להגיד למישהו שאני נמצאת איתו הרבה זמן שאני בעצם לא באמת קיימת והכל דמיון שלו. לשכנע אותו שהוא רואה דברים בגלל שיש לו סכיזופרניה ואני חלק מאותו דמיון.
מעניין אם זה יכול לעבוד.
אכפת לו שאנשים שהוא מחשיב כאמיתיים לא יסתכלו עליו בצורה מוזרה וכמשוגע
אם את תסתכלי עליו מוזר ותחשיבי אותו כמשוגע אז אם את קיימת אז הוא לא משוגע ואם את לא קיימת אז לא יהיה אכפת לו מדעתך.
מה שהיה מפריע לי זה רק אם מישהו ישכנע אותי שהוא אמיתי אבל X הוא חבר דמיוני שלי והוא לא אמיתי.
זה לא משנה, אותה טענה קיימת לגבי כל אחד, כך שאין שום סיבה לפקפק בענין
איך הוא מכיר? כי אני מספר לו שפגשתי אותו ואני עובד איתו וכו' והוא משכנע אותי שההוא לא באמת קיים, או נגיד אני מגיע עם חבר 1 ומציג אותו לחבר 2 וחבר 2 אומר לי אבל אני לא רואה אף אחד, אתה הוזה מישהו...
שכל אחד לא ישנה לי אם הוא אמיתי או לא כל עוד היחיד שמפקפק בזה זה הוא עצמו.
יש מתיחה של דודו ארז שהוא מגיע לתחנת אוטובוס ויש שם אישה ולידה מונח תיק והוא מרים את התיק ומתחיל לשאול אנשים של מי התיק הזה והיא צועקת שזה שלה והוא פשוט ממשיך לשאול אנשים של מי זה ואף אחד כאילו לא רואה אותה והיא נלחצת שהיא בלתי נראית...
ראיתי את זה לפני שנים חח זה הזכיר לי את זה, מעניין אם זה עובד.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)