בבוקר (החלטתי לקחת שמירת הריון מבי"ס) התעוררתי למשמע תקיעת שופר ופתאום התמלאתי געגוע לחזור לבית הכנסת ובדמיוני אני חומקת לבית כנסת עוד פעם אחת, מחליקה את ידי על הפרוכת היפהפיה, נוגעת בריפודי הכיסאות החורפיים, העבים הכחולים ומסניפה את מושבי העץ. פתאום חשבתי כמה כלום הוא לא מובן מאליו בחיינו.
לא הסליחות וחגי תשרי (שכן יהיו וודאי מנייני חצר), לא פתיחת שנה"ל תשפ"א (שתתנהל דרך זום במקום עם מחברת וילקוט) וקיוויתי לריח של גשם ראשון שישטוף את הכל כולל את הקורונה ויחזיר את חיינו למסלולם.
כמו כל הדברים שציינתי, האיש המדהים שלי בעבודה (הוא עובד כמה ימים מהבית) ולפעמים דווקא כשיש טיפת מרחב ומרחק (פעם כל אחד מאיתנו היה הולך לעבודה שלו-זוכרים?!), רואים את הדברים יותר שקוף, יותר צלול. סמסתי לו על איך שעם כל ההתחלות החדשות אני אוהבת ומעריכה אותו כל כך וזכיתי ואיך גם אנחנו ב"ה נזכה לשנה טובה ומתוקה עם הפתעה חדשה-ילדים מתוקים וקטנים בפעם הראשונה. ואז, שמעתי את השיר המרגש הזה על משה רבנו, שיר תפילה נשי ופשוט התחלתי לרקוד בבית.
התגעגעתי לכנס בניין שלם, לכנסים של המחוללות בכרמים ובלבי תפילה אך גם ידיעה-אנחנו, כן דווקא אנחנו, בתור כל הבלבול ואי הוודאות- הנשים של דור הגאולה. כמילותיו "הכל קופא, עומד בצל, כמו חומה ואין עונה". שיר געגועים למנהיגים דגולים, לידיעה וודאות, לטוב פשוט, לשפיות, לתמימות של פעם, לקרבת אלוקים אמיתית. שייפתח כבר הלב.
מוזמנות להאזין: