תמיד אהבתי לדבר עם אנשים שמחזיקים חכמה כמו זר ומחלקים אותה לאנשים שמבינים בפרחים.
מפה לשם יצא לי לדבר עם אחד המומחים הגדולים שהביא את ה NLP לארץ, שאלתי אותו אם אדם יכול לרפא את עצמו. הוא אמר לי: עוד יותר מזה, לא הכרתי שום אדם שיכול לרפא אדם אחר. אדם חייב לרפא את עצמו בעצמו. רק שלעיתים הוא זקוק לדחיפה, להכוונה, כדי לקבל כלים לעזור לעצמו. כמו אדם שהולך לרופא כדי שיעזור לגוף שלו להתרפות, אבל אם הגוף לא יעזור לעצמו, הוא ישאר חולה וימות.
ואיך אדע אם יש לי כלים או שאני צריכה הכוונה?! שאלתי אותו. והוא אמר לי, תעשי לעצמך סימן, שכשתרגישי אותו תדעי שהצלחת. ואם את תקועה באותו מקום ולא מצליחה להגיע לאותה מטרה שקבעת לעצמך, את יכולה להתייעץ.
הודתי לו מקרב לב.
הרמבם אומר שאם אדם יוצא מרופא עם פנים נפולות, הרופא צריך להתפטר. הוא לא עושה את תפקידו כראוי. למה? כי התפקיד של הרופא הוא לתת תקווה. וכשלאדם יש תקווה הוא יכול להתרפא הרבה יותר, כל הגוף שלו יותר חזק, כשאדם ביאוש הוא לא מצליח להתגבר על החולי.
וזה הרפואה הראשונה שנתנו לי דבריו של המומחה ל NLP. תקווה.
תקווה, כמה יפה היא. כמה מוארת ומאירת לב.
הדבר השני שהוא נתן לי, זה את האפשרות לחלום. לעצום עיניים ולדמיין חיים טובים.
אני רוצה להתחתן עם אור. עם אדם של אהבה, עם אדם שהוא הוא. שהוא לא מפחד ליפול ולא מפחד להיות גם חלקים רקובים. אדם שהוא אדם. אדם שהוא פרח, ושהוא יודע שהוא פרח. ושהוא יודע להשקות את עצמו, והוא יודע מתי להשקות יותר ומתי לא צריך. מתי חורף לו, ומתי קיץ. ומתי מעונן, ושזה גם בסדר.
אני רוצה טבע בחיים אני רוצה אמונה תמימה ופשוטה ואיתנה. אני רוצה לדעת ידיעה ברורה שאני לא יודעת כלום ושכל מה שקורה הוא פלאי והוא מדוייק.
מדוייק.
הכל כאן בדיוק כמו שהוא צריך להיות.
העולם הוא עולם של פרידות. כל אדם שאתה מכיר ברגע זה ימות מתישהו, גם אתה. וכולם נולדו מתישהו. ככה זה. אם נחיה עכשיו לא נהיה דאוגים שמישו ימות. כי הוא ימות, זה דרך העולם. ואנשים חדשים יבואו.
בינתיים אנחנו כאן, והגאולה שלנו מתרחשת כל רגע ורגע. גאולה של נפש, גאולה של נשמה, של גוף. גאולה של עם. גאולה של כל אחד ואחת.
גאולות קטנות כאלה. יומיומיות כאלה.
הלוואי ותמיד נדע לראות אותן.
שבת של פלא שתהיה.
יש
