היום אני יודעת לומר שאני בן-אדם חזק.
אני יודעת לומר שלא קל לשבור אותי, ונורא קשה להקטין אותי.
אני יודעת לומר שאני בן-אדם שמח, רוח חופשיה, נורא קשה לכלוא אותי בתוך קופסא ולצפות שאני אשאר שם
אני יודעת שנורא קל לגרום לי לבכות, אבל תמיד ידעתי לומר שאני אדם רגיש.
וזה בסדר,
היום אני יודעת לומר שאני ממש בסדר, ואפילו טובה.
ואני יודעת לאהוב את עצמי.
אני יודעת שיהיה לי טוב גם לבד, אבל אני אוהבת את הביחד.
אני יודעת, שאני אוהבת לאהוב,
אני יודעת שלפעמים אני יותר מדי דעתנית ואני לא יודעת לשתוק בזמן.
אני יודעת שאני נורא ביקורתית. ולפעמים זה מכאיב לי יותר מכולם.
אבל בסוף בסוף.
אני יודעת שאני אוהבת את עצמי,
ככה לבד.

אני מחכה לדם.
לחיים שיזלגו החוצה
והלאה ממני.
לא נועדתי להביא חיים.
לא נועדתי לחיות אותם
במלואם.

אני מחכה לכאב
לנקמה
לנחמה.

הגוף צריך לסבול.
הגוף ממאן כדי
שהנפש.

על טעויות שעשיתי
אני צריכה לשלם.

בין כך
ובין כך

הגוף ישלם.

אני באמת במערכת יחסים רעה? שוב? אותם דפוסים? זה באמת רע? אני כל כך רוצה שזה יהיה טוב. אני מפחדת