לכתוב את החול, לכתוב את המים, לכתוב את הרוח. את האוויר שנושב עלי כשאני יושבת בלי תנועה. רק נשימה נשיפה, כל הזמן. נשימה נשיפה. היקום אפוף כולו באהבה נסתרת, אהבה שקופה כזאת שאין לה ריח ואין לה צבע ומי שלא מודע אליה לא יכול להרגיש אותה. אהבה כנה כזאת, כנועה, מלאה בשפע.
והאנשים שלא מרגישים אותה, אחח, הם ממלאים חללים בלבבות. חדרים, צאטים, אולמות. לבבות לבבות. לבבות על הקיר, לבבות על היד, לבבות בשירים.
לכל אורך הרחוב חנויות מלאות בדובי ליטוף ענק עם לבבות לבבות. והאהבה מסתובבת ביניהם ומחייכת, שקופה. ומלטפת את אלכס שיושב בצומת ומנגן איזה ניגון ברוסית, הוא לא חי בכלל פה, הוא רק נושם נושף. מרגיש אותה. מאמין בה.
איך אמרה פעם השכנה הפולנית של דוד חיים: מיידעלה, האהבה היא מסתורין;
נשימה נשיפה. צריך להאמין בה. כמו שאתה מאמין בעצמך שאתה מספיק חזק כדי לעבור את מה שאלוקים נותן לך לאכול. אבל לא סתם להאמין כמו שאתה מראה לכולם את השרירים שלך אלא להאמין באמת, בקרביים של הלב שלך, ברגעים של החושך. שם להאמין בה. להאמין בך.
טו באב אוהב שיהיה.
יש
