כי לא ריווחת בין המילים...
הייתי צריכה לכתוב ככה:
ש
ו
נ
א
ת
מ
ו
ב
י
ט
ז
ה
מ
ס
פ
י
ק
ב
ר
ו
ר
?
!
!
😜😜
ואיך כל זה קשור אליי?|תוהה| וכי אני אמרתי לך להוריד מוביט? ילדה נחמדת, את אומרת את זה למי שניווטה בזמנים קשים שבהם המוח כבר מזמן היה לא בשימוש ובכל זאת הצלחתי לשלוט עליו ולהביאך אל חוף מבטחים.
כןכן ליבי אינה אשמה בכך שיש לך מוביט
ושנית לכל זאת יש פלא גדול שאינו מוכר בציבור אבל מוכנה אני לגלות לך את סודו.. קוראים לזה כפתור ה"מחק" או "פח", כל פלאפון משוקץ ומילתו. כל שצריכה את לעשות זה ללחוץ לחיצה ארוכה על המוביט ולגרור אותו למשבצת חדשה שתופיע למטה או למעלה, כל פלאפון משוקץ ומקומו.. אם תסתבכי מוזמנת לפנות אל ליבי.. ליבי תמיד זמינה עבורך.
ליבי איתך (תרתי משמע)
אם ממש צריך אז מוכנה לקחת את האשמה..
עד כאן נאומי להיום
אכן צחקתי נמנמ
זה גם מזכיר אותה?
כאילו,וואלה חכם מה שאת אומרת,אני אנסהמודה,לא חשבתי על זה
מאיפה הגרלת את הפרצופ הזה?!בשמחה
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
