יושב ללא אומר,
מילותיי שותקות בלשוני.
ליבי צועק ללא קול.
אתה היית שם אתמול,
בלי לדרוש או לשאול
בלי לדעת איה האהבה.
אני רוצה כל שנתת
והחלוקה אינה איתי
הבאת לי לשמוע,
ברחתי עם חלקי געגועים.
ואודותיך בליל מחשבתי,
הגוף מותש מדאגתי - דאגתך.
ואיה היא אבדה, אהבתי - אהבתך?
שימשת לי כאח,
הייתי לך רֵעַ.
ובשעה שהתקשיתי,
אזלה ידיך מעזרתי.
לא,
לא שדממתי מרצות,
הרי עודך נשוא מחשבותיי כל לילה.
באמת ממש יפה!!
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
