זה היה יום ארוך, די מרוח.. לא עשיתי בו יותר מדי חוץ מ9 שעות עם המסך הקטן והממכר.. הוא אמר את זה, לא אני
אה וגם קצת הייתי עם אחיינים שלי אבל באמת לא הרבה. אניווי אני גמורה מעייפות אבל לא בלי לישון כי לא באלי לגמור תיום הזה עם כל כך קצת עשייה ובטח שלא תחושות סיפוק. עד כאן להיום, מה אני אעשה עכשיו אנלא יודעת, להיות כאן זו לא אחת מהאופציות
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
