמר מעשר מאמרות שבהם נברא העולם הוא בעצם מכסה אותו,
(ואז כל אחת מעשר המכות זה חור במאמר וגילוי שלו ועשרת הדיברות זה דרכים להופעתו, ובמקדש הוא שורה לכן יש עשרה ניסים קבועים )
אז בעצם משהו הוא יותר קדוש ככל שהחומר מהווה פחות חציצה, כשמשהו יותר קדוש (פרוש), הוא יותר למעלה, מחובר לשורש.

וממילא זו סיבה נוספת להסבר רש"י ורמב"ן לוהייתם קדושים

הרב הסביר הרבה,

יש קדושה נגד הטבע
ויש שבתוך הטבע,
זה, ככ מסתדר עם הכל,
ואדום,

נראה לי אולי שיש לי חידוש בזה

ש מתוך שמתעוררים ל ועשו לי מקדש, {כי רצו עבדיך וכו'}
ממילא יש איתערותא דלעילא ל ושכנתי בתוכם,
{'יראה יראה'}

ואם תאמר, אם כן, מדת הרחמים למה היא עומדת, כיון שעל כל פנים צריך לדקדק בדין על כל דבר? התשובה, ודאי, מדת הרחמים היא קיומו של עולם, שלא היה עומד זולתו כלל וכלל. ואף על פי כן אין מדת הדין לוקה, וזה, כי לפי שורת הדין ממש, היה ראוי שהחוטא יענש מיד תיכף לחטאו בלי המתנה כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף, כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו, ושלא יהיה תיקון לחטא כלל, כי הנה באמת, איך יתקן האדם את אשר עיות והחטא כבר נעשה? הרי שרצח האדם את חברו, הרי שנאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה? היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות.

אמנם, מדת הרחמים היא הנותנת הפך השלשה דברים שזכרנו: דהינו, שיתן זמן לחוטא ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא, ושהעונש עצמו לא יהיה עד לכלה, ושהתשובה תנתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה, דהיינו, שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא כחרטת הנדר ממש שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא היה נעשה הדבר ההוא ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו, יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו): וסר עונך וחטאתך תכפר, שהעון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע.

וזה חסד ודאי שאינה משורת הדין,

צמאה נפשי לא-ל חי

זה כבר השני שאני מתגעגע אליו בעזות כזו,
ב"ה הגילוי של האחד אץ הופיע במהרה,
אנא חישה, חושה, הגיעה נא,
חזור א-לינו והחזירה,
להרוות נפש הצמאה,
לגילוי שכינתך,
לא-לוקות. (תמיד לא-לוקות)

avid;">א. "ממעמקים באה התשובה, מעומק גדול זה שאין הנפש היחידית האישית לגביה חטיבה בפני עצמה. אלא המשך מהגדולה ההויתית הכללית. הרצון של התשובה נוגע ברצון העולמי, במקורו העליון, וכיון שהזרם הכביר של שטף החיים הרצוניים פונה להיטיב, מיד נחלים רבים שוטפים בכל מלא היש לגלות את הטוב, ולהיטיב לכל. "גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, ויחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולעולם כולו". בצנור הגדול, שלשד החיים העצמיים שוטף שם, מתגלה האחדות של כל היש במקורו, וברוח- החיים המרחף של התשובה מתחדש הכל לטובה עליונה, מאירה ומצוחצחת. התשובה באה משאיפת המציאות כולה להיות יותר טובה ומזוככת, יותר חסינה ומעולה ממה שהיא. בתוך חפץ זה חבוי כח-חיים של התגברות על המדה המוגבלת של ההויה ועל חולשותיה. והתשובה הפרטית, של האדם היחיד, וקל וחומר של הצבור, שואבת היא את כחה ממקור חיים זה, שהוא פועל תמיד בעוזו פעולה בלתי פוסקת."

סוד בפי,
כך משתלשל בסיפורי החסידים,
כי בסידורים,
העמודים הראשונים,
של כל צורות האותיות והניקודים,
בכוונות הנכונות, 
זו התפילה היותר גדולה שיהודי יכול להתפלל,

רבי אלימלך מליז'נסק היה אומר:
בטוח אני שאזכה להיכנס לגן עדן, שכאשר אמות ואגיע אל העולם העליון, ישאלו אותי שם: האם למדת תורה? ואני אענה: לא.
התפללת? ושוב אענה: לא.
והם ימשיכו וישאלו: קיימת מצוות ועשית מעשים טובים? וגם על זאת אענה: לא.
אז יישמע קול שיכריז ויאמר: אתה אומר את האמת. בשל כך מגיע לך חלק לעולם הבא בגן עדן.

החוזה מלוּבּלין אמר פעם לרבי נפתלי מרוּפּשיץ, שנחשב חכם גדול, כי בתורה לא כתוב "חכם תהיה עם ה' אלוהיך" אלא "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יח יג), היינו שהחכמה אינה חשובה אלא התמימות. ענה לו רבי נפתלי: "כדי להיות תמים עם ה' צריך הרבה חכמה."

הריקוד של רה"י, 
בעיצומו של יום הפורים,
זה,

{ונדמה לי שהבנתי את מה שענה לי במסיבה בלילה}