כשרותם הגיעה אלינו, היא הגיעה חבולה בכל אזור אפשרי בגוף, היו לה עיניים ירוקות ובוהקות, בוהקות כמו נרות של שמן שמדליקים לכבוד הפחד. רותם הגיעה אלינו היישר מאיזה מוסד סגור שהיא ברחה ממנו, יום אחד פשוט החליטה שנמאס לה מהם, והתגנבה דרך גדר תיל, אל תשאלו אותי איך, לפי איך שהיא היתה נראית היה אפשר להבין שהיא הקריבה כמה איברים בשביל זה. פתאום נפלה עלינו זאתי, בדיוק נזרקנו על הגדה של הכנרת, אני בהיתי בכוכב, בר גילגלה סיגריה. תמיד יש נטייה לכוכבים שלי להעלם לי מעיניים אחרי דקה של בהייה, הכוכב הזה לא נעלם, ממש התאמצתי לא להזיז ממנו את העיניים, שלא יעלם לי, פתאום היא נפלה לידנו, גוססת מאושר, משוחררת כמו פרפר חופש שמתתי להיות.
אחרי שהיא נרדמה כמו דיקט, לחשתי לכוכב שאולי צריך להכלא במוסד סגור כדי להרגיש את החופש. אולי צריך קצת לא להיות, בשביל להרגיש בחיים.
רותם נשארה איתנו עוד יומיים אחר כך, ישבתי איתה שעות ודיברנו על הגעגוע, כן, הגעגוע הזה שלא ברור בכלל מה הוא, למה הוא בא ומה הוא אוהב לאכול חוץ מסרטים טורקים. תמיד חשבתי שזה געגוע לאיש, אדם, עדן, משו כזה, אמרתי לה. והיא שתקה ובהתה בכוכב שלי.
הגעגוע בא אלי כשנולדתי, ומאז הוא אורח קבע. לפעמים נדמה כאילו הוא יכול לאכול אותי בעצמו בלי להשאיר לי קצת לאכול את עצמי.
היא אמרה, געגוע מראה שאתה בחיים, געגוע מראה שיש לך לב שפועם. ושתקה, ועיינים הבוהקות שלה הבריקו קצת יותר.
הלכנו לישון
בבוקר קמנו והגעגוע ישן. עדן הגיע והיה לי טוב. באופן כללי כוכבים שנשארים זה סימן לאהבה.
יום אחד הגעגוע יהיה חלק ממני, כמו ילד, ואדע מתי לתת לו לאכול ומה, ומתי יוצאות לו שיניים.

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם

הא?