שדרך מסוימת היא הדרך הנכונה / האידאלית לפי התורה. השקפה מסוימת ביהדות שהנפש שלי פשוט סירבה להשלים איתה. 

מי שחושב שפילוסופית השואה מכחישה את האלוהות.

אני מוכן להבטי לו שאוריד את הכיפה ואעשן בשבת אם יענה לי על השאלה הבאה:

"אם לדעתך העוול מוכיח שאין א-ל או שהוא איננו מוסרי שלם, מדוע השואה עדיפה על פני ילד שנשרט, האם עוול קטן אלהות כן יכולה לעשות"?

ופה טמון הכלב: שופ פילוסופיה ושום בטיח. קושי נפשי במקרה הטוב (שאותו אינני יכול לשפוט חלילה) ותאוות במקרה הרע (שלזה אני בז)

וזה מעבר לכך שמי שטיפהלה מכבד את עצמו, ילמד תנ"ך וחז"ל כראוי  ויראה שלא קרתה כאן שום הפתעה ביחס למצופה מהא-ל. אז מה הוא נדלק?

שימי לב לשורה האחרונה שכתבתי...

מה את אומרת בעצם? שחיזקתתי כי הראתי שיש כל כך רוע בעולם, תמידי וקבוע. ואם ככה הקושיה זועקת במלא עוצמתה - איך יכול א-ל רחום וחנון לעשות ככה?

ואכן, זוהי קושיה עצומה, אך את התשובות עליה לא ניתן "לשלוף" אלא יש לעמול ולהשקיע וללמוד ולהזיע, ו"כולא האי ואולי" - מי יבא בסוד ה' ויידע אורחותיו, או כמו שסיכם ירמיהו (והרב סבתו.....) "אכן אתה א-ל מסתתר".

קושיה עתיקת יומין היא זו, הן כבר משה רבינו שאל אותה את האלקים, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק "הודיעני נא את דרכיך", - מפני מה צדיק ורע לו רשע וטוב לו... ותשובת ה' על זה הייתה "כי לא יראני האדם וחי".. עלינו לקבל, שאין בכח אנוש להכיל דעת עליון, לרדת לעמקי דעתו וצפונות תבונתו....

אך עם זאת, קולמוסים רבים נשברו בכל הדורות בנסיון להגיע בכל זאת לאיזה שהוא משהו, קמצוץ תפיסה בהנהגה האלקית... ויש בידינו אי אלו כתבים שניתן להתבונן בם ולהשיג תבונה..

מי שירצה לעמוד במשהו על הנהגת ה', מוזמן ללמוד את התנ"ך בעיון.. את כתבי הראשונים הפילוסופים, וכמובן - את מרחבי כתבי רבינו הרמח"ל שהאריך כל כך על מהות ומקום הרוע בעולם, ומה תכליתו ותיקונו.

איך אתה מעז בכלל לשאול את זה כאילו ששריטה קטנה אפשר להשוות לשואה.

ובכלל שריטה זה חלק מהחיים, אי אפשר להתקדם בלי לפול אף פעם, אני לא חושבת שהשואה זה חלק מהחיים, 

ובכלל רצח עם זה הדבר הכי נורא שיש.

אני מבינה אנשים שהפסיקו להאמין בעקבות השואה לא בקטע אם זה צעד נכון או לא ונסתרות דרכי אלוקינו אבל קצת קשה להתפלל ולהודות לד  אחרי שמתו כל המשפחה, החברים, הרבנים.

אם אני אפסיק להאמין זה רק מזה שאני לא יודעת למה ושאולי הכל סתם.

החיים...

המצוות...

תראי, אני לא מכיר אותך אז אני לא אגיב ב"אני רגיש פי כמה ממך", מה שאני כן יכול לומר זה שאני רגיש לשואה פי כמה מהרבה אנשים ממוצעים, ככה שלא בטוח בכלל שהרגישות שלי היא פחות משלך, ובוודאי לא התכוונתי להקטין מחומרתה.

אלא להגדיר עובדה פילוסופית, השואה היא לא פירכא לאלוהות יותר משריטה, כי אם הא-ל לא יכול להרע, אז גם שריטונת - שתכל'ס היא "רע" (וממש לא רלוונטי אם זה חלק מהחיים וממשיכים הלאה או לא) - תפרוך את קיומו.

ומי שחולק על זה וחושב שהשואה היא פירכא - אינו טוען טענה פילוסופית, אלא טענה רגשנית, ובדיוק כמו שכתבת "אני רגישה לשואה"- הווי אומר - נטיית דעתו בנושא נובעת מתחושותיו ורגשותיו ולא מלוגיקה טהורה.

גם אני "מבין" את מי שהפסיקו להאמין, אבל זה לא בגלל שנראה לי שהלוגיקה שלהם מוצלחת במיוחד (-תכל'ס - גם בלי שאוכיח את הבעיה הלוגית, עצם ההיסמכות על אדם שיש לו מטען רגשי כה גבוה בנושא היא כבר כשל, מה שנקרא "הנוגע בדבר לא דנו ולא מעידו") אלא בגלל שהם עברו חויה כל כך קשה שאין לי שום דרך לדון אותם על מה שעשו כתוצאה מרגשותיהם.

לכן, לסיכום, איני רואה שום "העזה" בדברי, אלא הצגת עובדות לאשורן.

אם יש לך פירכה לוגית על דברי - אשמח לשמוע את דברייך.

ולכן אם את מסכימה איתי, אז את יכולה לומר ש"הרבה אנשים טוענים שפילוסופית....." אבל לא ש"הרבה אנשים מבחינה פילוסופית.."

נראה לי הספקות זה לא אם הוא קיים, זה אם הוא אוהב אותנו.

ולכן זה מגיע אחרי סבל..

אנחנו מרגישים שהוא לא אוהב אותנו, כי כואב לנו- ומי גורם להכול, הוא, אז הוא כביכול מכאיב לנו- ואז זה מצטייר לנו כחוסר אהבה וכריחוק(שמאל דוחה)

אז מי שמודע לעצמו לפעמים מרגיש לא אהוב, דחוי ולא רצוי לפניו

ומי שפחות מודע להרגשותיו יכול לפעמים לתרגם אתזה להתעלמות ממציאותו 

להרגיש את השני מאשר את עצמנו, ק"ו שהשני לא נוכח במציאות שלנו כיום

למה זה כזה מופקע בעיניך? 

נראה לי שיא ההגיוני, כשבנאדם (כל עוד לא השלים וצירף וזיכך את מידותיו) מתקומם יותר כשהסבל פוגע בו..

וכל כך לא חסרות דוגמאות...

בגלל שלגבי אנשים אחרים אנחנו לא יודעים מה הם עשו וכמה הם משתדלים וכו' וגם אם יודעים, לא מרגישים את העוצמה

אז יותר קל להגיד לעצמך סיבה למה הוא סובל...

אבל אדם כלפי עצמו זוכר את המאמצים שלו, מרגיש שהוא באמת משתדל, למרות שהוא עשה פה ושם שטויות..

והוא רוצה לקבל אהבה בהתאם למה שהוא מרגיש.

פתאום מקבל בומבה.  האכזבה היא קשה יותר.

אם אני לא שובר את התפיסה הקודמת שיש לי אני לא יכול להשיג תפיסה אחרת.

בכל התקדמות בחיים זה ככה.

החכמה היא לזמן אלינו את המשברים ולא לתת להם לבוא אליהם בלי שציפינו להם.

במקום משבר - לשבור בעצמנו את מה שצריך לשבור.

לא סבל שלי ולא סבל של אחרים.

אם היו לי משברים זה בגלל סדקים באמונה שנובעים משאלות אמיתיות

הימים שלנו מחולקים ל3:

ימים בהירים, מוארים, הכל הולך טוב

ימים אפורים שאנחנו עוברים אותם איכשהו

וימים שחורים- שאנחנו ממש באפילה

בימים הבהירים אנחנו קונים אלינו ערכים, אמונות, תפיסות

סוחבים אותם בקושי בימים האפורים

ואם אנחנו מצליחים לעבור איתם את הימים ה'שחורים'

אז קנינו אותם לנצח

ידוע שמה שמשלמים עליו יותר הוא יותר יקר לך

אם בכסף, אם בזעה ואם בעבודה נפשית קשה

אם אימצת לך ערך בצורה קלה

נגיד חבר שלך סיפר לך ואימצת

הערך הזה יעמוד למבחן ורק אחר כך הוא יהיה שלך באמת

כי נלחמת עליו

עם הזמן הבנתי שזה לא לגמרי ככה, וצריך לדעת גם "לאסוף מתנות" ולהעריך אותן למרות שהן לא בעבודה קשה ובמחיר יקר.

כמה חודשים אחרי שבנו נרצח בפיגוע, הוא כתב בפייסבוק שאנשים כבר לא מספרים לו על הצרות שלהם, מתוך תחושת מבוכה של "הבן שלך נרצח, מי אני שאבוא ואספר לך על הקשיים הקטנים שלי".

הוא ענה שזה פשוט לא נכון, אי אפשר להשוות את המשברים שלנו למשברים של אחרים, וגם אחרי אובדן ילד - עדיין יכולים להיות עצובים מזה שמשהו פעוט לא הולך לפי התוכנית.

במילים אחרות,

אתה מצפה שהתשובה שלי בשעת משבר, תהיה קשורה לעובדה שלפני 80 שנה יהודים נרצחו באירופה?

איך זה אמור לעבוד בדיוק?

לפי זה, אף ציון "נכשל" לא אמור להעציב אותי, גם לא פיטורין, פרידה מחבר קרוב... בעצם - אסור לי להיות עצוב כלל, הרי כל קושי מתגמד לעומת השואה.

(אני בכוונה לא מתייחס פה ספציפית לשאלת האמונה, אלא אומר שבאופן כללי אי אפשר לצפות שנגיב אחרת לאירועי החיים שלנו רק בגלל שהאסונות שלנו מתגמדים לעומת השואה).

כשהתפללתי על משהו מסויים שוב ושוב ושוב ולא נענתי..

וכמובן מהזה משבר באמונה? 

כשיש אז מאמינה שאלוהים קיים, הפיקפוק זה על האם אוהב או לא..

אני ממש אשמח שתנסה להסביר לי שוב!(אבל בנחת, אתה לא חייב, בעייה שלי שאני קשת הבנה)

עכשיו הבנתי, יפה ממש!

ישנה טעות, ש"ביטחון" פירושו ש"בטוח שה' יעשה מה שאני רוצה",

וזה לא יכול להיות אמיתי, כי מנין לנו אם זה הטוב? או - האם אנו חושבים שה' יעשה מה שנרצה גם אם זה לא טוב?

הביטחון האמיתי, מבאר החזון איש בספרו "אמונה וביטחון", זה לבטוח שיהיה טוב, שמה שיקרה - יקרה ברצון ה' וכי ה' יודע והחליט שזה הכי טוב שיהיה. 

ומה לעשות, לא תמיד אנחנו יודעים לנחש מראש מה אכן הטוב האמיתי.

כשמפנימים את העניין הזה, ממילא נעלמים (יחסית) משברים מהסוג המדובר.

אכתוב לך בפרטי אבל מה התכוונתי

זה היה כשסבא שלי נפטר והייתי ממש מקושרת אליו.

בכיתי המון המון,אבל כאמור האמנתי שהכל משמיים,

עד היום אני קוראת תהלים לעילו נשמתו.

המשבר האחרון היה כשגיליתי שחיבור הלכתי חשוב מבוסס על הבנה שגויה של הרמב"ם

הגילוי על כך שנטייתי המינית שונה מהנורמה, ובמיוחד היחס של החברה הדתית (ב"ה עברו כבר הרבה שנים מאז, והיחס השתנה לטובה) - כל אלה דחפו אותי לעבר משבר אמוני גדול ועמוק.

זה היה בראש השנה. כיתה י'.

מתפללת ומרגישה שהמילים ריקות. כל ה"מלך" הזה...

ואני אומרת לעצמי, לעזאזל, מי אמר שיש מלך? את מי אנחנו ממליכים? מה השטויות האלה?

הייתי בשוק מעצמי.

מאז ועד היום אני בבירור של זה (ועברו כמה שנים טובות מאד מאז).

אמונה היא לא משהו קבוע. יש בה עליות ומורדות וקומות שנבנות ומתפרקות ושוב....

גם להתפלל עליהם לא הועיל כ"כ. לצערי.

לאט לאט מצאתי כלים אחרים להתמודד עם אתגרים, וזה שינה לנצח.

תלמד מה שאתה אוהב ורןצה

פרנסה זה משמיים

אבל בעבודה שאתה אוהב ונהנה יש יותר ברכה

תהנה כמה שאתה יכול

אל תדחה חלומות כי אחר כך לא תמיד יהיה לך זמן ואפשרות להגשים...

ואם אתה לא יודע זה הזמן לברר אותם.

ואם אין לך יכולת אז תתחיל להגשים אותם בקטן

כל פעם

נגיד דוגמא אני רוצה להיות אמנית קרמיה

אבל אין לי כרגע זמן או אפשרות לנסוע ללמוד מקצועי

אז אני אתחיל עם סדנה קטנה באזור שלי  ואז בהמשך אלמד מקצועי

אני רוצה לטייל בחול מסביב לעולם

אין לי מספיק כסף

אז אתחיל בטיול אחד

או קודם פה בארץ אם לא טיילתי בה כבר

וכו וכו יש אפשרות לתת מלא דוגמאות.

אה ואל תוותר על עצמך בשביל אחרים

אתה יכןל להתפשר או לעזור

אבל אתה הכי חשוב

כי אנשים מתחלפים לנו בחיים בקצב מהיר הם לא שווים שתוותר על עצמך אם גם ככה הם הולכים.

אה ואם קשה לך מותר לך לקחת הפסקה מהכל אבל בתנאי שאתה ממשיך

מותר לך שיהיה קשה ומותר לך לעצור  והאמת שלפעמים זה ממולץ מדי פעם בטוח השגרה איך אני עכשיו האם אני בסדר? מאושר?

האם זה מקדם אותי לעבר החלומות והעתיד שלי?

 ) לגביי לימודים כן זה סבל אבל שווה כי בסוף 

תעשה מה שאתה אוהב אבל תמצא באמת מקצוע שכם תוך גדי למידה תהנה(
 

הקשבה עצמית

מודעות עצמית

ולהיות במקום שלך ולא בריצוי של אחרים.

– לא לקנות רכב לפני שמתארגנים על עבודה יציבה ומשכורת טובה

– לא להיכנס לשום חובות חוץ ממשכנתא

– ללמוד לבשל כן גם אם זה לוקח זמן

– לא התחתנת עם אף מעסיק אם רע לך תעזוב אלא אם כן אתה מרוויח יותר ממה שאתה מפסיד

– יש עבודות טובות וכיפיות

– עדיף להרוויח פחות וליהנות יותר בגבולות הסביר

– עדיף מקצוע כיפי יותר מאשר משהו שאתה לא אוהב בגבולות הסביר

– לקחת חופשים לעשות כיף שימותו כל השאר

אני זוכר שכבר שדיברתי איתך פה על החיים שאתה חווה כחתול זמני,
אז אני יכול להגיד לך שזה נשמע הרבה עצות בסגנון כזה.

זה עצות מאוד חשובות, אבל נשמע לי שהם רק טיפים לחיים,
ובשבילי חסר פה קצת משהו יותר עמוק לחיים מאשר כסף וכיף...

לא באמת משנות חיים

רק שינוי- שיפור עצמי פנימי ויישום שלו

שיפור עצמי משיגים ע"י

ניסוי וטעייה

התבוננות/ הקשבה עצמית וסביבתית

אומץ

לקיחת אחריות 

הדרכה שהייתם נותנים.
נראלי שזה גם מה שהתכוונתי,
וענית על זה יפה, תודה

היו לו שני חלומות בנושא המוות,

לי היו הרבה יותר...

באמת לא הצלחתי להבין מה מיוחד

מתארים חווית מוות קליני, כפי שכתוב בחז"ל וכפי שאנשים

שעברו חוויה כזו מתארים.

מאוד מרגש לדעתי. קצת עוזר (לי לפחות) לזכור שיש

משהו מעבר לכל טרדות היום היום, העולם הזה שמרגיש

כל כך מוחשי ואמיתי....המתיקות הזו שהוא מדבר עליה...

יש משהו טוב לצפות לו. לא?  (כמובן שמעדיפה לא

לחשוב על בית הדין שם למעלה, כי זה די מצמרר,

אבל לפחות אחר כך....)

ואם גם לך היו או יש חלומות מסוג זה, נשמח לשמוע!

אם לפני 400 שנים מישהו היה חולם על מכשיר קטן שנמצא בכף ידו, עם גישה לאינטרנט ואפשרות לראות נטפליקס - זה היה וואו.

אם מישהו חולם היום על זה שיש לו סמארטפון ביד, אין בזה כלום.

כלומר את מתלהבת מזה שהוא חולם על דברים שכבר תוארו ונכתבו בעבר לטענתך, למרות שאין בזה שום דבר מיוחד או מפעים. 

וגם החוויה של מוות קליני תמיד מלווה עם תיאור אנושי וגופני כל כך.

הנשמה "ראתה אור" הנשמה שמעה קול" "עלתה למעלה" "מלאכים לבנים עם זקנים לבנים"

כל מיני תיאורים שכפופים לחושי הגוף שרק מצביעים על כך שזאת חוויה מוחית ולא על טבעית.

ומנגד המדע שיודע להסביר שבמצבים של חוסר חמצן במוח ומוות קליני יש פעילות מוחית חריגה ואיבוד של תחושת זמן ומרחב.

הם החליטו לתלות מדף עם מסר עליו אבל שהכיתוב מופנה כלפי מעלה כך שאם הנשמה תרחף למעלה ורואה כל מה שקורה בחדר היא תהיה מסוגלת לקרוא את המסר שכתוב על המדף.

עד היום לא דווח על אף אחד שהצליח לראות מה כתוב שם עד היום.

לא הצליחו בכלל לשחזר מוות קליני,

אז הוא לא מפריך כלום ולא מאמת כלום,

הוא פשוט לא רלוונטי.

לאור זה, בוודאי שמוות קליני יהיה חוויה מעורבת מתיאורים של גוף ושל נשמה.

ובלי קשר אפשר לקרוא גם כאן וכאן:

חוויות סף מוות - האם קיים "הסבר מדעי"?

חוויות סף מוות - עדויות שאומתו

אני לא חוקרת כמוהו ולא בקיאה בנושא אבל כמה נקודות העלו לי סימני שאלה.

הראשונה והעיקרית היא שאי אפשר בצורה לוגית טהורה להוכיח קיום של משהו על טבעי ע"י חורים במדע.

וכל חוקר יודע את זה.

זה שהוא הפריך השערות מדעיות לא מוכיח שום דבר, אולי משאיר מקום להשערות אחרות אבל זה לא יכול לשמש כהוכחה לכלום .

במיוחד במקרים שהם לא דיון פילוסופי אלא ככל הנראה רק עניין של זמן ומחקר עד שהם יתגלו.
 

(ואני בטוחה שמדענים יחלקו על הטענות שהוא הביא, כי אז מה אם לא כל היפוקסיה מביאה למוות קליני, האם זה מוכיח שבמצבים מסוימים בשילוב מסוים היא לא גורמת לזה? ואז מה אם לא הצליחו לשחזר מוות מוחי בצורה יזומה עם סמי הזיה, זה מוכיח משהו?)
 

אחת הטענות שלו שהזיכרון של מוות קליני מאוד חד וזה מוזר שהוא מתרחש במצב מוחי כזה?

מי אמר? אולי דווקא במצבים כאלה המוח חד מאוד?

יש כל כך מעט מקרים וגם הם מפוקפקים מדי שכל תשובה החלטית לכל כיוון בנושא הזה היא מפוקפקת בעיניי.
 

לכן מוות קליני מעולם לא היתה הוכחה בשבילי לקיום או אי קיום של נשמה או משהו על טבעי בכל מצב אמוני שהייתי בו.

הוא בא לפנות את הדרך לסבירות שהוא רוצה להביא מהעדויות שהוא סוקר במאמר השני.

ויש לו עוד כמה פוסטים בפייסבוק על הנושא. אפשר לחפש בדף שלו את המילים "סף מוות".

לגבי הדיון הפילוסופי זה לא ממש מדויק (לפחות אצלו). באופן כללי הוא אנטי-מטריאליסט ויש לו מאמרים גם על זה.

החומר, בהגדרה, לא יכול להיות חזות הכל - וממילא בעולם שלו יש מקום להסברים נוספים. לזה הוא חותר למעשה.

האם המוח קולט את התודעה או יוצר אותה? הוא עצמו בכלל יאמר לך שהוא מחזיק באידאליזם (גם על זה הוא כתב)

והתודעה בכלל היא זו שמייצרת את המוח ואת המציאות באופן כללי. המפגש בין התודעות הוא החוויה הקולקטיבית שלנו.

כדתיים, אנחנו בכל מקרה יוצאים מנקודת המוצא של התורה ושל המסורת. זו הקטגוריה השלישית של מקורות הידע: עדות.

אגב, בהקשר למה שהזכרתי מהרמבן, בדיוק נזכרתי שהרב שטיינזלץ זצ"ל כתב בספרו "נשמה" שה"אני" של האדם הוא כעין

תופעה לעצמה. נקודת המפגש בין הגוף לנשמה היא שיוצרת את ה"אני" וכשמתרחש מוות אז אותו "אני" נפרד לחלקיו.

אני מניח שהוא מבסס את זה באופן די ברור על משל הפיסח והעיוור שמופיע בגמרא. תובנה מעניינת שעולה מכאן מהדהדת לי

בדמיון מרוחק את תפיסה הבודהיסטית על כך שכל "אני" (או "עצמי") הוא למעשה אשליה (אני'צה ואנאטה).

של נשמה הוא דיון פילוסופי ענק.

העניין הוא, שהוא ימשיך להתקיים גם אם המדע יביא הסבר מדעי וחותך למוות קליני.

יש כמות מועטת של מידע והשערות שבעיקר מתבססות על סיפורים מפוקפקים וחורים במחקר מדעי (שלא מתאפשר כל כך כי איך אפשר לחקור תופעה שכמעט לא קורית ושאי אפשר לשחזר אותה בצורה יזומה?)

לכן- כל העניין של מוות קליני

כרגע לא רלוונטי לדיון הפילוסופי .

ומי שבוחר להאמין בגללו או לא להאמין בגללו לדעתי טועה מאוד.

לכן גם אם חוו משהו. אין להם יכולת להסביר לך אותו בלי להשתמש בכלים גשמיים

לא מדובר בסרטון הזה בכלל על חווית סף המוות בכלל.

מדובר על משהו חמור יותר שיתכן ואסור מבחינת היהדות ומיתתו בחנק, צריך עיון.

כי אין להם צורך במניין.

מעניין כמה יבינו את הבדיחה...

בקרב הגברים די בטוח שיהיו

מעניין אותי אצל הנשים 

במידה והייתם יודעים שהם יקשיבו לכם, ומה שתגידו יכול לשנות להם את החיים.

אפשר לפתוח כזה ואז תגידי בו את מה שאת חושבת

(אני לא ממליץ לאף אחד להשקיע בהווה, רק אומר מה היה קורה אם הייתי משקיע בגיל 20... זה כמובן לא אומר שגם היום ההשקעה תשתלם)

דכדוך וחרדה זה סיבה לעשות עבודה אבל זה לא מוריד את הערך שלך או משהו כזה.

כדאי למצוא מטפל

זה בהחלט מקל שיש את מי לשתף אבל לא פותר בכלל את הבעיה

לכל מיני שטויות מצחיקות

רוצה לקרוא?

זו הסקיצה השניה או השלישית (אשמח להערות והארות... לשיפור)

ילדה קטנה שבתוכי 

אל תעלבי אל תיפגעי

אני צריך אותך כמו מים 

בואי נשב בחוץ מול זריחת השמיים

אני צריך אותך אותך כמו שאת צריכה אותי

ואם בלילה תבכי תייבבי

אבוא ואתן לך חיבוק אמיתי

חיי חסרי כל אור בלעדייך

וחייך מסוכנים מאד בלעדיי

אני צריך את ליבך שתהיי מנועי

את צריכה את ראשי שאכוון את דרכך

נכתב בעת חיכוך נפש ונשמה. רוח וגשם. שכל ולב.

באמת, לרוב שולט עלי אדם ממין זכר שופע ביטחון עצמי ליצן חסר תקנה, אבל יודע להיות רציני, לפעמים בדיכאון (משתדל שלא יראו את זה), חבר טוב ואוהב מאוד. מחפש כל הזמן, ופילוסוף בלתי פשרן... הייתי קורא לאישיות שלו טיגריס, בודד פראי בלתי ניתן לאילוף, אבל כשמישהו נכנס לו ללב אז הוא בפנים. נקודה.

ולפעמים לוקחת עלי שליטה ילדה קטנה חסרת ביטחון, שבקושי מעזה לספר בדיחות כי אולי מישהו יצחק עליה... רוצה רק את הפינה שלה ושקט... אוהבת לקרוא, יכולה להתרכז ב3 דברים ביחד (ובגלל הפיצול קשב שלה גם לחשוב על שני דברים בו זמנית ממש...). לאישיות זו הייתי קורא תמנון. חכמה, ביישנית עושה הרבה...

אם כי היא גדלה לאורך השנים

תחושות/ חוויות/ פצעי ילדות

מופעים בעיקר בסיטואציות עם הילדים

ויש את התחושות של הילדה היותר גדולה שזה בעצם גרסה צעירה יותר של עצמי

איתם אני בעיקר בתהליך

לקחת את הכאבים/ טעויות/ הצלחות ללמידה ולא לתת להם לנהל אותי

תודה

יש בי צד חצי־ילדי, מצד זה שאני לא לוקח שום דבר ברצינות אמיתית.

לגבי הילד הפנימי האמיתי, קיים משהו עמום מתחת ליותר מדי שכבות.

וה-4 לא ברור

בפרשה הם היו בחברון.  

לא בקרית ארבע. 

קרית ארבע זה השם השני של חברוןף לפי התורה והנך

3 ילידי הענק, הם לא ראו את אבא שלהם?

חוץ מלצייר את תלמי יווני עם תלמים

יכולתי כבר לבקש? ג'לביה?

כמו שרואים מציורי יהודים בלכיש מבית ראשון, מנינוה.

כאפיה זה כנראה רק למדבר ערב שם השמש חזקה יותר ולא רוצים להשרף בעורף

@משה  אולי תרצה להשתמש בזה