שבוע טוב
יש לי קושי מול אמא שלי שאני לא כל כך יודעת איך להתמודד איתו ואשמח לשמוע מנשים בפורום שהיו במצבים דומים או גם מסתם כאלה עם חכמת חיים שיש כאן בשפע איך כדאי להתמודד.
העניין הוא כזה. אמא שלי ואני מאד שונות באופי ובתור מתגברת שחיה בבית לא תמיד הצלחתי לשתף אותה בצורה חלקה בחיים שלי. אני טיפוס יותר עמוק ופלספן ואמא שלי מאד פרקטית ופשוטה. אני מביעה רגשות ומוחצנת ואמא שלי יותר סגורה. מצד שני אמא שלי מאד חכמה ואכפתית ולי תמיד היה חשוב שהיא תהיה מעורבת בחיים שלי אז איכשהו הצלחתי לגשר על הפער הזה.
אחרי שהתחתנתי הדברים נהיו יותר מורכבים. אני לא מצליחה לשוחח איתה נורמלי בטלפון(אני לא כל כך מנסה, כי בעבר שהיתי תקופות ארוכות מחוץ לבית השיחות לא זרמו והיתי ממש מתוסכלת) הקשר העיקרי הוא לדברים טכניים דרך הוואצאפ או ביקורים שלנו אצלם בערך אחת לשבוע. לפעמים שבתות ולפעמים ימי חול. הבעיה היא שכשאני מגיעה אליהם הביתה לא תמיד אני מצליחה ליצור איתה שיחה משמעותית. מנסיון העבר השיחות המשמעותיות איתה היו כשהיה זמן רגוע ללא המולה בבית. עכשיו תוסיפו לזה את העובדה הבאה שבגללה בעיקר אני כותבת-היא נמצאת כבר תקופה בסוג של דכאון. אני לא יודעת כל כך פרטים. היא אף פעם לא דברה איתי על זה. אבא שלי זרק לי פה ושם מילים אבל אני לא מעודכנת על בסיס קבוע במצבה. העובדה שהיא בדכאון עוד יותר מקשה על התקשורת איתה. היא יכולה לשבת סעודות שלמות בלי להוציא מילה. אבל מעבר לזה שקשה *לי* לתקשר איתה, כואב לי *עליה* מאד מאד. וקשה לי שאין לי את היכולת להיות שם בשבילה. אני יודעת שהיא נסתה כל מיני דברים הן בתחום הרגשי והן בתחום הכדורים אבל לכאורה שום דבר לא מתקדם. ברמה התפקודית היא מתפקדת מצוין אבל מבפנים היא כבויה ושום דבר לא מסב לה שמחה. יש זמנים שכלפי חוץ הכל נראה בסדר ויחסית אליה היא תקשורתית וצוחקת אבל יש זמנים שהיא ממש ממש בדאון. לפני כמה ימים היתי שם ולא יכולתי להתעלם מהמצב שלה. אז שאלתי אותה "אמא את מרגישה טוב?" אז היא ענתה לי "לא". ואני לא ידעתי איך להמשיך. כי כאילו לשאול מה יש לך? זה לא באמת יוביל למשהו. הינו ליד עוד אנשים ואני גם בכלל לא בטוחה שהיא תרצה לדבר איתי על זה. אז רק שאלתי "זה ככה הרבה זמן? " אז היא ענתה שכן. וזהו. נתקעתי. לא היה לי איך להמשיך...
מאז זה לא עוזב אותי. אני מרגישה שאני צריכה לתמוך בה. אבל לא יודעת איך? זאת לא חברה. זאת אמא. לא יודעת איך מתאים ומה מתאים ואם היא בכלל מעונינת? ואם אני מעונינת להכנס לעובי הקורה??
היתי שמחה אם היה לנו קשר פתוח מספיק כדי שאוכל לחבק אותה ולהגיד לה "אמא אני חושבת עליך המון ושולחת לך כח". היתי שמחה אם היא היתה מסוגלת להרגיש בנח להגיד לי " אני בדאון רציני היום וקשה לי" ואני בתמורה יגיד לה שאני מרגישה את הקושי שלה ורוצה לדעת אם יש דרך להקל עליה....אוף הלוואי שאני אמצא דרך לעשות את זה...
יש לי קושי מול אמא שלי שאני לא כל כך יודעת איך להתמודד איתו ואשמח לשמוע מנשים בפורום שהיו במצבים דומים או גם מסתם כאלה עם חכמת חיים שיש כאן בשפע איך כדאי להתמודד.
העניין הוא כזה. אמא שלי ואני מאד שונות באופי ובתור מתגברת שחיה בבית לא תמיד הצלחתי לשתף אותה בצורה חלקה בחיים שלי. אני טיפוס יותר עמוק ופלספן ואמא שלי מאד פרקטית ופשוטה. אני מביעה רגשות ומוחצנת ואמא שלי יותר סגורה. מצד שני אמא שלי מאד חכמה ואכפתית ולי תמיד היה חשוב שהיא תהיה מעורבת בחיים שלי אז איכשהו הצלחתי לגשר על הפער הזה.
אחרי שהתחתנתי הדברים נהיו יותר מורכבים. אני לא מצליחה לשוחח איתה נורמלי בטלפון(אני לא כל כך מנסה, כי בעבר שהיתי תקופות ארוכות מחוץ לבית השיחות לא זרמו והיתי ממש מתוסכלת) הקשר העיקרי הוא לדברים טכניים דרך הוואצאפ או ביקורים שלנו אצלם בערך אחת לשבוע. לפעמים שבתות ולפעמים ימי חול. הבעיה היא שכשאני מגיעה אליהם הביתה לא תמיד אני מצליחה ליצור איתה שיחה משמעותית. מנסיון העבר השיחות המשמעותיות איתה היו כשהיה זמן רגוע ללא המולה בבית. עכשיו תוסיפו לזה את העובדה הבאה שבגללה בעיקר אני כותבת-היא נמצאת כבר תקופה בסוג של דכאון. אני לא יודעת כל כך פרטים. היא אף פעם לא דברה איתי על זה. אבא שלי זרק לי פה ושם מילים אבל אני לא מעודכנת על בסיס קבוע במצבה. העובדה שהיא בדכאון עוד יותר מקשה על התקשורת איתה. היא יכולה לשבת סעודות שלמות בלי להוציא מילה. אבל מעבר לזה שקשה *לי* לתקשר איתה, כואב לי *עליה* מאד מאד. וקשה לי שאין לי את היכולת להיות שם בשבילה. אני יודעת שהיא נסתה כל מיני דברים הן בתחום הרגשי והן בתחום הכדורים אבל לכאורה שום דבר לא מתקדם. ברמה התפקודית היא מתפקדת מצוין אבל מבפנים היא כבויה ושום דבר לא מסב לה שמחה. יש זמנים שכלפי חוץ הכל נראה בסדר ויחסית אליה היא תקשורתית וצוחקת אבל יש זמנים שהיא ממש ממש בדאון. לפני כמה ימים היתי שם ולא יכולתי להתעלם מהמצב שלה. אז שאלתי אותה "אמא את מרגישה טוב?" אז היא ענתה לי "לא". ואני לא ידעתי איך להמשיך. כי כאילו לשאול מה יש לך? זה לא באמת יוביל למשהו. הינו ליד עוד אנשים ואני גם בכלל לא בטוחה שהיא תרצה לדבר איתי על זה. אז רק שאלתי "זה ככה הרבה זמן? " אז היא ענתה שכן. וזהו. נתקעתי. לא היה לי איך להמשיך...
מאז זה לא עוזב אותי. אני מרגישה שאני צריכה לתמוך בה. אבל לא יודעת איך? זאת לא חברה. זאת אמא. לא יודעת איך מתאים ומה מתאים ואם היא בכלל מעונינת? ואם אני מעונינת להכנס לעובי הקורה??
היתי שמחה אם היה לנו קשר פתוח מספיק כדי שאוכל לחבק אותה ולהגיד לה "אמא אני חושבת עליך המון ושולחת לך כח". היתי שמחה אם היא היתה מסוגלת להרגיש בנח להגיד לי " אני בדאון רציני היום וקשה לי" ואני בתמורה יגיד לה שאני מרגישה את הקושי שלה ורוצה לדעת אם יש דרך להקל עליה....אוף הלוואי שאני אמצא דרך לעשות את זה...
