אתמול עדן לקח אותי לסיבוב כזה מפעם, סיבוב כזה של נוסטלגיות, כל הדרך צחקנו, כאילו אין אתמול או מחר או משו. רק אני, רק הוא, רק בדרכים. כל הדרך לאהבה אנחנו מנסים ללכת יציב, רגליים ישרות, עיניים קדימה.
בבית קוראים לי שירה, ברחוב קוראים לי שחר, עדן קורא לי בכל מיני שמות מוזרים כאלה כמו פיץ או פוקאונטאס. אנחנו הולכים ככה, בחורף ובקיץ, הדרך לאהבה מלאה בנו, רגעים רגעים של חוויות צפים כל הזמן. אנחנו שברים של זכרונות וגעגועים, שמנסים להתאחות, מנסים לחזור לשלמות.
אנחנו מתיישבים איפשהו בין הלב שלי לשלו, בין זכרון של צחוק גדול לזכרון של שבר עמוק, שבר של בור.
ואחרי שכל הכוכבים כבר זורחים עלינו אנחנו עולים לדירה הישנה, איפה שהיינו נזרקים כל יום אחרי שנרדמנו בים, דירה מושכרת ויפיפייה למרבה הפלא, על הים, עם ספה שאפשר רק להכנס אליה, ואי אפשר לצאת. והיא קיבלה אותנו באהבה כל כך גדולה שהעלתה לי דמעות בעיניים, דמעות של געגוע, של זמנים יפים, דמעות טהורות של אהבה.
שחרית, הוא צועק מהמטבח וחוזר עם כוסות מזכוכית על רגל, מגיש לי כוס אחת וכוס אחת על השולחן, תחשבי שאנחנו בפריז, אה?! ופותח בקבוק יין אדום ומוזג כאילו אנחנו במלון בפריז.. ככה היינו, נותנים לעצמינו לחיות בסרט טוב. כי הרי תמיד חיים בסרט, אז לפחות שהוא יהיה נעים.
ולדירה שאני אוהבת לקרוא לה בית, יש ריח של ים וצבעים טריים, למרות שכבר שנה לא ציירתי, גאד.
שחרית, הוא לוחש, ושותק, אנחנו שותקים, כי מה, מה יש להגיד. האדום האדום הזה בבקבוק נגמר, והלב שלנו נשפך החוצה במפלים. כל כך יפה הוא הלב, כל כך מלא ומורכב.
כי ככה זה לב, פלא גדול.
ואנחנו תמיד רוצים להיות אהובים ותמיד מצפים להערכה. ואני, שחר, מרגישה כאן כמו מלכה, ובבית כמו סינדרלה לפני שהיא פגשה את הפיה. וזה הממלכה שלי. עדן כבר נרדם על הספה, תמיד הוא נרדם מהר. אני יורדת לים, והלב שלי נשפך לתוכו, בדמעות דמעות, אני רוצה חיבוק. אני רוצה חיבוק. אני רוצה אהבה בלב.
@רק הפעם.
בבית קוראים לי שירה, ברחוב קוראים לי שחר, עדן קורא לי בכל מיני שמות מוזרים כאלה כמו פיץ או פוקאונטאס. אנחנו הולכים ככה, בחורף ובקיץ, הדרך לאהבה מלאה בנו, רגעים רגעים של חוויות צפים כל הזמן. אנחנו שברים של זכרונות וגעגועים, שמנסים להתאחות, מנסים לחזור לשלמות.
אנחנו מתיישבים איפשהו בין הלב שלי לשלו, בין זכרון של צחוק גדול לזכרון של שבר עמוק, שבר של בור.
ואחרי שכל הכוכבים כבר זורחים עלינו אנחנו עולים לדירה הישנה, איפה שהיינו נזרקים כל יום אחרי שנרדמנו בים, דירה מושכרת ויפיפייה למרבה הפלא, על הים, עם ספה שאפשר רק להכנס אליה, ואי אפשר לצאת. והיא קיבלה אותנו באהבה כל כך גדולה שהעלתה לי דמעות בעיניים, דמעות של געגוע, של זמנים יפים, דמעות טהורות של אהבה.
שחרית, הוא צועק מהמטבח וחוזר עם כוסות מזכוכית על רגל, מגיש לי כוס אחת וכוס אחת על השולחן, תחשבי שאנחנו בפריז, אה?! ופותח בקבוק יין אדום ומוזג כאילו אנחנו במלון בפריז.. ככה היינו, נותנים לעצמינו לחיות בסרט טוב. כי הרי תמיד חיים בסרט, אז לפחות שהוא יהיה נעים.
ולדירה שאני אוהבת לקרוא לה בית, יש ריח של ים וצבעים טריים, למרות שכבר שנה לא ציירתי, גאד.
שחרית, הוא לוחש, ושותק, אנחנו שותקים, כי מה, מה יש להגיד. האדום האדום הזה בבקבוק נגמר, והלב שלנו נשפך החוצה במפלים. כל כך יפה הוא הלב, כל כך מלא ומורכב.
כי ככה זה לב, פלא גדול.
ואנחנו תמיד רוצים להיות אהובים ותמיד מצפים להערכה. ואני, שחר, מרגישה כאן כמו מלכה, ובבית כמו סינדרלה לפני שהיא פגשה את הפיה. וזה הממלכה שלי. עדן כבר נרדם על הספה, תמיד הוא נרדם מהר. אני יורדת לים, והלב שלי נשפך לתוכו, בדמעות דמעות, אני רוצה חיבוק. אני רוצה חיבוק. אני רוצה אהבה בלב.
@רק הפעם.
יש
