כואב לי. הנשמה. הגוף. החיים. עצמי.
אני נחנקת מזה. רוצה למות כבר ממזמן. אבל מה? לא להתקיים לעולם?
קשה לי להאמין שמישהו יצטער עלי. אולי הם חושבים שהם מצטערים אבל הם לא באמת מכירים אותי. אף אחד לא מכיר אותי. אפילו אני. השנאה עצמית שלי ככ גדולה שהיא שרפה את כולי ממזמן. נשארה רק הקליפה. עור ועצמות. בלי תכלית. בלי מטרה. רק עצב.
אב אף אחד לא שם לב.
לא שאני מייחלת למות כבר שנתיים.
לא שאני שונאת את עצמי בטירוף.
לא שאני לא מאמנה בכלום.
לא שחיללתי שבת אינספור פעמים.
שראיתי כל סרטון שהצלחתי לפרוץ אליו.
אף אחד.
אפילו לא היא.
שקוראת לעצמה יועצת. מורה. מחנכת.
אין לה מושג בזה כלום.
מרצה לי שעות על כמה שאני לא בוגרת.
לא מבינה שאני בתוכי מתפוררת מכאב כי אני יודעת שאני כזאת.
כן כל התכונות הרעות שאמרת- אני כזאת! אני לא צריכה את החיזוקים שלך לזה. את הניעורים שלך. זה רק מפורר אותי. אבל את עיוורת. אין לך מושג איך כל מילה היא חץ ללב.
תהית פעם למה אני כזאת צינית ורדודה? לא. בטח הנחת שזה חוסר בגרות וזהו.
אבל את לא מבינה כלום! את עיוורת. בדיוק כמו כולם.
ולחשוב שהייתי חולמת בלילה שאני פורקת אצלך הכל.
ככ רע לי.
אחרי השיחה הזאת דמיינתי את עצמי שותה אקונומיקה.
אבל אני פחדנית. מכדי לצאת בשאלה בפומבי. מכדי להביע את הדעות שלי. או את מחסורן. מכדי לבקש עזרה. פחדנית.
ככ.
ורע לי. השמינית הזאת והקורונה יהרסו לי את החיים. אולי אפילו יקחו אותם. מי יודע.
אני עוזבת. אין לי רצון לדבר איתה שוב בחיים.
או עם ההורים שלי. שמגדלים אותי כבר 17 שנה ואין להם מושג ממני כלום.
לא יודעים כלום. לא מתעניינים. הכל ריכולים ולחשושים בלילה. בלי ישירות.
ורע לי.
אני טובעת.
והראש כבר מתחת למים יותר מידי זמן.
אני נחנקת.
ואין לי ממי לבקש עזרה.
כל בני האדם בעולם הזה רעים.
ואין לי איך למצוא אחרים.
את באמת חושבת שזאת הסיבה היחידה.
פתחתי לך חלקיק מהנשמה שלי היום. לא תאמיני כמה זה היה לי קשה.
ואת פשוט זלזלת.
אז לכי לך. בנות הבוגרות והשקולות שבכיתה.
ותשאירי אותי לבד למות.
כי אני שונאת אותך היום. את הזילזול המזעזע הזה.
בא לי למות.
בא לי אומץ למות.
ויש לי עכשיו ככ הרבה הערכה למי שכבר התאבד. כמה אומץ וואו!
בבקשה לא להגיב.!!!!
יש
