{אדרבה,
תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם
ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך,
ואל יעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה...
ותחזק אותנו באהבה אליך
כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך...
אמן כן יהי רצון}
מותר לנו ליפול, להרגיש חולשת הדעת או געגוע. מותר. מותר לנו להרגיש בור. כי יש בור.
הייתי רוצה ללמוד לנשום, נשימות שממלאות את החזה באוויר טוב ומרפא. הייתי רוצה להתרפא. הלב סבל מספיק, הוא נחבל ונשרט והתאכזב. ודי. די לו.
הייתי רוצה ללמוד לאהוב, ללמוד להיות ברוגע, ללמוד לסמוך, להיות בביטחון, להיות באמונה, להיות אני.
ככה פשוט.
הייתי רוצה להעריך יותר את מה שיש לי, את הפלא הזה שנקרא אני. את הפלא הזה של החיים, של ההתאהבויות הקטנות האלה בכוכבים, בעננים, בשמיים. באנשים, בבעלי חיים, בעצמי.
הייתי רוצה לרצות יותר. לדעת להרפות, לדעת לא לעשות כלום.
הייתי רוצה לצייר יותר נחשי בוא ועצי באובבים ופחות לבבות, ועיניים. הייתי רוצה לצייר את הבחור שאהבתי, שלא ידע בכלל שאני אוהבת, כי המודעות שלנו לא מודיעה לאנשים אחרים מה היא ואיך, לפעמים אפילו לנו לא. רק כשיש בה כנות ברמה גבוהה, ולא. לא היתה לי.
הייתי רוצה אותו, את האיש הזה, להגיד לו שאני מבקשת סליחה על כל הפעמים שהשלכתי את הגעגוע עליו. אני יודעת שזה לא קשור אליו, זה געגוע תלוש, מנותק, שלא קשור לשום יצור חי, חוץ ממני. אם לא הייתי מאמינה באנרגיות הייתי אומרת שהוא לא קיים ושזה סתם מין עצב שכזה.
אבל אני מאמינה באנרגיות, אני מאמינה ברגעים של אהבה, אני מאמינה ששנאה עוברת באוויר ומשפיעה.
אני מאמינה שאני יכולה לחבק אדם בלי לגעת בו, שאני יכולה להעניק חיים ותקווה בלי לדבר מילה. אני מאמינה שיש כוח לרגש שלנו להשפיע על אנשים אחרים.
הייתי רוצה להעביר אנרגיה של טוב ואהבה לעצמי ולעולם ולאנשים שמגיע להם.
אדרבה אומרים כשיש 2 דברים שמתנגשים ולא מסתדרים,
קשה לנו.
אדרבה,
תאהבו.
תאהבו בכל הלב.
זאת הרפואה של הלב שלכם שסבל ודי לו.
תאהבו, אדרבה.
תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם
ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך,
ואל יעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה...
ותחזק אותנו באהבה אליך
כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך...
אמן כן יהי רצון}
מותר לנו ליפול, להרגיש חולשת הדעת או געגוע. מותר. מותר לנו להרגיש בור. כי יש בור.
הייתי רוצה ללמוד לנשום, נשימות שממלאות את החזה באוויר טוב ומרפא. הייתי רוצה להתרפא. הלב סבל מספיק, הוא נחבל ונשרט והתאכזב. ודי. די לו.
הייתי רוצה ללמוד לאהוב, ללמוד להיות ברוגע, ללמוד לסמוך, להיות בביטחון, להיות באמונה, להיות אני.
ככה פשוט.
הייתי רוצה להעריך יותר את מה שיש לי, את הפלא הזה שנקרא אני. את הפלא הזה של החיים, של ההתאהבויות הקטנות האלה בכוכבים, בעננים, בשמיים. באנשים, בבעלי חיים, בעצמי.
הייתי רוצה לרצות יותר. לדעת להרפות, לדעת לא לעשות כלום.
הייתי רוצה לצייר יותר נחשי בוא ועצי באובבים ופחות לבבות, ועיניים. הייתי רוצה לצייר את הבחור שאהבתי, שלא ידע בכלל שאני אוהבת, כי המודעות שלנו לא מודיעה לאנשים אחרים מה היא ואיך, לפעמים אפילו לנו לא. רק כשיש בה כנות ברמה גבוהה, ולא. לא היתה לי.
הייתי רוצה אותו, את האיש הזה, להגיד לו שאני מבקשת סליחה על כל הפעמים שהשלכתי את הגעגוע עליו. אני יודעת שזה לא קשור אליו, זה געגוע תלוש, מנותק, שלא קשור לשום יצור חי, חוץ ממני. אם לא הייתי מאמינה באנרגיות הייתי אומרת שהוא לא קיים ושזה סתם מין עצב שכזה.
אבל אני מאמינה באנרגיות, אני מאמינה ברגעים של אהבה, אני מאמינה ששנאה עוברת באוויר ומשפיעה.
אני מאמינה שאני יכולה לחבק אדם בלי לגעת בו, שאני יכולה להעניק חיים ותקווה בלי לדבר מילה. אני מאמינה שיש כוח לרגש שלנו להשפיע על אנשים אחרים.
הייתי רוצה להעביר אנרגיה של טוב ואהבה לעצמי ולעולם ולאנשים שמגיע להם.
אדרבה אומרים כשיש 2 דברים שמתנגשים ולא מסתדרים,
קשה לנו.
אדרבה,
תאהבו.
תאהבו בכל הלב.
זאת הרפואה של הלב שלכם שסבל ודי לו.
תאהבו, אדרבה.