בעלי לא עובד בעבודה שלו מאז הסגר של לפני פסח. ב"ה אנחנו מצליחים להסתדר כלכלית עם המענקים מהמדינה וקצת עבודה שהוא עובד עם חבר שלו מדי פעם (נגיד פעם-פעמיים בשבוע). אז כלכלית אנחנו פחות או יותר בסדר, אבל נפשית ממש ממש לא.
כבר בסגר הוא טיפס על הקירות. היה לו ממש קשה עם הילדים בבית כל היום והוא רק חיפש שקט ומקום שלא יבואו אליו. מאז תחילת החופש זה החמיר משמעותית (יש לי גדולים שכבר אין להם קייטנות) אבל כל הזמן אמרתי לעצמי שזו תקופה, זה יעבור, ושרק ננשום עמוק ונחכה שהוא יחזור להיות הבעל המקסים שהוא היה תמיד (אפילו קצת דמיינתי לעצמי שזה כאילו הוא עכשיו בהריון. כי בהריונות אני הייתי תמיד בלתי נסבלת והוא היה שם בשבילי...).
אבל מה שקורה עכשיו זה שאין לו סבלנות כמעט לשום דבר. הוא צועק על הילדים ומעניש אותם בגלל שטויות, ומקטר כל הזמן על כל העולם. לי ברור שזה סוג של דכאון, כי זה כל כך לא מתאים לו ולא אופייני לו, אבל הוא מכחיש בתוקף.
בהתחלה תקופה ארוכה שהייתי במקום נפשי של להכיל אותו ולתמוך בו. אבל זה לא עובר, לא ברור מתי זה יגמר (הוא לכאורה מחכה שהוא יחזור לעבוד בעבודה הנורמלית שלו- אבל בשביל זה צריך שימצאו חיסון לקורונה...), ובינתיים כל פעם שיש חדשות שליליות, כמו נגיד לפני שבועיים כשדיברו שוב על סגר- הוא הופך לעוד יותר עצבני ומעצבן.
אין לי כוחות כבר יותר. שיתפתי כמה חברות טובות בשביל שאוכל לפרוק, אבל לשתף במעגל שקרוב גם אליו אני מרגישה שזה לא בסדר. אני בינתיים עובדת מאוד קשה גם בבית וגם בחוץ, וכמעט לא מקבלת את התמיכה שלו. גם אם הוא עושה משהו טכני- זה עם מיליון קיטורים, ובד"כ הוא פשוט רק מקטר ולא עושה. ויותר משקשה לי הפן הטכני (כי ב"ה יש ילדים גדולים שגם עוזרים מאוד)- קשה לי שאין לי התמיכה הנפשית שלו. שבמקום לחזק אותי הוא לוקח ממני כל כך הרבה כוחות.
ביום שישי, אחרי שהכנתי כמעט את כל השבת, ישבתי לנוח וביקשתי ממנו שיגיד לי מילה טובה על מה שהכנתי בינתיים. הוא צעק עלי 'אין לי כוח להעריך, טוב?' ופשוט קם ויצא מהבית. הייתי שבורה ומרוסקת. אח"כ בשבת הוא ביקש סליחה והתנצל, ובאמת סלחתי לו, אבל זה דפוס שחוזר על עצמו הרבה- שהוא ומתפוצץ ולא שולט בעצמו ואז מתנצל. וזה לא היה ככה אף פעם.
ברור לי שהוא צריך עזרה וטיפול. ברור לי שהמצב הוציא ממנו דברים שהם ממש לא מי שהוא- אבל הוא לא מוכן לשמוע על זה בכלל. בקושי מוכן להודות שיש כאן בעיה.
אני אשמח לשמוע מגברים בקהל- האם נראה לכם שיש סיכוי לגרום לגבר שמתנגד נחרצות לטיפול כן ללכת, ואיך. ומנשים אני אשמח לעצות איך להמשיך לחזק את עצמי, כי אני מרגישה שגם לי כבר אין כוחות יותר, והפחד הכי גדול שלי הוא שבסוף שנינו נקרוס.





.