לא יצא לי להכיר אותה ואת המשפחה, אבל הם כל כך השפיעו עליי במהלך השנה האחרונה וכל כך חיזקו אותי.
אני לא יודע מה כתבתי כאן, מה שיש כאן זה בעיקר כאב. שפכתי כאן את כל הכאב שהיה בי מאז נחשפתי למקרה, וזה מה שיצא...
אני אדם מאוד מאוד שמח, חייכן ואופטימי, אבל היו רגעים מעטים במהלך החודשים האחרונים שכל כך כאב לי על האובדן עד שפשוט בכיתי, ברגעים האלו ישבתי וכתבתי כל פעם קצת. אני פורש בפניכם כאן את כאבי.
ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו ה' אלוקי לשמע אל הרנה ואל התפלה אשר עבדך מתפלל לפניך.
רינו ורונו בקול חזק ובמצלתיים,
מצלתיים שבאבחה אחת,
בקול רועם, מסתתרות מאחורי הרעש וההמולה
מאחורי הרעמים, הרעשים, נהרות והרים עשנים,
הלמות התופים, הלמות הלב ודפיקותיו, התיפופים, הטפטופים,
הדמעות שנוטפות ונובעות כמעין של דם ודמעות בערבוביה,
הלם גדול ולאחריו דממה חרישית ודקה,
השקט שלפני הסערה.
בקול בום חזק ועצום,
שהחסירו פעימה מליבו של כל אדם,
אפילו בשל זה שליבו היה אטום,
שהיה מגיב לכל ידיעה כזו במבט הכי חתום,
כזה שמעיין דמעותיו סתום,
התחילו דמעותיו לזלוג כביום גשום.
כאילה העורגת על אפיקי מים, על ארץ נחלי מים, עינות ותהומות
יצאים בבקעה ובהר, פתאום, משהו בי נפער.
יום חם, חם מאוד. השטח בוער, אב את בתו קובר,
הגלגל של העולם ממשיך ולא עוצר, מתגלגל ועובר, מבלי שום יכולת לבקש, להתחנן,
לערער.
ואני בתוך תוכי בוער, הלב מתחיל להיסדק ולהישבר
מאגר הדמעות שבתוכי סוער,
מבקשות הן הדמעות לפרוץ החוצה בעד השער ובעד השומר,
ששומר בעד שערי הדמעות לבל יפרצו החוצה,
הוא רוצה בטובתן, בזה הוא בטוח, בגופו הוא מונע את הפריצה.
חוזרות הן אל מקומן, הן עוד יתבעו את עלבונן.
ערב יום הזיכרון כבר כאן, הדמעות עוד זוכרות עת עלבונן,
את רצונן, למחות על חוסר הצדק, על הכאב,
ליילל בלילות בערבות הקרות כזאב,
שאיבד את דרכו, את ערכו,
מרגיש שאיבד ל"ע את אחותו.
הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע בא יבא ברנה.
יום השנה הגיע. במשך השנה ראינו חסדי ה', נחמה פורתא
יד ה' סוככת עלינו, רנו שמים וגילי ארץ,
יפצחו הרים רנה כי נחם ה' עמו וענייו ירחם,
אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה.
