נו, תרפי, היא מכריחה את עצמה לומר. תשחררי. לא הכל חייב להיות מושלם.
תרפי תרפי תרפי. כשדוחפים משהו למוח אז בסוף הוא קולט, לא? זה מה שהמורה ההיא אמרה, נו, ההיא מהיסודי.
אבל אולי זה לא המוח, אלא הלב?
מבוגרים זה חארטה, היא חושבת. בלוף. עאלק חכמים, טובים, יודעים. חארטה חארטה חארטה.
לא רוצה לגדול, לא לא. לי זה לא יקרה, ככה היא תמיד חשבה. הרי המבוגרים נולדו מבוגרים, והיא ילדה. סתם ילדה.
היא נאחזת בנימים האחרונים של הילדות, יודעת שזהו, זה נגמר.
צרות של מבוגרים זה כל כך מפחיד. הו, תמיד זכרו להגיד לה כמה שהבעיות שלה הן קטנות ביחס למבוגרים החכמים, שעושים את המעשים הנכונים ולעולם לא טועים.
מפחדת שהלב שלה יתעטף בשכבות של קרירות. ובחומות אטומות של אדישות. ככה זה מבוגרים, לא?
אבל בעצם זה לא שונה ממנה. הלב שלה גם ככה אטום כבר עכשיו. אז היא גדולה?
פעם היא חשבה שמבוגרים זה מותג. שיש להם איזו נוסחה לחיים. שהם באמת יותר טובים.
אבל לא עוד.האשליה התנפצה. הם לא כל כך שונים ממני, היא חושבת. זה פשוט הגיל.
ולהיות בלי חומות אטומות מסביב ללב זה הרבה יותר טוב.
זה מצחיק, היא חושבת. הם אומרים שוב ושוב לילדים-"כשתהיו גדולים",משפט מעצבן ללא ספק,והם בעצמם רוצים לחזור להיות קטנים. אז למה להרוס למי שכבר שם? הא? הא? זה אולי בגלל החומות שמסביב ללב.
הכל עניין של זמן. הזמן יעבור, והיא תגדל, ותזדקן, ותגיע למקומות שלא חשבה שתגיע אליהם מעולם.
זה מעגל. וכל מבוגר היה פעם ילד. עכשיו היא באמת יודעת את זה.
אז יאללה, תרפי.
יש
