שלווה שעוטפת אותי
כמו ענני הכבוד
מחבקת
משגיחה.
ענן
שקשור אל האוהל
וברכה בעיסה
נר דולק
רק שלא יכבה לעולם.
שלווה שעוטפת אותי
כמו ענני הכבוד
מחבקת
משגיחה.
ענן
שקשור אל האוהל
וברכה בעיסה
נר דולק
רק שלא יכבה לעולם.
אוויר של אלול.
כמה חיכיתי לרגע הזה
להריח אותו
לחוש
לטעום
לתת לו להיכנס ללב,
לנשמה.
קול השופר נשמע מרחוק
מתקרב אלי
מעורר
פותח את הלב
והמחשבה.
שמיים של חודש אלול
אומרים לי בוקר טוב
קוראים לי
התעוררי
התנערי
מעפר, מליכלוכים
פשטי את הבגדים
את החיצוניות
לבשי בגד חדש
טהור
וזך
בגד תפארתך
שייצג את נשמתך.
ילדה של אבאליבי במזרח ואנכי בסוף מערב
ליבי במזרח
הוא מחכה לזריחה
רואה את החושך העמוק
העבה
הסמיך.
ויודע
שעוד רגע
היא תגיע
תפציע
ותאיר את העולם באורו של משיח.
ואנכי בסוף מערב
שקועה בתרבות המערבית
עד צוואר
לא נותר
מקום פנוי
שפוי
שמסתכל קדימה
מצפה לזריחה
שנקי מכל טומאה
מחטא
הגוף מיואש
חסר רצון
וכח
עד שיבוא משיח
מקדם
ויחטא
את הפצעים
ינחם
את הלב
שחיכה בסבלנות
ולא הפסיק
לצפות לו
להאמין בכל יום
שיבוא.
אבא!
אני קוראת לך אבא,
טוב?
פשוט לא הבאת לי אבא אחר.
אתה טוב
אני יודעת.
מעשיך טובים
וודאי.
אם כך
למה?
ורק תתן לי
רגע אחד
של קרבה
אליך.
רק סימן
שאתה באמת איתי.
הלב כבר אדיש
מההרגל
הוא לא מגיב
מתעלם
לא נוגע
לא אכפת
רוצה כל כך להרגיש קצת כאב.
🙏
אז נאסוף אותן
דמעה לדמעה
נאצור
נשמור
ונשלח אליו, למעלה.
מזכרת מבן
שנשחט
מילד יתום
מאלמנה
מאם שכולה
מלבבות שסועים
מעיניים קרועות לרווחה
מסרבות להאמין.
מזכרת מנשמה
שמבקשת רחמים
מזכרת ממנו, בניו האהובים(?!)
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)