אחרי שבת קשה שבאה אחרי תקופה קשה.
אולי אפרט בהמשך.
רק אומר שהמילה גירושין עלתה לדיון פעם ראשונה ויותר מזה, באמת התכוונתי לזה (במידה מסוייימת)
אין לי כוח
אחרי שבת קשה שבאה אחרי תקופה קשה.
אולי אפרט בהמשך.
רק אומר שהמילה גירושין עלתה לדיון פעם ראשונה ויותר מזה, באמת התכוונתי לזה (במידה מסוייימת)
אין לי כוח
איך את היום?
רוצה לשתף קצת מה קרה?
הלוואי שיהיה טוב 
אז...
אשתי טוענת (ובצדק) שיש לה בעיה עם קשרים. ככל שהקשר יותר קרוב הוא יותר מלחיץ וגורם לחרדות.
זה יוצר הרבה בעיות, לא את כולם אוכל לפרט כאן עכשיו אבל התכל'ס לגבי מה ששבר עכשיו הוא שחצי מהפעמים שאנחנו מנסים ליצור מגע פיזי - היא נסגרת ומתרחקת. לא בעדינות, בצורה שפוגעת בי.
הקושי הגדול מבחינתי הוא שיש אפס יוזמה מצידה (היא מסכימה עם זה, לא רוצה ליזום ולהסגר) כל מגע שיש הוא נטו אני. אם אני מלטף היא מלטפת, ברגע שאני מפסיק - היא מפסיקה (ולא רק ליטופים, כדוגמא..) אם עצרתי לשניה באמצע - היא נרדמת או נסגרת או קופאת, גם כשהיא לא קופאת ואנחנו כן מצליחים להגיע לחיבור - זה עם המון אפטיות ואדישות שלה.
מה הכוונה? אפס תזוזה אפס יוזמה סליחה על הביטוי שוכבת כמו בובה ומחכה שאסיים.
עשרות פעמים אמרתי לה - לא רוצה לא צריך.היא מסבירה שהיא רוצה אבל קשה לה והיא חסומה, עם כל הקושי בסוף זה טוב.
אותי זה מגעיל, מרגיש לי חצי אונס.
שורה תחתונה אני מרגיש דחוי, לא רצוי, לא נחשק. היא טוענת שזה מצד שיש לה בעיה ואני צריך להבין שזה לא אומר שאני דחוי. אבל בשורה התחתונה - זה מה שקורה.
לפני שבוע אמרתי לה חלאס, אני לא מסוגל ככה. אני לא יוזם יותר מגע. את רוצה? תיזמי. הפרדתי את המיטות למרות שאנחנו מותרים, אמרתי לה את רוצה תחזירי.
היא טענה שאני חייב לה "עונה" אמרתי לה שהיא צודקת ושאם היא רוצה היא מוזמנת לבוא וליזום, אני לא אפריע לה, להיפך.
אז לא, עובר שבוע המיטות - עדיין מופרדות
מגע - אין בכלל.
תקשורת - טכנית בלבד חוץ מרצון שלה ללכת לטיפול (אכתוב על זה בפעם אחרת)
אני מעוך בבית, היא בורחת לעבודה (הגדרה שלה)
בשבת התחרפנתי כבר, חשבתי שהיא תיגש, היה זמן, היה מתי ונאדה, עצבן אותי.
אמרתי לה משפט קשה, לא רוצה להות קשור אלייך ככה.
במוצ"ש דברנו, היתי עצבני והיא הייתה פגועה
גירושין עלה לאוויר.
היא רוצה טיפול, לא יודע אם אני רוצה. היא מתחילה עכשיו CBT לגבי החרדות שלה מקשרים
אם יעזור ותהיה התקדמות אני מוכן ללכת גם לטיפול זוגי (החלק הקשה למצוא מטפל שאני אחזיק ממנו, יש לי תפיסה מאד מזלזלת בכללי במקצועות טיפוליים כאלו)
איך לעזאזל אפשר להיות בקשר עם מישהי שעצם קיומו של קשר גורם לה חרדות וככל שהקשר חזק יותר הוא יוצא יותר חרדות שגורמות לה להסתגר ולפגוע בצד השני?!?!
אוווווווווווווווףףףףףףףףף
בהתחלה של הנישואין דווקא כן היתה תחושה של תשוקה, היא יזמה הרבה, היתה פעילה ולא פאסיבית,
עד שאחרי כשנתיים התחלתי לקלוט כל מיני סימנים שאולי היא פחות בעניין, שאלתי (בזמן אמת) והיא אמרה שמה פתאום ושנמשיך וכו' אחרי כמה זמן היא כן אמרה שקשה לה, והיא חסומה לפעמים, אבל היא מתגברת כי היא לא רוצה שזה יפריע, מהיום שזה הונח על השולחן זה נהיה יותר ויותר בולט וקרה יותר ויותר. ואני לא הסכמתי להמשיך כשל נעים לה עד שהגענו למצב שאנחנו יכולים להיות ביחד פעמיים במחזור טהרה. (מתוך הרבה ניסיונות, ועם יד על הלב, לא וודאי לי במאה אחוז שהיא באמת היתה שם בפעמים הבודדות שכן התחברנו, אבל כשאתה משתוקק אם הרמזים לא מאד ברורים - אתה לא רואה, מה גם שהיא מבחינתה להמשיך לקיים ככה יחסים, כי "בסוף זה טוב" אני לא מוכן לשמוע על זה אבל הגיוני ש"פספסתי" רמזים לפעמים)
אה, ועוד משהו, אשתי קוראת כאן לפעמים אם תקראי תביני ישר שאני מדבר עלינו.
אמרת שלתת נקודת מבט חיצונית יכול לעזור, אז הנה, פניתי להתיעץ/לפרוק/לשתף/אנא עארף. מוזמנת לפרט את הצד שלך בצורה יותר ברורה ולתקן אם כתבתי משהו לא נכון. 
היא הייתה פעילה ועם תשוקה ואחרי זה, זה דאך, משהו קרה בינכם? אולי צחקת לה? אולי ירדת עליה במשהו?
יש לכם ילדים?
היא אחרי לידה?
עם מניעה?
וסתם ככה אני חושבת שה התפקיד של הגבר לחזר ולא של האישה, האישה צריכה לשתף פעולה.
אולי לא כל פעם וכל רגע אבל מידי פעם. כבר כמעט שנתיים אין שיתוף פעולה אפילו חלקי
אצלנו למשל שנינו מסכימים שההנאה גדולה יותר כשאני זו שיוזמת, ואילו כשבעלי יוזם אוטומטית אני נכנסת ללחץ ופחות נהנית ויותר מרגישה צורך לרצות.
וכשאני יוזמת הוא מרגיש שמח ונחשק .
נכון שבתחילת הקשר (ועוד לפני הנישואין כשאישות בכלל לא עמד על הפרק) החיזור הנפשי - רגשי היה ובדר"כ כך אצל זוגות רבים, יותר מצד הגבר אל האשה.
אבל לא ממש קראת את דבריי לפני שהגבת.
אני אגיד לך משהו.
"איום בגירושין על כל גרעפס בחיי נישואין זה לא תורם מקדם ומעיד על חוסר תקשורת ורמה נמוכה" זה כל גרעפס? שהיא מגדירה לך שהיא לא מצליחה להתקרב אליך (לא רק פיזית, נפשית.) זה באג בסיסי בזוגיות ובחיי נישואין - שיהיה קשר.
כשההגדרה היא ככל שהקשר יותר טוב ככה אני נחסמת יותר - למה לרצות לשאוף לקשר יותר טוב? וודאי שיש חוסר תקשורת, מהצד שלה.
מלבד זאת כן עברנו הרבה דברים מורכבים מאד ולא עלה נושא של גירושין.
וגם עכשיו שהוא עלה זה לא כאיום אלא כחוסר יכולת להכיל. אם במהלך זוגיות ככל שהקשר מתעצם הדחיה ההסתגרות והקושי לקיים את הקשר עולים - למה להמשיך לתחזק קשר כזה?
ועכשיו לענייננו.
התכלית היא אשתי ולא אני ולכן אני לא מוכן שזה יהיה בלי קשר אמיתי, כשהיא עצורה ומסוגרת ומאלצת את עצמה בשבילי.
לכבד את רצונה במה? בליצור לה התניה (שכבר קיימת) שיחסי אישות זה דבר קשה, שצריך לסבול עד הסוף כדי שמתי שהוא זה יהיה טוב? אני באמת לא מבין מה אתה מנסה להגיד.
רק מהתיאורים:
*סיוטים בלילה
*שוכבת כמו בובה
*זה חייב להיות סבל
*מרגיש לי כמו חצי אונס
כמה שנים סביר בעיניך להמשיך לאהוב לתמוך לכבד להכיל לעודד ולישון מחובקים בלי ציפיה?
על כל שטות כאן, כותבים "ללכת לטיפול זוגי ויפה שעה אחת קודם" וכשבאמת צריך טיפול אז מטיפים מוסר...
העצה שלך טובה כשהקושי נובע מדוסיות יתר, אבל מה אם הדוסיות יתר רק מסתירה משהו אחר?
הבעיה שלי היא לא חוסר היחסי אישות אלא חוסר הקרבה, הריחוק הנפשי, חוסר היכולת להרגיש שהיא אוהבת אותי (גם אני לא מרגיש את זה וגם היא לא מרגישה את זה כשמתקרבים ואז היא נסגרת)
אתה מדבר כאילו יש כאן איזה זלזול "שאתה שקוע בתסכול בפגיעה בכבוד העצמי בחוסר סיפוק ומימוש רצונות שלך ובהפרדת מיטות כל שני וחמישי.."
זה ממש לא המציאות, במשך מספר שנים טובות אני מכיל מעודד נותן כוחות אוהב וזה עובד! זה מחזק את הקשר! הבעיה היא שככל שהקשר מתחזק ומתהדק - הריחוק שנוצר מזה (מהלחץ ומהחרדה להיותבקשר קרוב) רק מתגבר, מפריע יותר ומופיע יותר.
אין כאן באג ביחסי אישות. יש באג בעצם ההגדרה שככל שהקשר יותר טוב וחזק אז יש ריחוק יותר חזק.
כתבת "אני לא מזלזל בקושי שלך, תאמין לי מכיר את ההתמודדות לא מאתמול ולא משלשום ועדיין חווה אותה זה השקעה ומאמץ אין סופיים וזה דורש כוחות נפש גדולים מצידי." אני חושב שבגלל זה אתה מפרש את המציאות שלי אחרת ממה שהיא.
זה קורה גם כשאסורים וזה לא יכול להיות ספתח לכלום, זה קורה שאין כוונה מצידי בכלל להגיע למיטה, זה קורה שמפורש אומרים שעכשיו עייפים ואין כוח להתחבר ורק מתקרבים.
כואב לי על המקום שבו אתה נמצא אבל לצערי זה לא המקום שאנחנו נמצאים בו. (כי אז זה היה הרבה יותר פשוט)
"אשתי טוענת (ובצדק) שיש לה בעיה עם קשרים. ככל שהקשר יותר קרוב הוא יותר מלחיץ וגורם לחרדות."
אני לא מכירה את אשתך, ולא יודעת מה היא חוותה בעברה ובמהלך כל חייה, לא יודעת מה עברה בילדות והאם חוותה קושי/ריחוק/פגיעה מסוימת מול אבא או אמא או אדם קרוב אחר,
אבל יכול מאוד להיות שכל ההתנהגות הזו שלה שאתה מתאר היא בסך הכל מנגנון הגנה של הנפש שלה שרוצה להגן על עצמה.
אם לצורך הדוגמא, היא חוותה ריחוק רגשי כזה או אחר מאמא שלה,
או חוותה אבא שעזב את הבית
או חברה טובה שהתרחקה
או קרוב משפחה של"ע נהרג
או קשר שהסתיים למרות שלא רצתה
או אפילו לא חוותה אף אחד מהדברים הללו אבל פשוט מאוד מאוד לא רוצה לאבד אותך ואת הקשר איתך ***כי הוא מאוד חשוב לה. אתה מאוד חשוב לה ויקר לה***
וככל שאנחנו יותר אוהבים משהו - כך אנחנו יותר מפחדים לאבד אותו.
כי איך אפשר לאבד משהו כ"כ יקר וטוב?!
לכן בין אם זה "יושב" על חוויה כואבת בעבר,
ובין אם זה "רק" הפחד לאבד - זה לגמרי לגמרי מובן ואנושי.
בעצם אתה אומר במילותיך שככל שהקשר *קרוב יותר* כך פוטנציאל החרדה גדול יותר -
וזה ממש נכון
כי שוב, יש כאן הרבה יותר מה לאבד!
יש כאן הרבה יותר טוב שמונח על כף המאזניים והפחד שמשהו יקרה והוא פתאום יעלם יכול באמת לשתק...
אחד מהדרכים של הנפש להתמודד עם הפחד הזה מלאבד,
או הפחד הזה מלהיפגע ממישהו מאוד קרוב -
הוא להתנתק קצת.
וכל פעם עוד יותר ועוד יותר.
להגיע לריחוק מסוים,
לפתח ריחוק פיזי/אדישות/אפאטיות/חומות ומגננות ששמים על הלב שלא יםפתח במלואו
וכ"כ למה?
כי אם אני רחוק/ה - אז האדם שמולי לא יכול לפגוע בי כ"כ!!!
כי אם אפתח את הלב עד הסוף
אם אוהב עד הסוף
אם אהיה בשלמות גם בגוף
גם בנפש
גם ברגש
בהכל -
והאדם שאני כ"כ אוהבת וקשורה אליו יפגע בי או ילד או אני אאבד אותו -0 אני פשוט אתרסק! אני אמות!
(כך המוח/הנפש אומרת לנו בתת מודע)
אז לא! אני אתרחק, כל פעם עוד קצת, ואז גם אם הוא יםגע בי, או ילך, או אאבד אותו - אני אשרוד! אני לא אמות!
אני אעבור את זה כי זה לא יהיה שובר ומרסק וכ"כ כ"כ כואב
אלא כואב רק קצת...
ויש הרבה מה להעמיק בזה אבל זה הבסיס.
מכאן התנהגויות כאלה ואחרות יכולות להתפתח ואפילו להתעצם.
ואנחנו צריכים בעצם להזכיר לעצמנו *במודע* שאם בוחרים באמת לא להיפגע אף פעם אז באותה נשימה אנחנו בוחרים גם לא לאהוב (עד הסוף) אף פעם.
כי כל אהבה באשר היא כוללת בתוכה, ממש בילד-אין גם פוטנציאל פגיעה.
כולנו אחרי 120 נמות.
יכול ח"ו לקרות כל דבר לכל אחד
ח"ו אנשים מפחדים גם מהמוות, גם מפרידה בגירושין, גם מפרידה של גירושין רגשיים בלב, גם מפגיעה של השני/ה וכו' וכו'
אבל אפשר לקחת את הסיכוי הזה לאהבה עצומה ואיתו הסיכון לפגיעה, ולחוות חיים שלמים ועוצמתיים
וכן, אפשר גם לחשוב רק על הסיכון בלהיפגע ולא לקחת את הסיכוי לאהבה בגללו (והרבה מאוד באמת נוהגים כך) - אבל רק צריך לראות את זה בעיניים פתוחות ומפוקחות ולהבין שאנחנו מפסידים גם אהבה שלמה בצורה הזו שאנו לא רוצים אף פעם להיפגע...
ולגבי כל הפן של המגע וחיי האישות - יש כאן כ"כ (!) הרבה דברים שצריך לברר וללבן ולראות שאני לא יודעת מאיפה להתחיל + לא אפשרי ע"ג הפורום,
אבל ממליצה לכם בחום להתחיל ולפנות למרכז יה"ל, וגם בנוסף לטיפול שאשתך עושה (וכל הכבוד לה! ממש ממש ממש!) אפשר לחשוב על טיפול זוגי בהמשך
אני כמעט בטוחה, או אפילו בטוחה, שכל אחד משלושת הדברים האלה יכול לעזור לכם מאוד מאוד מאוד
ולשפר את חייכם מאוד.
יש כ"כ הרבה מה לעשות ולהציע וכלים וכו' שזה מדהים...
גם בהדרכה לחיי אישות
גם בטיפול אישי
גם בטיפול זוגי.
וכן אוסיף כאן תשובה בנושא הפערים בחיי האישות שכתבתי כאן בעבר, ואולי תוכל למצוא בה קצת עזרה גם לכם:
"יש בפער הזה בין בני הזוג,
במיוחד בתחום האישות,
מין מעגל הרסני כזה שבו בן הזוג שרוצה יותר מרגיש: אני לא אהוב, אני לא רצוי, לא רוצים בי, לא חושקים בי,
ואל מול זה בן הזוג שרוצה פחות מרגיש: מה דפוק בי? למה אני לא רוצה יותר? למה ל"כולם" (ממש שמרכאות!) זה הולך חלק ורק לי לא? מה לא בסדר בי? למה דוחקים בי? הצילוווו!
והמעגל הזה ממש מזין את עצמו -
בן הזוג שרוצה יותר מנסה -
השני לא רוצה - מרגיש שדוחקים בו - דוחה את זה -
בן הזוג שרצה יותר מרגיש כנ"ל לא אהוב וכו' -
ומנסה למחרת או לפני שוב "בכוח" הכוונה שאינטנסיביות כי הוא חייב להרגיש כמה שיותר מהר אהוב -
ואז בן הזוג השני עוד יותר מרגיש חנוק ולחוץ!
ואז שוב ושוב ושוב.
ממש כל אחד דורך לשני בלי כוונה על ה"כפתור הרגשי| שהכי כואב לו כרגע.
שלב ראשון יהיה קודם להביט בזה.
לזהות את זה.
לקבל את זה.
להבין את זה.
להבין את עצמנו.
לקבל את עצמנו.
פערים יש בין כל בני הזוג, באמת,
גם בנושא הזה יש לרוב מוחץ ככל הזוגות פערים - לפעמים האיש רוצה יותר והאישה פחות,
לפעמים האישה רוצה יותר והאיש פחות,
לפעמים אצל אותו הזוג (!) זה יכול להשתנות בתקופות החיים השונות
אבל תמיד יורגש הרגש הזה של התסכול.
זה באמת לא נעים להרגיש שלא אוהבים אותי או לא חושקים בי מספיק!
זה באמת לא נעים להרגיש שמשהו בי דפוק או למה אני לא כמו כולם או די כבר שיתנו לי ספייס!
זו הרגשה מאוד לגיטימית
לא צריך להוסיף לעצמנו רגשות אשמה *על עצמם ההרגשה הרעה הזו*
כי היא כ"כ כ"כ טבעית ונורמלי ואנושית!!!
ורק אחרי ההבנה הזו אפשר שנייה לחשוב מה אפשר לעשות?
איך כן להצליח לגשר על הפער?
אז אפשר לדבר עלזה
ושוב לדבר על זה בזמן אחר שיותר בנחת
ואפשר ליזום יום בשבוע שהוא "קבוע" ומעבר לכך אפשר אם רוצים להוסיף ספונטניות
ואפשר לחששוב על דרכים אחרות שבן הזוג השני יראה לראשון שהוא אוהב ורצוי וחושקים בו מלבד יחסים,
לדוגמא מילים טובות, תשומת לב, יחס אוהב, מתנות, פתקים, זמן איכות יחד, אמירה "אני אוהבת אותך ורוצה בך אך כרגע לא מתאים לי. אולי מחר? או אולי 5 דקות אעשה לך מסטג' מפנק במקום?"
משהו כזה - אמירה שיוצרת אצל השני בלב את הידיעה שהוא *כן|* מאוד מאוד אהוב ורצוי רק עכשיו לא מתאים ובפעם אחרת כן.
אפשר לחשוב על דרכים שבן הזוג שרוצה פחות לא ירגיש שהוא "נלחץ אל הקיר"
שהוא יותר יקשיב לרצון שלו.
הרצון כאן חשוב חשוב חשוב.
להקשיב לרצון שלו
לקצב שלו
למה מסב לו הנאה
להתרגל שהמטרה שלנו היא הקירבה הזוגית
היא ההנאה מהביחד שלנו
ולא הגעה לשיא או חדירה או אקט זה או אחר -
אלא עצם הקירבה היא היא המטרה.
לא להכניס לחצים,
להקשיב לגוף,
להיות נוכחים ברגע,
להתמלא בחיות (בשורוק) גם בפן העצמי-האישי
לפתח את העולם האישי ותחביבים ובכללי דימוי עצמי טוב
לפתח את המרחב הזוגי (לא רק האירוטי) ולהקדיש זמן, פניות, מקום, מאמץ ואנרגיה למרחב הזוגי ואח"כ גם האירוטי,
להכניס גיוון בחי האישות,
להכניס עומק בחיי האישות ולהעמיק את מה שקיים
ללמוד עוד על מנגנון ההנאה והחשק הנשי
ועל מנגנון ההנאה והחשק הגברי
ללמוד עוד ולהקשיב לגוף ולרצון
ללמוד עוד איך להגיע להנאה ואיזה מגע נעים לי
ללמוד איך לתקשר את זה נכון לבן/בת הזוג
להכיר יותר לעומק את הגוף שלנו ומה מסב לו הנאה, איפה, מתי, סוג מגע מסוים, מיקום מדויק, קצב מסוים, מהירות מסוימת וכנ"ל אצל בן הזוג,
להכניס אווירה נעימה בבית בכל היום ולא רק במיטה,
לדאוג שלא יהיו כאבים כלל
להרגיע ספקות הלכתיים אםפ יש או תפיסות מוטעות או חינוך מוטעה שהשתרשו מילדות
אם יש יובש בנרתיק – לשים ג'ל סיכה, וגם לדאוג שהאישה תהיה מגורה מספיק, לחכות בסבלנות את הזמן שדרוש לאישה כדי להגיע לכך ולא למהר מדי, כי אז האיזור של האישה עדיין יבש ועלולים להיות כאבים.
- לגלות עוד סוגי מגע נעימים, למשל ע"י המשחק "1-5" שבו אחד מבני הזוג בתורו "מטייל" על גופו של בן הזוג השני כל פעם במגע אחר: מגע מרפרף, מגע מסיבי יותר, עם קצות הציפורניים, עם כריות האצבעות, כמו מסאז' וכן הלאה, כל פעם באזור אחר בגוף, ובן הזוג השני רק אומר עד כמה נעים לו מ1-5.
מה שנעים – ממשיכים, מה שלא – עוצרים מיד.
- לדעת שכדי להגיע לאורגזמה נשית, צריך שלא יהיו הפרעות טרדות, מחשבות ודאגות במוח – כי אז האמיגדלה במוח פעילה ואי אפשר להפריש הורמונים של חשק מיני.
לכן לדאוג לפנות את המוח מטרדות, לדחות אותן לאח"כ, לנעול את הדלת עם מפתח, לשים מאוורר אם צריך, לנתק פלאפונים, לא לחשוב כל הזמן: "מה בן הזוג חושב עליי? איך אני נראית? אני שקטה מדי? קולנית מדי? הוא עושה טוב? אני עושה טוב?
פשוט לא לחשוב אלא להתרכז רק בהנאה וברגע בשלווה ובנחת.
- להכיר את הדגדגן, איזה מגע נעים, התמדה, סבלנות, קצב, אזור מדויק,
"טיזינג" – להתקרב – ולסגת, להתקרב ולסגת כדי ליצור תשוקה רבה יותר, תנוחות שונות שיכולות לגוון וגם ליצור מגע נעים יותר,
להוריד תחושת חובה מלהגיע לשיא – המטרה היא ההנאה והביחד לא ההגעה לשיא!
-היכרות וירטואלית מחדש בכאילו עם בן הזוג שלנו, יכול ליצור עניין וחשק
- חסמי חשק: דברים שיכולים לחסום את החשק וצריך לשחרר אותם:
גלולות,
תרופות (ללחץ דם, כולסטרול, דיכאון וחרדה),
תזונה לא מאוזנת
אלכוהול וסמים
חוסר פעילות גופנית
עייפות
לחץ וטרדות
הדחקת תחושות (כתוצאה מחינוך, או ביישנות או חוויות עבר)
ריצוי יתר (אישה שמרגישה שמיניות בשבילה היא שירות לבן הזוג – חייבים להפסיק עם זה! ולהיות יחד רק שרוצים ובוחרים!)
דימוי עצמי נמוך
קושי לקבל
חרדת ביצוע
חרדת דחייה
חשש מקירבה
רשימת מטלות
חסמים זוגיים
משבר ההורות
-חשק מיני ותשוקה זה לא דבר ספונטני ופאסיבי!
זה דבר אקטיבי לגמרי שאפשר לעורר!
לא מחכים לו שיבוא מהשמים,
אלא פועלים כדי ליצור אותו – להסיר חסמי חשק וחבלני חשק,
ליצור מרחב אירוטי (זמן פניות ומקום לאירוטיקה),
להשקיע בחידוש וגיוון ודברים טובים, כיפיים ורומנטיים,
להשקיע בהעמקת מה שכבר קיים
לטפל במה שדרוש טיפול – כמו דימוי עצמי נמוך או חסמים ממגע אינטימי.
-לדעת לתת ולדעת לקבל - לפעמים חושבים בטעות שרק לתת זה טוב.
אבל הלימוד (זה ממש לימוד!) של לדעת לקבל הוא כל כך משמעותי בכללי, ועבור חיי האישות הפרטי, ממש לאין ערוך!
גם לאישה וגם לאיש!
-אינטימיות טובה- חשוב לשתף לשתף לשתף בהכל- גם בטוב, גם ברע, גם בחלומות, גם בקשיים.
-התפתחות אישית טובה – בריאות הגוף, העצמה אישית, שמחה, יצירתיות, ביטוי עצמי - תורם רבות מאוד גם לזוגיות וגם למיניות.
-אווירה תומכת חשק- מגע פיזי, שחרור לחצים, זמן בלי הילדים, דיבור מעורר ומפרגן, חיבוקים ונשיקות.
-עוד כל מיני טיפים קטנים שיכולים גם לעזור קצת: חימום האווירה: חיבוק בבוקר, יום ללא הערות, הודעות חביבות במהלך היום, שנת צהריים, לחישות באוזן, חיבוק ארוך במשך היום, הפתעות נעימות, בגדים יפים, ארוחה קלה ומפנקת, שתייה חריפה, דיבור פתוח, שוקולד, מוזיקה, רחצה משותפת, ריח טוב, עמעום אורות, נר, לעשות עניין והתרגשות מההתפשטות, ללבוש לבנים יפים, מילים חמות, תאורה מחמיאה, ביגוד חלקי מחמיא.
-לצאת מהספונטניות – לקבוע זמם מראש. וחוץ מזה אפשר עוד בלי לחץ אם רוצים.
לתכנן זמן לרומנטיקה.
-שימוש בפנטזיות כדי לקרב בין בני הזוג- מימוש פנטזיות בזוגיות עצמה בטוב כמובן.
-תשוקה זו יצירה.
יוצרים תשוקה ע"י מרחב אירוטי, הסרת חסמים, עיסוק בזה, לימוד על זה, לא לחכות לתשוקה שתגיע משמים, אלא להתמיד עד שתהיה יצירה של תשוקה."
זהו בינתיים,
אם תרצה להוסיף עוד נקודות להתייעצות וכו' - בשמחה
בהצלחה רבה רבה 
לא ידוע לנו על פגיעה מינית, מצד שני היא אומרת שאולי היה משהו כשהיא היתה קטנה והיא לא זוכרת.
(בגלל התסמינים האלו, הקושי בקשרים ובאינטימיות ובנוסף חלומות שקשורים לזה שיש לה מהילדות),
ב"ה התחילה היום טיפול, העלתה גם את הנושא הזה למטפלת.
אתמול היא ראתה את השרשור, (מהניק הרגיל שלי) הבינה מה מדובר, דיברנו, היא ניסתה להתקרב, ושוב פעם - באמצע נסגרה, אמרה שהיא בלחץ ולא יכולה להמשיך.
מצד אחד כל פעם התקווה שהפעם זה יצליח מתרסקת ומרסקת אותי. לא רוצה לקוות, זה כואב.
מצד שני אם התקווה לא תהיה אז אין לי סיבה להמשיך לחיות ככה בקשר כזה.
מתסכל
היא אמרה שהיא הבינה שאני לא רוצה שהיא תנסה כי אין סיבה שזה יעבוד עד שיגמר הטיפול.. ולא רצתה לפגוע.
יש בזה משהו.
,
עונה על שאלות נקודתיות.
@חבובוש לגבי מה שקרה, היא טוענת שככל שהתקרבנו יותר זה נהיה יותר מלחיץ ומפריע לא צחקתי עליה להיפך, גם היא אומרת (עכשיו) שזה נטו אצלה ולא תלוי במה שאני עושה, להיפך אני עושה מה שצריך לעשות ואני בסדר.
יש ילדים, היא יותר משנה אחרי לידה ועם מניעה (נובהרינג) אבל זה היה גם לפני המניעה
@העני ממעש כן ייש חינוך מאד דוסי - אבל את הנקודה הזאת עברנו מאד בהתחלה. זה חרדה מקשרים, גם עם חברות זה קיים, לא דווקא בפן המיני.
ו @נגמרו לי השמות כתבת דברים יפים, מעודדים, חשובים אבל הם לא מצליחים להרגיע או לעודד אותי כי אני מרגיש ורואה ושומע ממנה לא מעודד. זה קושי בקשרים אישיים מכל הכיווניפ, עם משפחה, חברות, וכמובן איתי. אני פוחד לקוות שהטיפול יעזור כי אם הוא לא יעזור אני לא אמצא כוח לאסוף את עצמי ולהאמין שיש עוד סיכוי.
מצד שני אם אני לא מקווה ומאמין שהטיפול יעזור - למה אני מחכה וסובל בנתיים? ולכן העיצות על מה גורם לזה ומה יכול לעזור לזה לא עוזרות לי.
הם מפחידות אותי, כי אם כל זה לא יעזור? כי ניסינו כ"כ הרבה דברים וכל פעם שהיתה התקדמות כלשהי - היתה נסיגה משמעותית (כי ככל שהתחזק הקשר הלחץ השפיע יותר והפריע יותר.
התסכול שלך והחשש שלך מאוד מאוד מובנים. באמת.
יחד עם זאת, שים לב שאתה מסתמך של ספק כרגע.
ז"א מה שאתה אומר בעצם -
ש*בטוח* לא טוב לך כרגע,
וש*בטוח* אתה לא תרצה להמשיך את כל חייך ככה
וש*אולי* אם אשתך/אתם תעברו טיפול זה יכול לעזור, ואולי לא.
ואם לא יעזור - לא תמצא כוח להמשיך
ואם תמשיך ככה בלי טיפול - כנ"ל לא יכול להמשיך.
אבל מה אם לקחת בחשבון ***מה אם הטיפול כן יעזור***
כי אפילו שזה ספק, זה משהו, זה כמה אחוזיםלתקווה לטוב.
כי כרגע יש 0% תקווה לטוב אם המצב ימשיך ככה בדיוק כמו שהוא
וגם 0% תקווה לטוב אם הטיפול לא יעזור - אז מפחד בכלל להתחיל ולסמוך עליו - אז לא יקרה בכלל - אז שוב חזרנו לנקודה שהכל נשאר כך ועדיין לא טוב לך.
מציעה עם כל החששות, כן לקוות לאחוז הקיים שהטיפול כן יעזור.
ואם חלילה לא הוא, לנסות טיפול אחר.
כי כרגע זו הנקודה היחידה שיכולה לעזור לכם.
אפשרות של גירושין כמובן כן יכולה לעלות על הפרק, אבל במצב שאתה מתאר חבל מאוד מאוד מאוד שתעלה כרגע, אלא רק אם חלילה כלום לא יעזור ולא ישתנה למרות הטיפול האישי בה, טיפול זוגי לכם, הדרכה טובה לחיי אישות לשניכם - אלו שלושה דברים שיכולים באמת ובתמים לעלות אתכם ולהקפיץ אתכם ממש למעלה בכל המישורים!
ואם לא מתאים מטפל אחד, מנסים מטפל אחר. זה באמת מסע.
אבל זה מסע לחיים שלמים ומאושריםבאמת.
וזה בסופו של דבר שווה כל רגע וכל מאמץ וכל שקל וכל אנרגיה וכל זמן וכל מחשבה.
מציעה בחום כרגע להעצים את אשתך שבחרה ללכת לטיפול.
לשדר לה כמה שאפשר ביטחון.
ביטחון בה
ביטחון בקשר שלכם
ביטחון בהצלחת הטיפול.
להיות איתה שם.
לתמוך בה.
לאהוב אותה.
ובחיי האישות - כלל מספר אחד בשבילכם כרגע זה לעשות סוויץ אחד גדול בראש ולהבין שהמטרה שלנו היא הקירבה!
המטרה היא ההנאה, הביחד
ולא המטרה שלנו היא חדריה או מטרה שלנו להגיע לשיא - לא לא לא!
עצם זה שבתת מודע חושבים שכל מגע וכל ניסיון להגיע למיטה חייב (!) להתסיים ב"חדירה" מלאה או ב"שיא" - זה לכשעצמו יכול להלחית את האיש/האישה/שניהם ויכול לכבות או להביא לחצים שלא מאפשרים להיות שם בכלל.
מציעה ממש בשבועיים הקרובים להוריד כל ציפייה ואפילו להחליט מראש ובצורה מוסכמת וברורה על שניכם (!) שבשבועיים הקרובים אין בכלל יחסי מין!
אלא רק מגע של קירבה ואהבה והנאה ואסור ממש אסור להגיע לקיום יחסים בתקופה הזו.
מה שזה יכול להשיג, זה להוריד את ה"מטרה" הזו של להגיע ל"סוף" או חדירה או השיא,
להוריד מתחים ולחצים,
לאפשר לאשתך במיוחד להתחבר לדבר הכי הכי חשוב שיש - והוא *הרצון* שלה,
לראות וללמוד איזה מגע נעים לה - ולדעת שהיא שולטת בקצב ובהכל!
ואם נעים לה והיא רוצה עוד - יהיה
ואם נעים לה והיא לא רוצה מעבר - לא יהיה!
ואם נעים לה והיא רוצה להפסיק - מפסיקים!!!
ממש לתרגל את זה כמה וכמה וכמה פעמים
שהרצון שלה הוא זה שיקבע.
שהמטרה תהיה רק רק הקירבה ולא משהו אחר.
שהלחצים להגיע למשהו לא יהיו.
שהקצב יוכתב ע"י הנעימות וההנאה שלה.
שהשליטה תחזור אליה,
שהיא תרגיש אוטונומיה על הגוךשלה
שהיא תוכל להתחיל להתחבר מחדש לרצון שלה, להנאה שלה.
זו התחלה בסיסית לדעתי לכל זוג, ובטח שלכם.
בירור הרצון ואפשרות ונתינת מרחב לקיומו +
הגדרת המטרה כמטרת הקירבה! וזהו!
+
מרחב ביטחון בה ובקשר שלכם ואמונה ותקווה גם בטיפול וגם בכוחות שלה, שלך ושלכם יחד
זה לדעתי שלושה דברים שיכולים לעזור.
בהצלחה רבה רבה רבה!
כתבת דברים נכונים, לגבי החיי אישות זה לא הבעיה זה הסמפטום זה קורה לאו דווקא במגע, כשיש התקרבות נפשית (מה שהרבה פעמים גם מוביל למגע גופני אם התנאים מאפשרים) יש התרחקות והתכנסות. גם כשלא רלוונטי בכלל ללכת למיטה (אמצע היום, ילדים בבית, אנחנו בחוץ וכו') זה קורה.
הנקודה הזאת שאת מעלה של הדרכה לגבי חיי אישות לדעתי לא קשורה למקרה הזה (למרות שהגיוני שזה יעשה טוב) כי זה לא בעיה בחיי אישות אלא בעצם קיומו של קשר קרוב.
ואכן המיקוד הוא בטיפול אישי לאשתך החל מהפן הנפשי ולעומק ככל שידרש, על מנת שתוכל להגיע לחיים שמחים ושלמים *עם עצמה* ועם כל מה שעברה - ומכאן תוכל להיות גם בת זוג אחרת לך.
זה באמת כואב ולא פשוט
גם עליה, על מה שעברה, על מה שהיא מתמודדת איתו יום יום
וגם עליך שאתה סופג את הריקושטים מאותה פגיעה או התמודדות
וגם על הזוגיות שבסופו של דבר נפדעת מכך.
עם זאת,אתם כבר ממש ממש בתוך הדרך לשיפור ב"ה!
זוהי אשתך אשר בחרת
שעוברת משהו מאוד לא פשוט
מוכנה להסתכל לו בעיניים,
להודות בו,
לטפל בו
לעשות דרך
אז השמים הם הגבול מה אפשר להשיג עם הרצון הזה, המוכנות הזו, הנכונות והעבודה הקשה.
ב"ה תצליחו!!!
ויהיה לכם הרבה הרבה יותר טוב
כתיבה טובה וחתימה טובה
וכל הכבוד לכם,
לשניכם!

אני חושבת שגם אני הייתי מאוד חרדתית לכיוון של חרדת נטישה, ועברתי הרבה "נטישות" בחיים שלי, ופגיעות סביב הנושא.
בקשרים זוגיים ובקשרים חברתיים (חברות שפתאום נעלמו) .
לשמחתי ולמזלי, בעלי ועוד הרבה לפני שהוא היה בעלי הבין את זה לגבי, וידע לא להיפגע מכך שהייתי יכולה להיות פתאום קרה ומרוחקת כלפיו בזמנים מסויימים.
אני חושבת שטוב שהיא יכולה לשתף אותך בזה, ומהתיאור שלך נשמע ששניכם מאוד מודעים לדינמיקה בינכם.
חשוב שתוכל להכיל אותה , ואולי אפילו להבטיח שאתה אוהב אותה ללא תנאים ומקבל אותה ללא תנאים, ככה כמו שהיא (כמובן אם אתה באמת מרגיש כך), ולאט לאט עם הזמן אולי חומות ההגנה שלה קצת ירדו, היא תבין שמה שלא יהיה אתה קרוב אליה, ולא תפגע בה.... זו עיצה שלי , אבל ברור שאם אתה לא מרגיש כך אז לא בכח.
לגביי , באמת הרבה מאוד בזכות הקבלה והאהבה ללא תנאי של בעלי, יכולתי ללמוד לסמוך עליו, להיפתח אליו , לאהוב אותו גם ללא תנאים ולהבין שמה שיש ביננו הוא אמיתי, חזק ויציב.... אבל אני לא נחה על זרי הדפנה.
כל יום ממש כל יום, אני מדברת על זה עם הקב"ה . שיחזק אותי, שישמור על הביחד שיש ביננו.
וגם מדברת איתו על כך שאדע וארגיש שעצם הקיום שלי וכן עצם הערך העצמי שלי לא תלוי באף אדם אחר , (גם לא בבעלי) אלא רק בו יתברך. מבקשת מהקב"ה שיחזק אותי מבפנים. עם אותה תחושת ערך עצמי שאני מנסה לחזק אצלי, ערך עצמי שבא מעצם היותי בת אנוש, עם נשמה אלוקית, עם זה אני עומדת מול בעלי, ללא חרדת נטישה, באהבה אך ללא תלות. לפחות משתדלת.
בהצלחה
אין לי כוח
עברו הרבה מאוד שנים, אבל זה עדיין צורב.
במיוחד סביב שבת ארגון.
כיתה י', אני מדריך בשנה הראשונה. נהנה מאוד מההדרכה, אוהב את החניכים ומקבל מהם המון הערכה.
מתישהו באביב אני מספר לקומונרית על האישיו שלי. התמודדות עם משיכה לבנים.
טיפש. הייתי בן 16 והיא 18, אבל היא היתה קומונרית אז חשבתי שהיא סגנית של אלוקים. תמיד דיברה כל כך יפה על ערכים, על הנפשות של החניכים, דקלמה ססמאות שנכנסו היישר לליבי.
במקום לקבל את מה שציפיתי, תמיכה או עידוד או אפילו עצה טובה, קיבלתי תנאי:
לך לפסיכולוג מסוים שאני אגיד לך, ואני גם אדאג למימון של הטיפול, אחרת תסולק מההדרכה.
המום, פגוע, אבל לא רוצה לאבד את ההדרכה - הלכתי אל הפסיכולוג.
נזק עצום, הורדת הביטחון, החדרת שנאה עצמית פתולוגית. זה מה שיצא לי מהפסיכולוג הזה.
עד היום אני לא יודע איך היא מימנה את הטיפולים, איך היא בכלל הגיעה אליו, ואיך היא גילתה שהפסקתי להגיע למפגשים איתו.
כשהיא הודיעה לי שאני מסולק מההדרכה, מתישהו בימי בין המצרים, ביקשתי שתתן לי לפחות להמשיך עד תשעה באב, כי כבר הכנתי מערך מדהים שמתאים לתקופה.
היא לא הסכימה. אמרה לי שאני צריך לעזוב מיד.
לפחות פעולת פרידה? התחננתי על נפשי.
לא, הגברת החליטה שאני אסולק מעכשיו לעכשיו. גם אסרה עלי להיפרד מהחניכים.
פשוט נעלמתי מחייהם ביום קיצי אחד.
והמערך שלא העברתי, כמה אירוני, דיבר על שנאת חינם.
גיל העשרה הוא באמת קשה בקטע הזה
הכל קיצוני
ואני מבינה שזה פגע,
אבל יכול להיות שהיא התנהגה באחריות שתואמת את הגיל שלה והסיטואציה.
ואת המחשבות של פעם על הנושא
בעיקר את ה"סכנות" שעלולות לקרות ממפגש כזה,
לצערי, אני בספק אם ההחלטה לא הופלה עליה מלמעלה
ואולי גם קצת ווק.
אבל גם היום מסגרת דתית לא תיקח מדריך פנמיה גיי למשל.
ולא צריך שזה יהיה הרבה מלמעלה, סביר ופשוט שהרבה הורים לא היו רוצים את זה.
מדריך זו דמות מאוד משמעותית, דמות להערצה, ובודאי שילד בכיתה י' לא יכול להבין את זה.
היא לא היתה צריכה לשלוח לטיפול, זה לא עניין שלה אבל זה מה שידעו אז לעשות ובטח בגילה הצעיר. אני משערת שגם אם טעתה היא התכוונה לטוב ולעזור לפשוט אני.
אין ספק שהחוויה קשה ופוגעת 💔
גם היום זה מאוד שונה, רק שבעבר ידעו פחות לאכול את זה , לא רק דברים כאלה היו מחוץ לסף ההתמודדות,
וליבי עם פשוט אני
והאיסור על פעולת פרידה הבהיר את זה היטב.
עוזרים לבת/בן זוג שלא רוצים לעזור לעצמם?
לפעמים אפשר לזעזע, אבל הרבה פעמים המקסימום שאפשר לעשות - זה להיות נוכח כשצריך. שהיא/הוא ידעו שאם ירצו עזרה את/ה שם.
וכן, הבדידות במצב כזה היא נוראה, חשוב שגם לך תהיה תמיכה.
בהצלחה רבה
משנים בעצמנו דינמיקות שתומכות בבעיה, הרבה פעמים יש כאלה
, ונותנים לו להרגיש שאנחנו איתו ושקיימת עזרה בחוץ.
מה אני יכול לשנות
אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים. בצד שלנו. אם הם יצטרפו? מעולה. אם לא, לא בידיים שלנו.
בנאדם מבוגר שלא רוצה עזרה
אי אפשר לתת לו אותה בכוח
ואולי הוא לא צריך את העזרה הספציפית שמציעים
אפשר לשאול אם אפשר לעזור בדרך כלשהי
ובעיקר לכבד את ההחלטה שלו
כי זה העזרה הראשונה שאנשים צריכים
הכלה
ואם יש מחיר להחלטות שלו
שישא אותו בעצמו
ולא יפיל על אחרים
אבל לא שום דבר ספיציפי
אנחנו נשואים
אני נושא בהשלכות גם אני ארצה וגם אם לא
היא רוצה לרוקן אותך כדי שלא 'תפריע' לה לצנוח?
רק כדי לרוקן אותו?
יכול לחדד קצת?
למשל אדם עם דפוס קורבני שואב את האנרגיה והכוח שלו מה"אשמים".
ואני לא יודעת אם זה המצב, אבל אדם קורבני דוחה לפעמים כל עזרה בטענות שונות כי יותר נוח להישאר בעמדה הקורבנית שבה אין אחריות, רק הטחת אשמה, וכל האחריות בידי ה"אשם".
משהוהרבה פעמים בקשת עזרה זה שינוי רדיקלי בחיים.
וגם השם של הניק ממש כואב 
אז קודם כל - אנחנו לא מתעלמים ממך!
אנחנו רואים אותך ❤️
והכאב שלך נראה. וקיים. ונוכח.
גם הכאב אל מול בן/בת הזוג שחווים את הקושי
וגם הכאב שלך לאור כל ההשלכות של זה עלייך ועל המשפחה כולה.
זה אכן קשה מאוד מאוד.
כמו שכתבו בחוכמה לפניי, אדם צריך לרצות לעזור לעצמו בראש ובראשונה, שזה יבוא ממנו, וכל דבר אחר חיצוני לו פחות אפקטיבי.
אבל מה שכן אפשר לעשות מהצד שלך (כותבת בלשון נקבה כי לא יודעת אם את אישה או גבר, אז אם אתה איש פשוט להפוך את זה) - הוא להנכיח ולהניח את הצד שלך. את הכאב שלך. את הקושי שלך. ואת כל הלב שלך אל מול זה.
כן, ממש לומר את הגבול האנושי שלך. בצורה שמתמקדת בך ובמה שאת חווה. ובמה שאת צריכה שם, ובמה שלך כואב שם.
חשוב כן להציב את הצד הזה. לא להתעלם ממנו. כי הוא לא שקוף, כי את לא שקופה, וכי את עוברת הרבה.
ולהיפך, עצם ההנכחה הזו יכולה הרבה פעמים לתרום (אפילו אם רק חלקית) לכיוון הנעה של הגלגל קדימה אצל הצד המתמודד. כי הוא מבין ורואה וזה מונכח מה שעובר בן/בת הזוג האהוב/ה שלו. כי הוא מבין את ההשלכות. וכי זה יכול לתרום למוטיבציה גם לשינוי, גם אם בינו לבין עצמו אין כוח לזה, זה יכול לעזור למצוא את הכוח. אפילו בצורה התחלתית.
לכן הכיוון של כן לתת ניראות לכל מה שאת חווה
גם בינך לבין עצמך
וגם להנכיח לבעלך בצורה שמתמקדת בך היא חשובה.
מעבר לזה אפשר כמובן להתפלל, הכוח של התפילה הוא עצום.
אפשר גם למצוא קבוצת תמיכה של נשים למתמודדים (או גברים שנשואים למתמודדות) שקיימת ולקבל משם כוח.
אפשר גם לקבל ליווי ותמיכה מקצועית עבורך כדי לעבור את זה עם יותר כוחות ועיטוף וליווי והחזקה וכמובן לתת *מקום* לכל המתחולל בך.
אפשר גם להקל מעצמך בכל מה שקשור למיקור חוץ, הורדת הסטנדרטים, עזרה כלשהי בכל תחום שהוא, וכמה שיותר להתאוורר בעצמך.
ואפשר גם להגיד ש*לך* ו*עבורך* כן חשוב שהוא ילך לטיפול מותאם ומקצועי, רק כי כ"כ קשה לך בצורה הזו. זה כמובן תלוי בו אבל לפחות להניח ולהנכיח את זה.
שולחת חיבוק גדול גדול 
ואומרת פרק תהילים לישועה שלמה ב"ה
(ואם תרצי שאצרף תגובה ארוכה שכתבתי בעבר על הנושא הזה שבו אחד מבני הזוג מתמודד עם בן/בת זוג שבקושי אישי - כתבי לי ואנסה לחפש אותה ב"ה ולצרף)
שיהיו רק בשורות טובות ב"ה 🙏🌷
מעריך
אני גבר וכתבתי על אשתי
אממ הייתי שמח לשאול אותך על מה שכתבת
אבל פחות פה על גבי הפורום
ואני לא יודע אם זה בסדר לך לפנות אלייך במסר
וכל מה שהיה בו (השרשור עם הכותרת "חבוט") אני בכנות כבר לא יודעת מה לענות לך על השאלה ששאלת.
בדיוק הגבתי עכשיו לפותח השרשור ההוא, ואני עדיין עם כל הרושם של מה שעשה השרשור ההוא ומה שהוא פנה ככה בפרטי לעוד ועוד נשים,
אז חוששת פשוט לכתוב שכן אפשר.
אני כן אגיד, למקרה שאתה לא קשור אליו בכלל (זה פשוט שהמילים שלכם יצאו דומות. אולי במקרה. אבל גם הוא כתב תודה ומעריך וגם הוא היה במצוקה וגם הוא פנה בפרטי (ולא עניתי) אז כבר לא יודעת מה לחשוב.
עכשיו שיהיה ברור - אני לא אומרת שאתה והוא זה אותו אחד, בכלל לא.
אני כן אומרת שאחרי שנכווים שוב ושוב ושוב אז באמת "כל הנכווה ברותחין נזהר בצוננים".
וזה בדיוק מה שכתבתי לו בשרשור ההוא - שמה שמעשה כמו שעשה גורם זה לתת פחות אמון באחרים וזה פשוט לא פייר כלפי מי שבאמת זקוק לעזרה אמיתית, ולמי שכל כוונותיו טהורות, ולמי שבאמת כן צריך לתת בו או בה אמון. זה עושה להם עוול כי כבר יותר קל לחשוד, כבר נכוו, כבר יש פחות אמון מטבע הדברים, ופחות רצון להשקיע אנרגיה ומחשבה וכו' ובסוף מסתבר שזה למטרות רעות.
אז אם המטרה בפנייה במסר היא למשהו נקודתי וענייני שאני יכולה איכשהו לעזור בו - זה בסדר. וגם זה רק בגבולות הגזרה של מה שבהתמחותי וביכולתי ורק מה ששייך ומתאים ונכון ולא בכל התייעצות שהיא זה יהיה נכון כלל.
אבל כל דבר שהוא לא כזה, כל דבר שבא לפתח שיח כלשהו בפרטי, או כל דבר שאני בכלל לא כתובת לעזור בו, או כל דבר דומה לכל אלו - אז לא. ואומרת זאת מראש. אני לא עונה על הודעות כאלה, וגם כשכן כי עוד לא הבנתי ונתתי אמון בטוב של האדם באשר הוא אדם - אם יש איזושהי הרגשה של חשד שעולה בהמשך אני לא עונה יותר. ובכובע של המנהלת אם נשים נוספות כותבות לי בפרטי אני גם חוסמת או מעבירה הלאה או מה שאפשר לעשות. אז מראש כותבת את זה כאן גם לכל מי שקורא באופן כללי.
אז אם כל זה לא קשור אליך מתנצלת מראש שכל זה "נפל עליך", זה פשוט קורה בדיוק אחרי כל מה שהיה בשרשור ההוא. וכן כדאי להזכיר זאת באופן כללי, אז אל תיקח אישית אליך אם זה לא שייך לך, אלא רק כהזדמנות להזכיר זאת לכולנו.
ובכל מקרה שיהיו רק בשורות טובות והצלחה רבה בהכל.
מובן
לקחת יעוץ לבד, היועץ יוכל לתת עזרה בנושא הזה. במקרה הצורך יפנה לטיפול.
ומנסים להפעיל בעדינות מעגלי השפעה משפחה חברים וכו שיסייעו לו לפנות לטיפול ועזרה מקצועית בתחום הרלוונטי לו
הוא בעצם נגדי ולא בעדי כמו שחשבתי כל הזמן.
הוא מציג מצג שווא, תרתי משמע.
מציג ש"אני כאן בשביל להועיל, בשביל לעשות לך את החיים יותר טובים ומאושרים וקלים"
אבל הוא רוב הזמן משקר.
ואז אמרתי לעצמי רק להתבונן
להתבונן בו, ובי, ובהאם הוא באמת בעדי? האם הוא באמת גורם ליותר אושר?
והתחלתי רק להביט.
פעם אחת הבטתי וראיתי שבאמצע שיחה מאוד משמעותית עם הילד הוא הפריע לי. ותפס את מקומו של הילד. ובעצם בא על חשבונו. ועל חשבוני. ועל חשבון הערך שלי באימהות.
המשכתי להביט, מה היה לו כ"כ דחוף להפריע לי כך לקשר עם הילד? אז הוא ענה: "אה בטח שזה חשוב. הרי שמעת "ביפ!" של הודעה, או צילצול, או אפילו לא שמעת כלום רק ראית אותי - את הריבוע השחור הזה שאני.
הטלפון שלך.
המסך.
המסיח.
שכל הזמן גורם לי להיסח.
באמת כששמו כן הוא אמרתי לו: "אתה מסיח. ואתה ממסך. אתה מסיח אותי מהחיים האמיתיים שלי. ואתה ממסך את כל מה שבאמת חשוב.
אתה הטלפון שלי.
אבל אני הבנתי אותך, אתה רק מתחפש שאתה בעדי בעוד רוב הזמן אתה ממש נגדי.
ונכון שיש לך גם בני משפחה אחרים בדמות מסכים אחרים, אבל אתה הראש. אתה הכי.
וכולכם באתם אליי לשם מה?
איך אני אזכור איתך מה עיקר ומה תפל?
אני רוצה לזכור שקודם העיקר.
ורק אח"כ התפל, כשיש פנאי.
אבל אתה? אתה כל הזמן משקר לי אחרת.
פעם אתה אומר לי שהודעה באיזו קבוצה נידחת יותר חשובה מההתלהבות של הבת שלי כשמספרת לי משהו, ואני מקשיבה לך, והולכת אליך, ולא אליה. גם אם עצרת אותי באמצע. אני הולכת שבי אחריך.
אתה באמת שובה, אבל במובן הרע של המילה, אתה לוקח בשבי את הערכים ואת האידיאלים ואת מה שעיקר ואת המהות ואת מה שחשוב לי!"
ופעם אחרת אני מדברת עם חברה פנים מול פנים ואז אתה שוב עושה את זה. הפעם אצלה. והיא עונה או מתעסקת וגוללת עוד ועוד, ופעם אני, ואיפה השיחה פנים מול פנים שלנו נעלמה? למה אתה תמיד מקום ראשון בעצם? למה אתה תמיד בא על חשבון ההווה שלי והחיים האמיתיים שלי?
וכשאני ממשיכה להביט אני רואה שפעם אחרת אתה פשוט גונב לי את הזמן. כן. אתה לא רק מסיח ולא רק ממסך אתה גם גנב.
פעם רציתי לכתוב עליך פתק "גזלן זמן" וככה להשאיר אותך בצד, בפינה. עם השלט שראוי לך.
אתה יודע כמה זמן גזלת לי בחיים?
למשל יום שישי, שהוא כ"כ קצר, ומה אני צריכה את כל הגלילה האינסופית הזו בך ואז להגיע עם לשון בחוץ ולחץ אטומי לשבת?
ומוצאי שבת, ורק יצאה השבת וכבר אתה אומר לי: "הו תראי כל מה שהפסדת! מהר מהר תתעדכני ותמשכי ותגללי עד לפנות בוקר כי הרי יש כ"כ כ"כ הרבה מה..."
ואתה גוזל לי זמן עם המשפחה שלי. וזמן לזוגיות שלי. וזמן לילדים שלי. וזמן לעצמי. וזמן למחשבות. וזמן לעשייה.
כן, אתה גורם לי בעצם להיות צרכנית בלבד
ולא יצרנית
מי אתה? אתה באיזו תחבולה לעשות את כולנו צרכנים?
ואיפה כל היצרנים שבנו?
אנחנו כבר פחות ופחות יוצרים. מעצמנו. ורק צורכים. אותך. וממך.
נהיית המורה שלנו, הרב שלנו, המנהיג שלנו. אתה מחליט הכל, ואנחנו אחריך, כן, שבי אחריך...
אתה חושב שזה כל מה שראיתי בהתבוננות עליך? לא. מסתבר שיש לך עוד הרבה רע בשרוול, במסך. כזה ריבוע קטן אתה וכ"כ מזיק?
אתה יודע למה עוד אתה גורם לי?
אתה גורם לי לחיות במקטעים. הכל מקטעים ולא מסודר.
אתה משליך את הסדר והבהירות לפח וכל הזמן מורה לי לעבוד במקטעים.
"אוקיי אז תבשלי, בסדר, אני לא מונע ממך, בבקשה - תבשלי".
ואז אני מבשלת. אבל אז - אתה שם. על השולחן, או קרוב, ומצפצף, וגם שאתה על שקט אתה עדיין שם קורא לאצבעות ללחוץ עליך ולראות "מה פיספסתי בזמן שהכנתי את התבשיל הזה?"
ואז ככה במקטעים במקום לבשל רצוף - אני אומנם מבשלת - אבל כפול 2 מהזמן וכפול 10 בחוסר ריכוז ובחוסר פניות, והכל בגללך.
המקטעים הבלתי פוסקים האלה, בכל נושא שהוא ולא רק בבישול, כשאני באמצע עשייה אתה מגיע וקוטע.
והמקטעים האלה הם כ"כ מבלבלים
אין ריכוז
אין בהירות
אין פניות
אין צלילות הדעת
אין ישוב הדעת
יש הסחה
יש בילבול
יש מיסוך
מקטעים מקטעים כאלה שגם מבלבלים
וגם מסיחים מהחיים עצמם
וגם טורדים כשכבר כן עושים משהו אחר
כי "מה עכשיו אני מפספסת"?
אז תמיד יהיה הלחץ הזה להספיק ולא לפספס במסך שום דבר, בשום תחום
כאשר במהות בעצם מפוספסים החיים עצמם.
אז נכון, רציתי לכתוב עליך "גזלן זמן"
כי הבנתי והבנת גם אתה כבר שלא רק זמן אתה גוזל
אלא גם ריכוז, גם חיים, גם מהות, גם חשיבה, גם יצרנות ולא רק צרכנות, גם החלק הגבוה באדם, אדמה לאלוק, הרי כמה יצרתיות ועוצמות יש בנו כבני אדם!
אבל אתה כמו במזימה כלל עולמית לנתק אותנו בני האדם מעצמנו בכוח.
אבל בכוח מפתה שמתחפש לטוב.
ממש כמו עשיו אתה בפרשת השבוע. רק מתחפש לטוב. אבל אתה רע.
אז אולי עד שבאמת אכתוב עליך איזו מדבקה כזו של גזלן זמן (ואולי לא מדבקה אבל לפחות בראש שלי?), לא משנה, בינתיים החלטתי להתחיל בפועל:
קודם כל לזהות שאתה נגדי. רוב הזמן. ולא בעדי. ואתה לא תעבוד עליי יותר!
ואז כל יום לראות: מה יש לי להספיק היום?
ומה חשוב לי שאעשה ושיקרה היום?
ורק אחרי בירור כל הרצון
ורק אחרי בירור כל המהות של החיים עצמם
ורק אחרי כל ההספקים גם שכל מה שיש לי להספיק טכנית -
רק אז אפשר להקדיש זמן תחום גם לך, הטלפון, המסך. וגם אז לצרוך בך רק תוכן שמקדם אותי.
אבל הבירור הזה הוא כבר נפרד ואני אמשיך להתבונן גם בו, אבל קודם כל זה.
אז לפחות להיום, אנסה את זה.
כי זה חשוב.
כי אני רוצה בעצם להיות בעדי
ולא נגדי.
לקחתי לי 3 תחנות קטנות ביום.
א. לקחתי לי את ברכת המזון.
ממש לשים אותך בחדר אחר בזמן הזה, או מינימום לכסות אותך במגבת שלא אראה אותך - ולברך.
ב. בזמן עם הילדים כשחוזרים מהמסגרות לפחות - אתה או בחדר אחר או מכוסה במגבת. שלא רואים ולא שומעים אותך.
ג. בבוקר או לפני השינה להביט החוצה לשמים ופשוט לנשום את האוויר, להביט, ולהינות מיופי הבריאה, אפילו דקה אחת כזו. כשאתה לא נמצא ולא נוכח ולא בהישג יד ועין ואוזן בכלל.
ורחוק מהעין ורחוק מהאוזן ורחוק מהיד - רחוק מהלב.
כצעדים ראשונים זה עולם ומלואו לברך בפניות הזו, לדבר בפניות הזו, לנשום בפניות הזו, חיים!
איזה כיף לחיות באמת
את החיים עצמם 😊
לזכור בתוך סימן היכר עם הומור:
"צדיק, כבר הנחת?" (תפילין)
"צדיקה, כבר הנחת?" (את הטלפון בצד)
וככה נזכור בכל יום האם כבר "הנחנו" 
עוצמת ההתמכרות שלו היא בעיקר בגלל היכולת המטורפת שלו והעוצמה שלו. והתועלת שבו.
רק שעכשיו אני עושה משהו אחר.....
כמו בהרבה דברים שיש להם פוטנציאל טוב גדול וגם פוטנציאל רע/פגיעה גדול ותלוי בנו בעצם לאן ניקח את זה.
ניסיתי להתייחס לנקודה הזו בפסקה שכתבתי בסוף: "ורק אחרי כל ההספקים... - רק אז אפשר להקדיש זמן תחום גם לך, הטלפון, המסך. וגם אז לצרוך בך רק תוכן שמקדם אותי.
אבל הבירור הזה הוא כבר נפרד ואני אמשיך להתבונן גם בו, אבל קודם כל זה."
כלומר התייחסתי כאן לעצם הגזילה של הזמן שבאה *על חשבון* דברים אחרים וחשובים לנו, ערכים שחשובים לנו, מהות ומטרות והחיים עצמם, שהרבה פעמים המסך (ובעיקר הטלפון במקרה שעליו כתבתי אישית) פשוט שואב ושובה וגוזל את הזמן שלנו לחיים עצמם.
וברור שכשכן מקדישים זמן למסך (לטלפון במקרה הספציפי הזה) יש בו פוטנציאל טוב ופוטנציאל פחות טוב והכל תלוי בנו מה ואיך נשתמש בו ולא רק כמה.
כלומר אחרי הכמה שלא יבוא על חשבון החיים עצמם, אתקדם גם לאיך ולמה בתקווה ובהשתדלות שגם המה וגם האיך יהיו תמיד ממוקדים רק לטובה ב"ה.
(כמו בעצם הכתיבה כאן של הפוסט הזה שבו השתמשתי במסך, ובתקווה שלטובה, והמיקוד שלי מול עצמי שזה יהיה במקומות כאלה שהם לטובה ועם תועלת ולא במקומות חסרי טעם וחסרי תועלת של גלילה אינסופית במשהו לא מקדם ולא תורם או חלילה במקרים יותר גרועים של שימוש במרחב הזה לרעה חלילה או כל תחום אחר שבו ניתן להשתמש באותו טלפון או באותו מסך גם לטובה וגם לרעה חלילה).
כאשר המטרה המרכזית שהייתה לי בהתבוננות הזו היא ליצור מציאות שבה אני האדם שולט ומנהל את המסך (הטלפון כאן) ולא הוא מנהל אותי ולא הוא שולט בי ובזמן שלי.
וזה כמובן נכון גם למה ולאיך - כל עוד אני מנהלת ושולטת במה ובאיך והמה והאיך לא מנהלים אותי - מצוין.
פשוט לצערנו הרבה פעמים המסך, הטלפון, שואב גם זמן, גם מה וגם איך והוא בעצם מנהל אותנו ולא אנחנו אותו (בתחפושת כמובן שאנחנו כן, אבל זה רק מצג שווא כאמור כמו שניסיתי להעביר בכתיבה).
לבחורה בצד שני של השיחה (אחות של שכן) יש ילד בגיל של הבן שלי. היא התחזקה וכתוצאה מזה מתעקשת שלבן שלה לא יהיה סמארטפון. מסיבות דתיות (לה עצמה יש).
אממה, הבחור חנון כבד. כמוני. לא מסתדר עם הכיתה שלו, לא מסתדר עם העולם. הפסיק ללכת לבית הספר כי ממש רע לו שם והמצב שלו התדרדר דרמטית.
סמארטפון עם רשת חברתית שמתאימה למצב שלו ועם חברים ברמה גבוהה היה משדרג לדעתי פלאים את החיים שלו. הוא לא היה צורך שם זבל בגלל תכונות הנפש שלו, הוא היה צורך שם תוכן שמעניין אותו וכל הקונפליקט עם בי"ס היה נעלם כשהיו לו חברים במקום אחר.
(ורק כי אפשר לצלול שם לעוד המון עומקים ורבדים נוספים, מציאת איזונים, מציאת יתרונות נוספים, התאמה באמת לאותו ילד וכן הלאה),
זה בדיוק זה - ודאי שניתן להפיק גם הרבה מאוד טוב מהמרחב הזה. זה נתון ודאי ומאוד גדול ועוצמתי כמו שכתבת מבחינת התועלת שלו.
רק פשוט שנזכור (בכתיבה כאן כיוונתי לעצמי בראש ובראשונה, שאני אזכור) להגיע למציאות שאנחנו רואים את התמונה השלמה בבהירות, מבינים מה היתרונות וגם מה החסרונות של המרחב הזה, ומגיעים למצב שבו אנחנו מנהלים את זמן המסך ואת המסך עצמו ולא הוא אותנו. גם בכמה, גם במה, וגם באיך.
ובתוך זה כמובן דואגים שלא נפספס את החיים עצמם, את הערכים שלנו, את המשפחה שלנו, את הילדים, את עצמינו, את היצירתיות שלנו ולא רק הצרכנות וכן הלאה.
זה נכון כמובן גם לסמארטפון. להגיע לכך שנרוויח את התועלת מבלי להיפגע בדרך. לראות גם את המחירים, לעשות מה שניתן כדי להימנע מלשלם את המחירים (כמו סינון תוכן והגבלת זמן וכו') ואז בתוך מרחב בטוח אפשר יותר להינות גם מהתועלת שניתן להפיק.
רק שאם המרחב עצמו לא בטוח או גורם לי לגזל זמן או לפיספוס החיים עצמם - פעמים רבות יצא שכרי בהפסדי. וכדאי באמת לחתור ל"גם וגם" הזה - גם יצירת מרחב בטוח מכל הבחינות, גם יצירת מציאות שאני שולטת ומנהלת את הכמה והמה והאיך שלי, גם שהערכים שלי והחיים שלי עצמם לא מתפספסים, וגם שאני מגיעה לתועלת מהמסך.
וכאמור יש עוד הרבה מה להאריך 
מי שקורא את הפורום המקביל של הרגישים שמע אצלי ולא רק אצלי את המושג "הצפה".
במצב הצפה, הגוף סובל מאוד ממשהו ומוכן לעשות הכל כדי להפסיק את הסבל. הרבה מאוד פעמים "הכל" זה הסלולרי הזה.
כלומר, העניין זה בכלל לא הטלפון. הוא לא מעניין. הוא סתם. העניין זה שיש לי עכשיו הצפה ואני סובל. בשנות התשעים כשהיה לי רע בבי"ס הייתי מסתובב עם רדיו ושומע חדשות בהפסקה (כן החדשות של שנות אוסלו הארורות). אז המורה החרימה לי את הרדיו. זה לא פתר את הבעיה. הבעיה הייתה שהיה לי רע בהפסקה ושבכללי המקום הזה היה לי מקום לא בטוח. סביר להניח שאם הייתי היום ילד בבי"ס הייתי מסתובב עם סמארטפון גלוי או סמוי בשביל לברוח מאותה בעיה. ואז המורה הייתה מחרימה אותו. זה נחמד, זה לא היה פותר את הבעיה.
כמובן שמה שצריך לעשות במצב הזה (וזה במידה רבה המקצוע השני שלי) זה למצוא את שורש ההצפה. ולפרק אותה בעין אוהבת ולא ב"מלחמה עם המכשיר הנייד". הוא סתם מראה.
נגמרו לי השמותאחרונהאנחנו משפחה רגילה לגמרי. זוג וכמה ילדים. בעלי לאחרונה נתפס לכל הסיפור הירוק והחליט שאוטו זה דבר מזהם ותופס מקום וכל זה. אמרתי לו שבשבילי זה קו אדום ואני זקוקה לרכב. אז הוא הפסיק ליסוע איתי.
בשבוע שעבר היה לנו מפגש עם הילד אצל איש מקצוע.
הבעל החליט להגיע עם הילד באופניים. עד כאן מתוק וחמוד. הגיעו רכבו על הכביש (אני רועדת מפחד שיקרה להם משהו), קשרו את האופניים. הגיעו בזמן.
אני בינתיים חיפשתי חניה. לא מצאתי. חניתי בסוף בחניון רחוק והגעתי באיחור. מבטים של "אמרתי לכם" ו"מגיע לך" רגילים.
בדרך חזרה אני מגלה ששכחתי כרטיס אשראי ואי אפשר לצאת מהחניון הזה בלעדיו. אני כותבת לבעלי שיבוא להוציא אותי מהחניון והוא שלח אותי להסתדר לבד ולנסות לשלם עם הפלאפון ושזה בעיה שלי שבכלל יצאתי עם רכב למקום שלא צריך. טוב, ניסיתי וזה עבד בסוף. אבל הרגשתי כל כך רע עם הסיטואציה. הייתי שם לבד ואף אחד לא בא לעזור לי רק בגלל ש"העזתי" לצאת עם רכב לארוע.
מאז שהבעל נתפס לאופניים הוא והילד הבכור חוגגים על זה. זה ממש נחמד שאבא ובן רוכבים, אבל שאר הדברים שקורים. הוא לא מוכן יותר לקחת את האוטו למוסך כי הוא "שלי" (מי בדיוק סוחב לו את הקניות?) וכל מיני דברים כאלה. אז כאילו הוא לא מפריע לי לנהוג אבל בפועל הוא משאיר אותי לבד עם הארוע, ועם להעביר טסט, וכל הדברים האלה.
אי אפשר לטייל כי צריך להביא את האופניים (אני לא יציבה וכבדה מכדי לרכב עליהן) ואחרת הם פשוט לא רוצים לבוא. אין לי כח להיסחב באוטובוסים או לחכות להם וללכת אליהם, פשוט לא רוצה.
מבינה מה את אומרת, הוא סוג של מפעיל עלייך מניפולציה.
זה כמו הרי שזוג נשוי 2 הצדדים מכבסים את הבגדים של שניהם, שוטפים כלים של שניהם ולא כל אחד כשלעצמו. כך גם לגבי הרכב..גם אם כביכול בשימוש הוא רק "שלך" הוא כן צריך לשתף פעולה בתחזוק שלו ולסייע לך כשאת עם הרכב.
ניסית לדבר איתו שיחה נינוחה וגלויה על העניין?
ממה נובע
מה עד כעת התול של הבית
והיחסים ביניכם ועם / מול הילדים
הכיוון הראשון - בינך לבין עצמך פנימה.
לנסות לראות רגע את המעבר, את הבפנים של בעלך.
כיוון שנשמע שנוצר אצלך מעין ציור של הדבר עצמו "להיות ירוק" כמשהו שלילי או לפחות לא חיובי, והמוח מצמיד לכך את המילים "ירוק משוגע" / "הסיפור הירוק... וכל זה" כלומר יצירת משמעות של איזה משהו לא הכרחי במקרה הטוב ומעצבן, שטותי, מוגזם, "חופר", ומיותר במקרה הפחות טוב.
עצם הגישה והתפיסה שיש לנו במוח על הדברים יכולה להקרין גם פנימה באיך נחווה כל דבר שקשור לזה, וגם להקרין החוצה בפן הזוגי באיך בן/בת הזוג ירגישו שאנחנו חושבים על הנושא.
והכל כמובן קשור להכל.
לכן מיקוד רגע פנימה להבין - על איזה צורך פנימי זה יושב לבעלי?
איזה ערך הוא רואה בכך, בפנים של זה?
(למשל ערך של שמירה על הסביבה, של גדילה כאדם שלפתע דברים חשובים שלא ראיתי קודם או לא ייחסתי להם חשיבות קודם תופסים מקום, ואני כבןאדם משתנה ומתפתח בוחר רגע לעצור ולתת מקום לערכים האלה שבתוכי, וכן הלאה...)
איפה אני יכולה דווקא להעריך את הצעד הזה שלו, לראות בו שורש חיובי של ערך או אידיאל שהוא מנסה לממש כך?
וגם לעשות את אותו דבר על עצמך.
על הצרכים שלך כאן.
מיקוד פנימה ולראות - ואיפה כאן הצרכים שלי?
מהם כאן הערכים שלי?
מה כאן חשוב לי ויקר לי?
(למשל אם זה ערך של שותפות, ביחד משפחתי, יכולת לצאת בהרכב משפחתי בקלילות יותר כדי ליצור זמן וחוויות זוגיות ומשפחתיות, ערך של ניראות וכן הלאה...)
לאחר מציאת הצורך והערך הפנימי של כל אחד מכם ניתן להתקדם הלאה ביתר בהירות.
וכאן זה הכיוון השני: בינך לבין בעלך. כלומר בדינמיקה הזוגית.
כאן כדאי (שוב, לאחר שמבוררים ומעובדים עם עצמנו, כל אחד עם עצמו ועם הערכים והצרכים שלו, במובן היותר פנימי של הדברים) לפתוח בצורה מסודרת ובתקשורת מקדמת את הנושא הזה של "הירוק":
כלומר ממש ליצור מרחב שיחה רגוע, בפניות שלמה, ופשוט לשמוע ולהשמיע אחד לשנייה ואחד מהשנייה.
לשמוע, לעומק, להבין, לעומק, לתת ניראות לכל הבפנים הזה שבסעיף הראשון, לשמוע מבעלך למה (ל' בקמץ) זה בכלל חשוב לו? מה שם משמעותי עבורו? מה זה גורם לו להרגיש?
וחשוב שההבנה וכל השיחה תהיה אצל שניכם ממבט סקרן שבא להקשיב לשני/ה על מנת להקשיב, ולא להקשיב על מנת לענות ולא ממבט ביקורתי/מאשים.
וכמובן לאחר שאת שומעת זאת מבעלך - תאמרי גם את את כל הלמה שלך - את כל מה שזה גורם לך להרגיש, את כל מה שחשוב לך, את הלב שלך.
ובאמת לזכור שאנשים גדלים, משתנים, מתפתחים, וזה בסדר גמור שערך שלא היה עד עכשיו בקדמת הבמה אצלנו פתאום כן יהיה. זה לא משהו רע, אלא גדילה והתפתחות.
לכן לראות זאת ברובד היותר פנימי של מציאת המשמעות וכל הפנימיות של הדברים אצל בעלך יכול לעזור גם לך וגם לו וגם לכם כזוג.
ועל גבי זה ודאי גם למצוא את הערכים שלך ולתקשר אותם נכון.
ובצורה כזו, שאתם מתקשרים את הלב, בשפה של צרכים, בשפה של דיוק צרכים וערכים ומבט פנימה יותר ולא רק לרובד החיצוני - ניתן להגיע גם לפתרונות שיהיו טובים ונכונים *לשניכם*.
כלומר למצוא כאן את ה*גם וגם* ולא את ה"או או". למצוא איפה גם בעלך מרגיש שהערכים שלו יכולים להתקיים, וגם את מרגישה שהערכים שלך ומה שחשוב לך יכול להתקיים, יחד. ולא אחד על חשבון השני.
ב"הצלחה רבה יקרה 
לאיך זה יכול להיראות בפועל:
יש בדברים שכתבת הרבה מאוד תתי נושאים שכדאי לפתוח כל אחד מהם בצורה מסודרת.
גם העניין עם החניון.
גם העניין עם המוסך.
גם העניין עם הטסט.
גם העניין עם הטיולים.
גם העניין עם הנסיעות באופניים על הכביש שזה מפחיד אותך.
וגם העניין עם הנסיעות בכלל.
ממש לתת לכל אחד מהם מקום לעומק שבו שניכם מספרים מה חשוב לכם בכל דבר ואתם מוצאים את הפתרון שנכון לשניכם ולמשפחה כולה. שוב עם הרבה וניראות לצרכים של כל אחד ולמשמעות פנימה של הדברים כמו שפירטתי בהודעה הקודמת.
אז אם ניקח לדוגמא רק את עניין המוסך או הטסט,
כתבת: "הוא לא מוכן יותר לקחת את האוטו למוסך כי הוא "שלי" (מי בדיוק סוחב לו את הקניות?) וכל מיני דברים כאלה. אז כאילו הוא לא מפריע לי לנהוג אבל בפועל הוא משאיר אותי לבד עם הארוע, ועם להעביר טסט, וכל הדברים האלה."
אם נבודד רגע את הצרכים של כל אחד מכם:
את:
רוצה שותפות (כמו שהייתה לך עד עכשיו) עם לקיחת האוטו למוסף ולהעביר אותו טסט. אלו דברים שמאוד עוזרים לך שבעלך עושה ומוריד מעלייך ולא את צריכה לעשות אותם. יכולים להיות כאן עוד צרכים כמובן, אבל גם אם זה "רק" זה זה בסדר גמור. מותר לך להרגיש ככה ומותר לך לרצות עזרה ממנו בדברים האלה.
ובעלך:
יש משהו פנימי בתוכו שגרם לו לרצות להשתדל יותר בנושא השמירה על הסביבה והירוק, לכן מבחינתו לא כדאי אוטו, ומכיוון שאת רוצה עדיין את האוטו זה כמובן בסדר, אבל אולי הוא לא רוצה להיות "חלק" באוטו הזה שעבורו מסמל כרגע את האי-שמירה על הסביבה כמו שהיה רוצה לשאוף אליו. וזה גם בסדר גמור. מותר לו שיהיה לו ערך כזה ומחשבה כזו ורצון כזה.
אבל מה עושים כאשר זה מתנגש?
מה עושים שאם הוא לא לוקח את האוטו את נפגעת מזה ומרגישה לבד בודדה במערכה?
כאן באמת חשובה גם הניראות וגם התקשורת במציאת מה נכון לכם כאן.
אבל מתוך מקום שכן רואה ומכבד אחד את הצרכים של השני/ה. אחד את הערכים של השני/ה.
בעלך אותך ואת הצורך שלך בשותפות ולא להיות בודדה ולבד במערכה
ואת אותו ואת הצורך שלו להשתדל ככל יכולתו לשמור על הסביבה ועוד כל מה שיש שם בפנים, למצוא עוד את הערך שיש לו שם והמשמעות שיש לו שם.
כמו שקול פנימי בתוכך רוצה לומר לו: "בעלי היקר. אני מרגישה ככה כל כך לבד מאז שאתה לא רוצה את האוטו. ממש ממש לבד. בודדה במערכה ונשארת לבד ומאחור עם כל כך הרבה דברים ומקומות. עם האוטו, עם הטיולים, עם ההרגשה הזו שאני לבד. וזה מכאיב לי מאוד. אני לא רוצה להיות לבד, אני רוצה אותך איתי."
וקול פנימי בתוך בעלך שרוצה לומר לך: "אשתי היקרה. אני עובר כרגע דברים עם עצמי, וחלק מהתהליך שאני עובד חידד לי ערך או אידיאל שיש לי פנימה של לשמור על הסביבה וכל החשיבות והמשמעות של זה. זה כ"כ בוער בי כרגע ואני מנסה להשתדל כמה שאני יכול. נכון אני רק אדם אחד אבל ממש חשוב לי להשתדל כמה שאני יכול בשביל העולם שלנו, והעתיד של הילדים שלנו. ואולי יש לי שם עוד עומקים שמבקשים לצאת ולקבל ניראות והייתי רוצה לספר לך אותם, לספר לך את הלב שלי פנימה ומה עובר בתוכי פנימה והייתי רוצה שתראי את זה, שתראי אותי. ותמשיכי להעריך אותי גם אחרי שתדעי, כי חשובה לי ההערכה שלך אותי כאדם, זה מאוד יקר לי".
ואז על גבי הניראות הזו אפשר לחשוב יחד:
אולי אני הבעל כן אקח את האוטו למוסך, למרות שאני לא רוצה אוטו, אבל כן כדי לעזור לאשתי ולהקל מעליה ולתת לה את ההרגשה שהיא לא לבד כי זה משמעותי עבורה?
אולי אני האישה אשלם לאיזה אדם שמעביר את האוטו טסט (יש אנשים שממש עובדים בזה ויש לכל מוסך כמעט איזה מישהו כזה שמעביר את הרכבים טסטים) וכך גם אני לא אצרך להעביר וגם בעלי לא?
וכן הלאה לחשוב על פתרונות נוספים שיכולים להתאים לכם כאן.
עכשיו כשאני מתייחסת לזה שוב אני חושבת שאולי זה נושא שהוא נפגע בו עד שהוא שינה כיוון ונהיה ירוק. כתבתי פה למטה. סחבתי הריונות קשים וכאלה והייתי זקוקה לאוטו בשביל פשוט לחיות. מדי פעם הוא היה לוקח את האוטו לסידורים אבל המשמעות של זה הייתה שהייתי תקועה יום שלם בבית ואף אחד מאיתנו לא אהב את זה.
אני אכן בודדה במערכה. לפני כן הרגשתי שהוא תומך בי ומחזק אותי ועוזר לי בזה שהוא מוותר על האוטו ועכשיו בעצם הוא פשוט ויתר עליו סופית ואז אני לבד "עם הרכב הזה שלך".
תמיד לצלול יותר לעומק של הדברים, כי בד"כ ההתנהגות או האמירה שאנו פוגשים ופוגשות מבחוץ זה רק "קצה הקרחון" ורק המעל לפני השטח של סיפור יותר רחב ויותר עמוק שנמצא שם מתחת לפני השטח.
וכאשר מצליחים לראות אותו בבהירות ובהבנה עמוקה זה עוזר גם להבנה עצמה כמובן, אבל גם לקירבה ואפילו גם לפתרונות.
לכן גם כאן, כדאי מאוד לשוחח בנינוחות עם בעלך על כל המקום הזה גם אצלו. ממש מההתחלה כמו שכתבת. ואיך הוא הרגיש, ואיך הוא מרגיש בהווה, ובכלל כל מה שיש בתוכו בנושא הזה, והמבט הסקרן והמשקיב הזה יכול לפתוח המון. ממש המון. וכמובן גם את לו 
התגובה היחידה בעיניי בשירשור הזה, שבאמת מקדמת
ויכולה לתת כלים מעשיים לפותחת.
בניגוד לשאר התגובות, שרק מעצימות את הכעס והתסכול כלפי הבעל..
אבל נשמע כאילו בעלך בן 16, הגיע לשלב שהוא צריך למרוד ולהרגיש מוסרי ונעלה, וכמו בן 16 טיפוסי - אין חשיבה על ההשלכות, הנפגעים והמציאות.
אולי הוא מזהם פחות את העולם, אבל אשתו עצובה ותקועה עם הרכב בחניון. באיזה עולם ערכי מעוות זה עדיף?
יש נטייה כל הזמן לצייד את האשה ב:
תבדקי עם עצמך בלה בלה בלה....
ואולי לפעמים יש בעל שמתנהג לא בסדר?
בדיוק כמו שיש מצב שאשה מתנהגת לא בסדר?
ולא לא תמיד זה עניין של
בוא תבדוק עם עצמך איפה אתה צריך להשתנות
איך הוא "מזיז" את שאר הילדים ממקום למקום?
כי גם אוטובוס מאוד מזהם.
או שהוא ירוק ומתחסד על חשבונך ועל חשבון הילדים.
להעביר טסט,
תני למוסך לעשות את השירות הזה.
יעלה עוד כמה מאות שח אבל יהיה לך ראש שקט.
ותשלחי אותו לעשות קניות בסופר עם אופניים.
הוא מכבס את הבגדים?
הוא יודע איזה זיהום סבון הכביסה מייצר?
נכנס לשירותים? זה גם מזהם
גם לשטוף ידיים וכלים עם סבון.
אם ירוק, אז עד הסוף. לא?
מזון. גם אם הוא אורגני. ממש מזהם בתהליך היצור
עדיף ללכת ללקט עשבי בר.
אבל בתכלס,
כדי לא להתכנס רק בכעס עליו
תנסו יחד להבין מה מפעיל אותו לדבר הזה?
רצון בחופש?
רצון לשמור על הכדור?
להיות מוסרי יותר?
חיסכון כספי?
רק אחרי שתבינו את היסוד לכך,
תוכלו למצוא את עמק השווה בניכם
לפני כל הסיפור הירוק הזה - איך היו היחסים בניכם?
כלומר, יש לכם רכב אחד. אני מבין. אתם שניים. יש לכם ילדים. איך הייתה הדינמיקה שלכם?
איך הדינמיקה עם הילד?
הוא היה רוצה ליסוע איתו לעבודה ואני הייתי צריכה אותו כדי להקפיץ ילדים למסגרות ולחוגים. אז הוא נסע באוטובוסים ודי קיטר על זה.
מתישהו הוא עבר לאופניים והאמת שטוב לו. יוצא מוקדם בבוקר בבגדי ספורט ומתקלח בעבודה. ממש גילה את האור
.
הירוק הוא ככל הנראה (בהסתייגות, בלי להכיר אותו) קשקוש שהוא מספר לעצמו כדי לא להודות שאין לו כח להתעמת איתך או שהוא הבין בשכל שאת זקוקה לרכב יותר ממנו ואין לו כח להתמודד עם זה.
כלומר לא איתך - הוא לא יכול לקחת לך את האוטו כי את (כמו שכתבת בעצמך פה למעלה) בהריון וסובלת. אז הוא מבזבז זמן ומתעצבן ובסוף זה מגיע לידי אין לי כח לאוטו הזה בכלל. אידיאליזציה למצב שהוא בקונפליקט פנימי מולו.
הוא לא יבקש ממך את הרכב כי כל מה שהסברת פה שאת זקוקה לו. הוא יודע את זה .
אבל הוא ימשיך לכעוס. הוא לא ויתר בלב שלם. הוא בעצם נכנע
הוא פשוט כועס בשקט וזה מתבטא ביחס שלו לכל הסיטואציה.
הוא רצה את האוטו, לא קיבל, אז הוא מצא לעצמו פיתרון אחר נפלא (שעושה לו גם בריאות ואושר בחיים, שעה רכיבה בבוקר זה בריאות ממש, טוב, חוץ מאוגוסט) ועכשיו הוא חוזר בתשובה שגילה את האור ואומר שאף אחד לא צריך מכוניות רק כדי שהוא לא יצטרך להתעמת עם הצורך והרצון שלו שהוא בעצמו לא מעיז להעלות.
ועכשיו הוא יתחיל למצוא לעצמו אימוני כושר ותחרויות אופניים רחוקות כדי לעשות אידיאליזציה מהסיטואציה. וזה נפלא כי הוא יהיה גבר בריא ואולי גם הבן שלך יצטרף אליו לזה.
למשל רב שיודע דבר או שניים על פיזיקה, זיהום אוויר וכיו"ב. אולי הוא יצליח לרסן את בעלך ולעזור להגיע לעמק השווה.
במסגרת לימודי ההסמכה הסטנדרטיים לרבנות לא לומדים כלים טיפוליים או מקצועיים לפתרון סכסוכים זוגיים
הם צריכים ייעוץ זוגי מקצועי - ואכן ניתנה כאן (לעיל) התייחסות של יועצת מקצועית מנוסה מאוד
נניח שמראים לבעל ה"ירוק" באותות, במופתים, במחקרים ובגרפים, שהמכונית המסכנה שלו לא בדיוק תמיט שואה על כדור הארץ, ושאם הוא רוצה להיות עקבי, עליו לוותר על שימוש בחשמל ובשאר הטכנולוגיות?
לרבנות ונושא בתואר רב?
גם שאתה הולך למוסך אתה מחפש מוסכניק שהוא רב?
גם רופא שהוא רב?
למה לא רופא שהוא מוסכניק?
רק בגלל שהרבה פעמים דוסים יותר מחזיקים מדמויות רבניות.
לא שאני מצדיקה את הגישה או חושבת שזה נכון..
בבחינת "דייך מה שאסרה עליך התורה".🙂
איך יודעים מהי רמת המשיכה המספיקה בשביל להחליט להתחתן?
במשך מספר שנים שאני מחפש, הספקתי לפגוש כאלה שהיה ברור לי מהתחלה שיש לי אליהן משיכה חזקה.
לעומתן, היו כאלה שאהבתי אותן מבחינת אופי, וגם המראה היה אחלה, אבל לא הרגשתי משיכה חזקה אליהן (וכמובן לא היתה שום דחייה. כנראה, זה פשוט לא היה הסגנון שמדליק אותי באופן טבעי). כן היה לי רצון לתת חיבוק פה ושם, אבל לא היה לי רצון חזק להתקרב אליהן או לגעת בהן, גם אחרי חודשיים-שלושה. מישהו אמר לי שזו משיכה מספיקה בשביל להתחתן. כנראה שלדעתו המשיכה תתפתח אחרי החתונה, אחרת לא מבין איך זה מספיק. אבל מי אמר שהיא באמת תתפתח? ואולי היא לא?
ברור לי שעם אחת אני ארגיש משיכה חזקה ועוצמתית יותר ועם אחרת משיכה פחות חזקה. השאלה מה הרף הנדרש בשביל להחליט להתחתן?
ועוד שאלה בתור בעלי ניסיון.. ייתכן שלפני החתונה תיהיה משיכה חזקה ואחרי החתונה יתברר שאין באמת משיכה? ולהיפך גם ייתכן?
לגבי השאלה האחרונה- משיכה זה דבר דינאמי ויכול להיות מצב שהיה משיכה לפני ואחרי החתונה לא ופחות מזה, וכמובן להיפך.
אם יש דחיה ואפילו אם פשוט אין משיכה אז לא חושבת שאפשר וראוי לבנות על אחרי החתונה אבל אם זה רק לא משיכה חזקה אני לא חושבת שזה נכון להוריד על זה.\
אני רק יכול לשתף שהייתי באותה התלבטות כשיצאתי עם מי שהפכה לאשתי, ושההתלבטות האחרונה שנותרה לי לפני שהצעתי נישאוין היתה סביב השאלה האם רמת המשיכה כלפיה מספיקה. ובפועל - מהר מאד אחרי החתונה כל החששות התפוגגו. וגם כיום, אחרי סך שנים וסך לידות - אני לא יכול לדמיין משיכה חזקה יותר לאשתי. היא בעיניי יפיפייה ומושכת ברמה הגבוהה ביותר.
אז מה עזר לך להחליט שזה מספיק בשביל להתחתן?
קודם כל אני רוצה לענות על שתי שאלותיך האחרונות שהצגת בפתיחת השרשור:
כן, וכן.
לכן מה שעבד לי - לא בהכרח יעבוד לאחרים.
ובכן, מה עזר לי?
קודם כל הרבה תפילות וביטחון ב-ה'.
דבר שני - מוכנות נפשית לתת הכל ולבנות קשר של אהבה ונתינה והתמסרות גם על הצד שהמשיכה תתברר כקטנה ממה שאליו ציפיתי. וזה בנוגע גם לציפייה של המשיכה שלי כלפיה, וגם שלה כלפיי. ברוך ה', לא התאכזבתי.
ודבר שלישי - חישוב הסיכויים, האם במכלול העניינים/תכונות ושיקולים סביר להניח שאצליח למצוא מישהי אחרת טובה ממנה. ועבורי התשובה היתה ברורה שאין כמעט סיכוי לכך.
גם בכל דבר לא מושלם שראיתי אצלה - ערכתי השוואה בינה ובין דמות דמיונית של האשה המושלמת שאותה כיניתי - 'דמיונה' - וכל פעם הזכרתי לעצמי שדמיונה היא דמיונית והסחתי את דעתי מהנושא.
החלטת להתחתן בידיעה שאולי לא תיהיה משיכה?
תפילות, מוכנות נפשית וחישוב סיכויים יכולים לעזור להתלבטות באופן כללי.
אבל אם יש נושא ספציפי שייתכן והוא חסר, איך הנ"ל עוזרים לפתור את ההתלבטות? צריך לתת לנושא מענה ספציפי..
רק היה לי חשש שזו תהיה משיכה ברמה נמוכה, שאולי תהיה בבחינת 'פוחת והולך' עם הזמן.
ברוך ה' לא היה כך. אך אני מרגיש שהנכונות שלי להסתפק בפחות היתה מועילה לי במידה וחששותי היו מתממשים. אך חשוב לי להדגיש - אצלי זה לעולם לא הגיע למצב שהיה צריך לעמוד למבחן.
לא אומר להתחתן בלי רצון, בלי שמרגישים קשר נפשי. אבל לפעמים מרוב התבחבשות בכל מיני הגדרות סתם נתקעים ומסתבכים.
אם אתה מרגיש שיכות, חיבה, טוב לך איתה, יש לך צפיה לפגישות ולשיחות הטלפון - יש את זה. מעולם לא העסקתי את עצמי כרווק בשאלות הללו ויש משיכה, בהחלט.
כמובן, העבודה האמתית היא אחרי החתונה. כשיש מתחים, המשיכה יורדת וכשיש השלמה ושמחה הדדית - גם המשיכה עולה.
הבט על חמותך לעתיד, זו האידיקציה הטובה ביותר לאיך שהיא תראה בעוד 30 שנה.
הבט על אם חמותך לעתיד, זו האינדיקציה הטובה ביותר לאיך שהיא תראה עוד 60 שנה.
כשאישתו תהיה בת 60 גם הוא יהיה בן 60 אחרי זוגיות ארוכה וקשר עמוק ואחר.
כרגע הוא מתחתן עם מה שהיא היום, והשאלה שלו סופר לגיטימית וחשובה.
זה באמת נושא שלוקחים עליו סיכון בעולם הדתי ומקווים לטוב.
לנסות להתחבר למכלול של האישיות, ולראות אם זה מגביר משיכה.
אני כמובן לא המומחה הגדול, ואלו שאלות שגם אני שואל את עצמי, אבל מרגיש שיש לכל הפחות איזו שהיא בחירה גם בנושא זה...
אני אישית לא הייתי מתחתנת ככה בשום אופן וגם לא הייתי מתקדמת.
אבל זה לא משנה מה כל אחד אחר מרגיש, משנה רק מה שאתה.
אם הייתי במקומך הייתי משקיעה בבירור עם מטפל לפני הכרעה כזאת גורלית.
לבדוק לפני ולפנים למי הולכים..יש כאלה שרק עושים נזק..
שגם מטפלים תותחים ומומחים עלולים לטעות לפעמים.
ובוודאי שאפשר גם לטעות ביישום של ההדרכות/ העצות שלהם.
דוגמה מהמקרה שלי:
התסביך אליו אני נקליתי כחודש לפני שבחרתי להתארס התעצם פי כמה בעקבות הרצאת זום בו אמרה מטפלת ותיקה ובעלת מוניטין דברים לא מדוייקים בנוגע להבדל בין משיכה אצל בנים ובנות: שאצל בנים זה כביכול ברור ודיכוטומי, ומתברר בצורה ברורה תוך פגישות ספורות. בעוד אצל בנות - זה נזיל ומשתנה וכדאי לתת צ'אנס וכיוצא בזה.
כמה סרטים אכלתי בגלל הדברים האלה, ממטפלת שלמען הסר ספק - אני עדיין מחזיק מאד ממנה וחושב שהיא תותחית על בתחום שלה. אגב גםם קיבלתי ממנה (לא באופן פרטני) הרבה מאד כלים טובים ותובנות חשובות בתקופה שיצאתי.
אני מניחה שזה שונה מנשים
מהצד שלי הספיק לסמן וי על משיכה בדייטים,
לא הגדרתי כמה ומה החוזק שלה, לי זה עבד.
וזה לשני המינים- גם לזוגות אוהבים עם כימיה טובה המשיכה משנה צורה כל הזמן וצריכה תחזוק, שלב הפרפרים והצפת ההורמונים מוגדר בערך כ3-4 חודשים. לאחר מכן המשיכה תלויה באיכות הקשר מבחינה רגשית ופסיכולוגית
אבל לדעתי הנשית, היא לא הכל.
אולי אצל גברים המשיכה היא הלב של הקשר, אבל גם אז- מי ערב לך שהיא תאהב מגע? שהיא תרצה את אותה רמה של קשר פיזי כמוך?
זה מאוד מתסכל עבור חתן צעיר לגלות שיש משיכה, אפילו בעוצמה, אבל שהצד השני פחות בעניין של מגע.
לכן, השאלה צריכה להיות,
ואני אכתוב פה קצת חשוף, מקווה שהמנהלים לא ימחקו אותי-
היא האם היא סגורה בקשר למיניות, או יותר פתוחה ובקשר (עם עצמה) בנושא.
עד כמה היא נינוחה בקשר לזה. לא נבהלת או בורחת או פוערת עיניים.
זה משהו שאפשר להרגיש אותו, וזה משהו שבעיניי כן שווה לדבר עליו בשלבים מאוד מתקדמים של הקשר.
אני מכירה נשים שלא סובלות מגע.
זה משהו שהן לא יגידו אותו בפגישות, אבל זה קריטי ממש לחיי נישואין.
זה משהו שהופך אח"כ לפצע עמוק בזוגיות. כי באופן טבעי, כשמתרגלים אחד לשני והחידוש פג, מה שנשאר זו הנטייה הטבעית של הנפש.
ואם הנטייה הטבעית שלה זה לריחוק גופני- זה מתכון לתסכול של שנים...
מיניות ומשיכה הופכים אחר כך לסוג של תקשורת. זו תקשורת שמשלימה ומעמיקה את התקשורת הקיימת.
יש ביניכם צחוק, כיף, הומור, פתיחות, עניין זה בזו- זה הלב.
יש משיכה אבל מרחק וקצרים בתקשורת- הקשר ייטה יותר לכובד וכך גם ברובד הגופני.
מקווה שהועלתי
לפני החתונה, כשהיא עוד לא הייתה בקשר זוגי
אפילו אפשר להרגיש בזה. אבל זו באמת שאלה של בשלות.
משיכה חזקה או חלשה היא בראש וחולפת. השאלה היא התאמה בסיסית ורצון לקשר ושותפות. במשך הזמן נבנית הערכה עמוקה האחד לשניה וממילא הרצון להתקרב.
אין הבטחות בתחום רק רצון אמיתי וכנה לעשות עבודה רצינית ולהשקיע בקשר עד גיל 99
מרגיש כל כך חבוט
מכל הבחינות.
נפש
גוף.
ורוח.
זוגיות בסימן שאלה ענק
תפקוד בסימן שאלה ענק
איך קמים כל בוקר?
לא מרגיש אבא
לא מרגיש בן זוג
לא מרגיש.
פרקתי.
אני גרוע בתור (אבא|בן זוג|מתפקד)
מי אתה בכלל? אתה מסתכל על עצמך מנקודת המוצא של עצמך או מנקודת המוצא של אנשים אחרים סביבך?
זוכר ויודע מה היו היכולות שלי
ומי הפעיל אצלך את כל המנגנון הזה של "דחוי" ו "חבוט" ו"כושל"? זה לא תמיד היה שם.
את המילה דחוי.
לא מרגיש גם כזה
והכי חשוב
בהצלחה !
זה עדין כואב גם כשאתה רושם את זה
אני לא חופר פה יותר כי לא הוגן לעשות לך את זה, אבל יש דרך להתמודד עם המצב הקיים
ורגשות תמיד מותר להרגיש. לא לשפוט אותם. זה לא "אני חבוט" אלא "אני אדם רגיל ויש בי עכשיו מחשבה ורגש שאני חבוט".
אפשר לחזור אליהם,
זה מצב הרבה יותר טוב מאחד שאין לו יכולות.
יש זמנים כאלה של עייפות.
מותר להיות מותש ולנשום לרגע מהכל.
טוב שאתה מדבר על זה.
גם לי היו תקופות חשוכות כאלו.
תנסה להיזכר בעצמי המיוחד שלך. מה אתה מביא לעולם?
ועוד משהו- יש מישהו שיודע על מצבך?
כן יודעים.
אנשי מקצוע.
מנסה להיזכר מה הבאתי לעולם
לאחר המילואים הבלתי נגמרים ולא הצלחתי לחזור לעצמי, לזוגיות ולהורות. הבור חשוך מאוד אבל יש תקווה.
לצד הטיפול אישי ומשפחתי, לי אישית מאוד עזרו הטיפולים גופניים-רגשיים כגון Rebirthing ויוגה-תרפיה.
זה מעולה שאתה בטיפול, אל תשכח שיש תקווה וצמיחה בסוף
נגמרו לי השמותשולחת חיזוק גדול ותפילה שתראה ישועה שלמה במהרה ממש בכל התחומים, בחסד וברחמים ובטוב גלוי ב"ה 🙏
וטוב שכתבת שיש לך ליווי ועיטוף מאנשי מקצוע, זה מאוד חשוב שתרגיש שיש לך את המענה ואתה לא לבד, ומקבל כוח והכוונה וליווי ועיטוף וכלים.
שיהיה רק טוב ב"ה
ושיכנס עוד ועוד אור לחיים ותוכל להביט אחורה ולראות איך גם מהתקופה הקשה והחבוטה הזו אספת עוד לימוד ועוד צידה לדרך שעוד תעזור גם לך וגם לסובבים אותך 🙏
ובינתיים להתחזק גם בכל מה שנותן לך כוח אמיתי, ובחוזקות ובעוצמות ובטוב שיש לך ובך, ובטוב שכן נוכח כרגע בחיים, ולראות מה עוד יכול לחזק שם.
מעריך את המילים
יודע לומר נק' מפנה?
נקודות מפנה..
רצף של דברים קשים ומאכזבים
כרגע בעיקר דעיכה נפשית.
עזבי את זה שיש פה נשים שלא אוהבות שכותבים להן באישי.
זה מהלך של יאוש. וגם מהלך שלא עובד.
הוא מגיע עם נפש ריקה וחבוטה. למה שמישהי תרצה בכלל להתכתבות עם אדם שנמצא במצב של אנרגיה מרוקנת וחלולה. לא מספיק הוא מרוקן, הוא ירוקן גם אותה?
מי הייתה פה ששיתפה צילום מסך של מישהו שהתחיל איתה גרוע והמשיך לכתוב לה גם כשהתעלמה?
וגם @נפש חבוטה התחיל איתי גרוע ברמה שפאדיחה לשתף צילום מסך.
לפחות אני אגיד שהוא עזב אותי ברגע שביקשתי (שזה היה מייד).
לק"י
אצל אנשים נשואים זה לא שייך, גם אם הוא מלא חיות ואנרגיות.
אבל זה גם לא עובד. אדם מרוקן הוא מרוקן בכל מקום. גם בבית שלו וגם בחוץ (ובטח גם בעבודה).
זה פשוט לא יאומן הדבר הזה.
אנשים כותבים כאן מצוקה על גבי הפורום,
באים אנשים טובים ונשים טובות להגיב, להתייחס, לפנות זמן, אנרגיה, מחשבה, לב, עונים להם מכל הלב והרצון שיהיה טוב - ובסוף מה מסתבר?
שיש כוונות שליליות ורעות מאחורי זה.
זה כ"כ מכעיס אותי הדבר הזה.
שמסתבר שהנה, גם כאן, הפותח שלח לכ"כ הרבה נשים באישי (גם לי שלח מסר אחרי שהגבתי ע"ג הפורום, ולא עניתי בכלל למסר כי זה כבר היה לי חשוד.) ועכשיו להבין שזה עוד אחת ועוד ועוד.
באמת. @נפש חבוטה זה פשוט לא!
אח"כ אנשים שבאמת צריכים עזרה ובאמת במצוקה - כבר יש ישר חשדנות לגביהם, כבר יש פחות רצון לעזור ולכתוב, כבר יש פחות אנרגיה ופחות כוח מכל המסווה הזה, מכל הפעמים (האינסופיות!) האלה שמישהו פשוט ניצל את הטוב לב של אנשים!
למה? ובשביל מה?
זה כ"כ מעוות
כ"כ לא שייך
כ"כ רע.
אתה לא פונה לאישה בפרטי, בטח לא אישה נשואה, בטח לא כשאתה נשוי, לא משנה כמה המצוקה שלך גדולה, לא לא לא.
לא זו הדרך.
ואתה לא יכול, פשוט לא יכול שזה יבוא על חשבון מישהי אחרת!
כמה שאדם יהיה לו חוסר או רע, זה אף פעם לא יצדיק פגיעה באחר, זה אף פעם לא יצדיק ניצול של אחר, זה אף פעם לא יצדיק שום מעשה לא מוסרי ולא טוב בשום דרך ובשום צורה שהיא!
באמת איך אפשר ככה לסמוך,
אני אישית כבר תקופה בוחנת כל הודעה שנכתבת ורק אם מרגישה שיכולה לתרום איכשהו מגיבה, וכ"כ הרבה פעמים לא, לא רק להודעות שלא בטוחה אם יכולה לתרום בכלל, אלא גם להודעות שמראש עלולות להיות חשודות.
ואז הנה כאן שוב הגבתי, ועוד אחרות ואחרים. והנה שוב. להבין שזו בסך הכל הייתה במה לניצול הזה של החמלה והאמפתיה של אנשים כדי לפנות בפרטי?!
לעוד אחת ועוד אחת ועוד?! נשים נשואות?!
זה פשוט עצוב. ומכעיס. וחבל.
וההיפך ממה שאתה ספציפית צריך כדי שיעזור לך
וההיפך מכל מה שכל מי שרק רצה או רצתה לעזור לך כאן צריכים.
וזה פשוט גורם לכל אותם שבאמת צריכים עזרה להיפגע ישירות ולא רק בעקיפין. כי אח"כ כבר גם בהם חושדים, וגם להם כבר אין את האמון המלא שהם זקוקים לו.
זה פשוט עוול.
בסיטואציות כאלה הרבה פעמים הכותב לא חשוב כמו הקוראים הסמויים.
אל תיפול רוחך. גם אם הוא לא ראוי, בטוח קרא את זה מישהו ראוי שגם אין לו אומץ לכתוב.
גם למי שזה מכוון אליו ישירות וגם לכל מי שיכול אי פעם להיות רלוונטי לו.
ואתה יודע מה?
אם יש כאן קורא שאפילו יקרא את הדבר הזה,
שאם הוא אי פעם ירצה או ינסה לפנות בפרטי לאישה נשואה
שרק יעצור רגע ויחשוב
איך הוא היה רוצה שיתייחסו ויפנו או לא יפנו לבת שלו, לאחות שלו, לאמא שלו, לאשתו (לאשתו כתבתי בסוף למרות שבעיניי צריך בהתחלה, רק בגלל שרוב אלה שפונים מסתבר שלא הכי טוב להם עם האישה שלהם עצמם, באופן כוללני וברור ברור שיש יוצאי דופן, אבל רק למקרה כזה שלא "אכפת לו" מאשתו, כתבתי זאת אחרי הבת והאחות והאמא)
אבל למען ה', שיחשוב קצת מעבר
ככה היה רוצה שיתייחסו לבת שלו?
שהיא נשואה וגבר זר פונה אליה, מנצל את הלב הטוב שלה, את החמלה, את הרצון לעזור, ואם חסר לו בבית חמלה או משהו אז הוא לוקח ממנה, מאישה נשואה?!
רוחי לא נופלת, אבל כן זה מאוד מכעיס ומצער אותי.
יש לכל אדם את הדברים ש"בוערים בו" מאז שנולד, שהם חלק ממנו,
במקרה שלי אישית מה שהקב"ה נתן לי וברא בי מאז שאני זוכרת את עצמי זה את זה, באמת כל מה שקשור לאיש ואשתו. והבלעדיות של איש ואשתו. נאמנות. אהבה. זוגיות. זה בדם שלי בנשמה שלי גם מה יכול להיות ועד כמה טוב אינסופי יכול להיות בין איש לאשתו כאשר זה בטוב, וגם בעירה פנימית למחות על כל מה שעלול לפגוע בקודש הקודשים הזה. ולכן כי זה נוגע בי אני מגיבה.
על הרבה דברים אחרים אני לא מגיבה, בטח לא בכזו "בעירה".
כאן כן. זה מכעיס ומצער אותי מאוד.
הרוח לא נופלת חלילה, אני עדיין מאמינה בטוב של האדם באשר הוא אדם, גם בכוח התשובה, והכי באהבה ובשלמות ובבלעדיות שבין איש לאישתו.
אבל כן היה חשוב לי להגיב.
כמו שאת כותבת על אישה נשואה, כביכול שהיא דבר קדוש.
היא מקודשת לאדם שקידשה. היא לא דבר קדוש. אפשר לדבר אליה, להתייעץ איתה, ולקבל ממנה אפילו יחס ואהבה.
הקיצוניות של קידוש האישה הנשואה לעיני כל מביא לבעיות כמו,
הטרדות במקווה.
גילוי עריות במשפחה.
מרחב נשימה בבקשה, גבר לא חייב לעשן כל היום כדי לשלוט במה שקורה במרשתת. יש אפשרות להבליג ולחכות רגע אחד ולראות שזה לא כזה "מיני" מה שהאדם רשם, הוא פשוט מגמגם.
עשרת הדברות כוללות גם את "לא תרצח".
לא הבנתי מה כתבת
ומה הקשר בין הסוף להתחלה ולאמצע
ולהסקת המסקנות
ובסוף מתגלה שאתה אישה נשואה שהיא גבר גרוש🏳️🌈
והדבר היחידי שמביא להטרדות - זה אנשים שמטרידים.
מה לא עישנתי... זו השאלה.
לא יודעת איך להתייחס להודעה הזו אפילו מרוב שהיא הזויה ונשמעת כמו גיבוב של מילים ללא שום קשר אחת לשנייה.
אז למען הסדר הטוב ולמען כל הקוראים בכללם אכתוב בנקודות:
א. אישה נשואה אכן מקודשת לאיש שלה.
שאמר לה תחת החופה - הרי את - ורק את
מקודשת לי - ורק לי
והיא מיוחדת לו והוא מיוחד לה.
ושום דבר אחר שנכנס ביניהם לא שייך כאן.
ולא אני שאני כלום אומרת אלא הקב"ה והתורה והמוסר האלוקי ולא האנושי.
אז שום דבר שיכול לחצוץ בקדושה הזו, בין במחשבה, בין בדיבור, בין במעשה - הוא פסול.
ואיך תדע?
יש לך את התורה הקדושה שמפרטת הכל ואת חז"ל שמלמדים אותנו ברחל בתך הקטנה (בדיוק בפרשה "רחל בתך הקטנה") מה ואיך וכמה ולמה.
מעבר לזה אתה רוצה לדעת?
זה לא כ"כ מסובך:
תשאל את עצמך איך היית רוצה שידברו / יחשבו / יעשו לבת שלך הנשואה. זה הכל.
היית רוצה שגבר זר יתחיל איתה שהיא נשואה?
היית רוצה שגבר זר ימשוך אותה בערמומיות ובמסווה למקומות לא ראויים, כמובן שהכל במסווה של מצוקה ורק להתייעץ או כל דבר אחר?
היית רוצה שלאט לאט יצור איתה קשר אישי שיכול לנוע מאפלטוני, דרך שיחות, דרך וידאו, ועד לפיזי ממש?
זה היחס שאתה מאחל לבת שלך?
הקב"ה לא מאחל זאת לאף בת שלו. ולאף בן שלו.
אז גם אני הקטנה לא.
מעבר לזה עדיין מסובך לך להבדיל? זה גם פשוט מאוד:
כל מה שאדם לא היה מעז לכתוב בפומבי ע"ג הפורום אלא רק במחשכים של מסר אישי או כל מחשכים אחרים שהם בהיחבא - כנראה יש כאן נורת אזהרה.
רוצה להתייעץ? בצורה נכונה וראויה ועניינית? אין בעיה. אפשר כאן ע"ג הפורום כמו שעשו ועושים ויעשו הגולשים כאן.
אין שום צורך לפנות בפרטי.
וגם אם כן - אם הוא לא היה מעז לכתוב זאת בפומבי - כנראה שצריך לחשוב שם פעמיים.
יש היום צילומי מסך והכל מתועד, אם היה חושש מצילום מסך וכו' האם היה כותב זאת מלכתחילה?
אם היה יודע שאשתו תצפה בזה? שילדיו יצפו בזה? היה כותב את זה?
הנה לך כל הדרכים להבדיל.
יש טוב. יש רע. יש הפרדה.
אנחנו לא בבילבול ובבלילה בין טוב לרע.
יש תורה אלוקית ואמת אלוקית.
אז אדם רוצה להתייעץ עם אישה אף שהיא נשואה? שיתכבד ויעשה זאת לפי האמור. בטח ובטח בפורום דתי.
יש לנו את המוסר האלוקי ואת התורה הקדושה.
וכמה שהתורה מדגישה את כל האמור על אשת איש. אחת מ3 העבירות שהן יהרג ובל יעבור. וכל ההרחבה שם ומשם.
ב. אין שום קשר, אבל שום, בין יחס ראוי לאישה נשואה לבין הטרדות במקווה או גילוי עריות במשפחה. ה' ישמור, מאיפה הבאת את זה בכלל? פה ממש מצטרפת למילים של @נעמי28 שזה במקרה הטוב עישנת משהו ובמקרה הפחות טוב אין לי מושג איך זה הגיע לך לראש.
אבל האמת צריכה להיאמר - אין שום קשר בין הדברים.
זה כמו שתכתוב ששמירה על בלעדיות בנישואים היא הגורמת לצונאמי / רציחות / עבודה זרה וכל קישקוש אחר.
מעבר לזה כל מילה וכל פירוט מיותר כיוון שחוסר ההיגיון זועק כאן מכל מילה.
ג. לא יודעת למה התכוונת "שהאדם רק מגמגם ולא כזה "מיני", אבל דע שאתה לא מעורה עד הסוף בכל מה שקורה מאחורי הקלעים, מה שנקרא במה שנשים דיווחו לי אישית בפרטי. לא אחת ולא שתיים ולא שלוש ולא ארבע. יש הרבה מעבר למה שאתה רואה, וכן, יש גם כיוון כמו שכתבת. הדברים לא נכתבו סתם, ובטח שלא בכזו נחרצות. יש סיבה להכל.
ד. מעבר לזה, ומעבר למקרה ספציפי כזה או אחר, לא חייב ולא צריך בכלל להגיע עד להכי גרוע. גם הרבה לפני זה רע מספיק. גם לקחת אנרגיה וכל מה שלא שייך במחשבה דיבור ומעשה לאישה נשואה או לאיש נשוי זה לא ראוי. שוב, כאן כל סעיף א' אפשר לקרוא שוב ולדעת להבדיל ולמצוא את האיזון בין מה שכן למה שלא.
יש לנו תורה. יש לנו מוסר אלוקי. מדובר בפורום דתי. וגם בלי קשר יש מוסר.
ואיך אמרת בשורה אחרונה, אכן עשרת הדיברות כוללות "לא תרצח", לא לרצוח ולא לקחת לא לאישה ולא לאיש את העולם הזה שלהם ואת העולם הבא שלהם.
גם אם אדם חושב שזה בסדר, או שאם זה "מתוך הסכמה" אז הכל טוב, כי גם אז זה לקחת את העולם הזה ואת העולם הבא. משניהם. שום דבר טוב לא יכול להיות מדבר כזה, אולי רק לטווח המאוד מיידי ומאוד קצר איזו הרגשה של ריגוש או סיפוק רגעי בלבד, אבל אחריו שבר ועוד בור ועוד תהום ועוד ריחוק מהאישה או מהאיש עצמם ועוד רע, בטח ובטח לטווח הארוך.
ומעדויות רבות מכלי ראשון יש כאן בהחלט המון שבר וכאב וממש לא טוב.
ובטח ובטח אם זה נעשה בצורה של מניפולציה זה אף עוד יותר גרוע.
וכן, גם אדם שמביע מצוקה, וכותב לאישה רנדומלית (ואיזה גועל נפש זה שכל אישה תחשוב שניק מסוים פשוט פונה לכ"כ כ"כ המון נשים, כל מי שיש לה דופק כאן בערוץ, ושפשוט מחפש לפתח שיח. איך אישה כזו צריכה להרגיש? אפילו אם הייתה רווקה זה מגעיל, מה היא חפץ אחד מני רבים שרק מנסים עליה את מזלו מבין כל ההמונים? פשוט מגעיל).
אבל קל וחומר שהיא נשואה, אז מה עניין לפתח שיח ומתוכו לצלול למעבר לכל מיני מחוזות, לא רק הגרועים שהם, שוב, גם לפני יש הרבה רע. מה עניין למשוך אישה נשואה ככה במילים?
הכך יעשו את אחותנו? ואת בתנו? ואת נשות ישראל?
אז אני לא מוכנה לזה. בטח לא במרחב של הפורום אם יש לי איזושהי שליטה מינימלית על ההנהלה ולדווח ולחסום ולהזהיר על נושאים כאלה.
בנות ישראל, אחיות שלי, יקרות לי. יקרות מדי ויקרות מפז.
ואף אחד לא יתייחס אליהן ככה.
כן, נכון, יהיו תמיד עוד אחוזים לא מבוטלים גם של גברים וגם של נשים שימשיכו להתכתב בפרטי, מרצונם החופשי, וכן, גם ילעגו לי ולכל מה שאני כותבת ואיך כתבו? יכנו זאת "משטרת מחשבות", אבל זה לא מזיז לי, כי אני מדברת אל מי שזה כן שייך אליו ומי שזה כן רלוונטי אליו, וגם אם זה רק אישה אחת או רק איש אחד שבעקבות הדברים יותר נזהרים - דייני.
וכל אחד אחראי על עצמו בלבד.
ברוך השם ותודה לאל שכבר יודעת שזה כן עזר לפי פניות באישי, אז לפחות בטיפה שאני יכולה לעשות זה יקר מאוד. ולאותן אלו שפנו בפרטי ולאותן אלה שקוראות סמויות (או קוראים) - בעיקר להן אני מכוונת. ותודה לה' על כך ועל כל מה שכתבו לי.
שיהיו רק בשורות טובות ב"ה
שנזכה להתחזק, כולנו, בקודש הקודשים שבין איש לאשתו, ובכל הטוב שבחיים,
שבת שלום ומבורך
לאיך הודעה תמימה שמביעה מצוקה יכולה להיות בעצם במה מסוכנת מאוד לכל הנוגעים בדבר.
באיך כל מי שפותח שרשור, גם אם הלב יוצא אליו או אליה ומתוארת מצוקה קשה - יכולים בסוף לפנות בפרטי עם כוונות אחרות לגמרי!
תזכורת חשובה לכולנו. שוב.
על הסכנות כאן במרחב הזה.
לא משנה מי כותב.
לא משנה מה הותק שלו או שלה.
לא משנה אם מזדהה כאיש או כאישה.
לא משנה אם מתאר/ת מצוקה.
כל אלו הם לא ערובה שהכוונות והאמת אכן שם.
וכל אלו הם לא ערובה שאין מתחת לפני השטח כוונות אחרות.
לא לפותחי השרשור.
ולא למגיבים.
לא לכל מי שמנסה לראות מי יגיב (או תגיב לו) כאן
ואז לפנות אליה בפרטי
והכל במסווה של רצון לעזור ולהציל מהמצוקה
שכל מה שמתחת זה כוונה אחרת לגמרי!
ונשים טובות (ואנשים טובים במקרים אחרים) פשוט לא צריכות לחוות את העוול הזה שכל "חטאן" היה לב טוב ורצון לעזור או לחזק יהודי!
לא הן, ולא הפותח עצמו שזה ההיפך ממה שנכון לו, ולא אשתו של הפותח, ולא האיש של הנשים האלה, ולא הילדים של כולן, ולא מגיבים ומגיבות אחרים עתידיים שיתנו בהם פחות אמון מראש אפילו שבמקרה שלהם אין שום דבר פסול - פשוט כולם יוצאים נפסדים וזה עוול אחד גדול לכל הנוגעים בדבר!
אז בכוונה משאירה את ההודעה הזו
עם כל ההתפתחויות שלה
עם כל העדכונים של נשים באופן ישיר ומכלי ראשון על הפותח שפנה אליהן
ובכוונה לא מוחקת אף שנתבקשנו המנהלים ע"י פותח השרשור למחוק את ההודעה הזו.
אז לא.
לא רק לא למחוק אלא להדגיש מה יכול לצאת מדבר כזה.
למען יראו ויראו.
ולמען ידעו כולם כי סוף האמת לצאת לאור. תמיד! גם אם זה לוקח זמן.
אז ככה, באור, בשמש, בגלוי - להראות מה היה.
ולמען נישמר כולנו.
כן, גם רצון טוב רק לעזור יכול להוביל חלילה למקום לא טוב בכלל.
ושהקב"ה לא יביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון.
משהו פה לא עובד לי כמו שצריך
מדובר על גילאי 10-14, יש רימון.
הם צריכים את המחשב כדי לעבוד בטימס, לשמוע שירים ביוטיוב, לפעמים צריכים AI ללמוד למבחנים.
איך אני משגיחה על כל זה?
שיחות בטימס לפעמים הילדים ביניהם שולחים סרטונים, אין לי איך לעקוף את זה.
כנל יוטיוב, רוצים לשמוע שירים אבל לא מתאים לי שיסתובבו ביוטיוב, יש דברים (שלא לומר רוב הדברים) שלא מתאימים להם.
AI גם כן רואה שיחות שלא מתאימות..
אנחנו לא בקטע של צנזורה אבל מרגישה שבתקופה האחרונה זה יצא לי משליטה.
מחפשת פתרונות טכניים לפתור את זה, אשמח לשמוע איך זה אצלכם. שאהיה רגועה גם שהילדה נכנסת לחדר ללמוד עם חברה במחשב. כי היום זה היה ממש לא מוצלח
היית נותנת לאדם זר ברחוב לחלק לילדים שלך חוברות שאת לא יודעת מה כתוב בהן?
רק כדאי לדייק אם הכוונה לכל תוכן שהוא לא למידה וניצול זמן ממש, או תכנים בעייתיים בפני עצמם, כי אלו שני דברים שונים.
כי אם יש לכם רימון ברמה המתאימה, לא אמורים להיות בעיה מבחינת התוכן.
אבל אם רוצים שהמחשב ישמש ללמידה ולא לפנאי, (אני לא יודעת איך עושים את זה בפועל, אבל אני יודעת שזה קיים) אפשר דרך רימון או דרך תוכנה אחרת לחסום אתרים ספציפיים, או הפוך לעשות רשימה של אתרים מותרים בלבד, ואז לחסום גישה ליוטיוב ולai.
פתרון פחות קיצוני הוא להיכנס להגדרות בתוך האתרים האלו, ולחסום אותם כמה שיותר. לשים את חשבון היוטיוב ליוטיוב קידס (מגן מפני תכנים בוטים במפורש, אבל מתיר שטויות ממיסות מוח, שכנראה גם כן כדאי לא לראות)
בצ'אט מצאתי בטעות שיש בתוך ההגדרות שלו אפשרות למנוע ממנו לדבר על תכנים בוטים (ולא ברור לי למה זה לא מופעל כבררת מחדל).
והכי פשוט זה זה להגביר את החסימה ברימון או פלטפורמה חוסמת אחרת.
לגבי מה שחברים שולחים- אולי תמימה, אבל חברים לא ישלחו דברים גסים ממש, לפחות לא בפלטפורמה כזו שמיועדת ללימודים ובפיקוח המורה? עוד אין לי ילדים, אבל אני קצת מזדעזעת מהרעיון של לתת לילדים להמשיך להיות חברים של ילדים שחשודים ברצינות בדבר כזה, אם יש רצון, הם ימצאו דרך אחרת להראות את זה ועצם החברות נשמעת לי בעייתית.
שאני לא מעוניינת שיחשפו לזה.
איך ישמעו שירים? לא התחברו לספוטיפיי לצערי.. אבל אולי אם אגיד שאין ברירה.
רימון ברמה בינונית לא חוסם את מה שאני רוצה שיחסום..
רימון ברמה הגבוהה יותר מצריך ממני לפתוח להם את מה שהם צריכים כל רגע.
בטימס אין לי ממש שליטה על מה קורה בקבוצות, וכבר לא מתאים להם שאני עוקבת אחרי השיחות שלהם, שזה סה"כ מובן
אפשר להוריד את השירים למחשב, ואז לחסום את היוטיוב.
כרצונך
ואם החברים שולחים קישורים לסרטונים שהזכרת- ברמת סינון גבוהה כנראה שגם זה ייחסם.
אין כ"כ פתרון, מה שכתבת נכון. זה או קצת מדי או יותר מדי. אולי ב"חזקים ברשת", ובארגון "לוקחים אחריות", יש להם פתרונות..
שאפשר לחפש שם תוספים עם דירוג גבוה וכמות הורדות של עשרות אלפים (כדי שיהיה לזה אמינות, ואמינות ביצועית).
יש כל מיני תוספים שמסננים שורטס ורילסים ביוטיוב ורשתות חברתיות, תכנים למבוגרים או הימורים וכדומה, חוסמי פרסומות למיניהם. זה קצת התעסקות (אבל לא נוראית), אבל אולי חבר/ה טוב/ה יוכלו לעזור. או לחילופין, הדרכה טכנית את יכולה לבקש ממצב ai בחיפוש גוגל.
וכמו שגם אמרו, אם מדובר על אתרים יותר ספציפיים אז אפשר לחסום ברשימה אישית באזור האישי של רימון, או להעלות רמת סינון לאתרים המסויימים.
אגב, לגוגל יש אפשרות של בקרת הורים (לא ניסיתי אך ראיתי שקיים), ואז את יכולה לחבר את החשבונות של הילדים אלייך ולהגדיר כל מיני דברים. זה גם דבר ששווה לבדוק עליו, ואולי הוא יפתור חלק מהבעיה.
לגבי ai, אין ממש דרך היום לשלוט בזה. לכן נטפרי, למשל, חוסמים את זה גלובלית.
(הזדמנות טובה להכיר לך תודה שבזכותך נכנסו להכיר את עמיחי ונינו הי"ד וישבתי והראתי גם לילדים, מה שמראה לי כמה רחוק אפשר להגיע עם חינוך ילדים ולאן אני שואפת)
לא הכרתי אותו לפני כן, אבל הנשמה המיוחדת הזו באמת מרימה את העיניים שלנו אל האינסוף.
פתית שלגובמקרים שהמורים שולחים סרטון לימודי מיוטיוב- תפתחי לרגע, או תתני מהטלפון שלך נקודתית לזה.
ספוטיפיי יש גם פודקאסטים שעקרונית יכולים להיות לא ראויים אבל לא נראה לי שיש להם סבלנות לזה חחח.
שירים שיוצאים עולים תוך שניה לספוטיפיי. גם שירים חסידיים ושירי קודש יש שם.
ואם הילדים שולחים בטימס קישורים לסרטונים, אז אפשר לחסום אתרים אחרים (כמו טיקטוק, יוטיוב וכו), ואז הם לא יוכלו לצפות בהם.
כשהייתי ילד, ילדי ונערי הציבור הדתי התחלקו בין כמה סוגי פיאות:
פיאות קצרות שמגיעות בדיוק עד לעצם הסמוכה לאוזן, או קצת יותר ארוכות שמגיעות עד לגובה התנוך.
פיאות מעט ארוכות יותר, אשר גולגלו בחן מאחורי האוזן.
וכמובן פיאות ארוכות עוד יותר שכבר לא יכולות להתחבא מאחורי האוזן אלא משתלשלות בגאווה במורד הפנים.
בשנים האחרונות, אני רואה יותר ויותר נוער דתי, כולל כאלה מבתים שעל פניו נראים דוסים, כולל מהתנחלויות ויישובים דתיים מובהקים לאורך ורוחב הארץ, עם תספורת שבה המכונה עוברת עם מספר 0 מעל גובה האוזניים ולא משאירה פיאות כלל. כלומר בחלק העליון של הראש יש שיער כרגיל, אבל בצדדים יש שיער רק בס''מ העליונים ומתחת לזה יש גאלח.
בתקופתי, בבתי ספר דתיים לא היו נותנים לתלמידים להיכנס כך לכיתה, וילד שהיה מסופר כך היה צריך להתבייש במראהו החריג. זו הייתה נחשבת תספורת שלא רק שאינה דתית, אלא היא גם לא מייצגת את הציבור החילוני הנורמטיבי, אלא בעיקר ערסים.
אז איך קרה שאבות שלא מחסירים תפילה במניין ולא מדלגים על לימוד תורה עם ילדיהם, מאפשרים להם להסתפר כך?
איך אימהות המחזיקות בעוז בית יהודי כשר ומשפחה לתפארת, נותנות לילדיהן לגלח את הפאות?
תמונה מתוך AI לשם המחשה
שהנער הגיבעוניסט מתברר מקפיד (חוץ מעל נזירות מלאה של אי תספורת בכלל) גם על קצוות השרוול כארבע כנפות ושם גם בהן ציציות.
התשובה היא כנראה הגיל של הילד. זו תספורת שהיא "באופנה" בקבוצות מסוימות, והילד רוצה להסתפר ככה, ובשלב מסוים ההורים לא מחליטים לילד איך להסתפר. וכנראה שזו תספורת די מנייסטרים בציבור החילוני עכשיו.
גם אחי השמיניסט החצוף מסופר ככה, ולדעתי זה נראה מכוער וערסי, וחבל על הפאות המתולתלות שהיו לו בילדותו. מה לעשות, אי אפשר להכריח אותם בגיל הזה.
במקרה הבינה גם תפסה לך את הגילאים של הילדים בצורה הדרגתית: מילד חמוד יהודי קטן, שעובר שלב של גיבעוניסט, ואז הופך לערס שמתסובב עם החבר'ה בשתיים בלילה ומשאיר זבל ברחוב.
אבל אני דווקא רואה תופעה הפוכה מקבילה- הרבה יותר נערים מגדלים פאות ארוכות
בטח בהשוואה למה שהיה בילדות שלי.
כמו נערות אצלינו מבתים סופר דוסים שהולכות עם שרוול קצר ושסע כמעט עד למעלה.
זה לא כי ההורים מרשים. זה אף על פי שהם לא מרשים.
אולי בגיל ההתבגרות יש צורך לשנות משהו והפאות נבחרות כקרבן.
איך הילדים שלך מסופרים?
היום לא שואלים.
אפילו בגיל 12 אני רואה את זה, בגיל שבו ילדים עוד לא אוכלים שניצל בחוץ בלי לבקש רשות מההורים
ב"ה בשנים האחרונות יש תופעה של התחזקות המונית
אם שאני הייתי נער. ללכת עם ציציות בחוץ זה היה רק מי שממש דוס או חזק.
הרוב היו הולכים עם פתילות בפנים (ואני מוציא רגע את עניין ספרדים אשכנזים כי זה לא קשור)
כיפה. רוב מי שהתפלל איתנו בבית כנסת. לא היה הולך עם כיפה ביום יום. גם כאלה שהקפידו על אורח חיים דתי.
היום ב"ה אנחנו רואים שגם חבר'ה שעדיין רחוקים מאורח חיים דתי מלא, יכולים להסתובב עם כיפה או ציציות בחוץ
יכול להיות שהוא לא יקפיד על שמירת שבת וכו' אבל עדיין ביום יום הוא יסתובב עם כיפה וציציות בחוץ (מכיר כמה כאלה)
יכול להיות שנערים שאתה רואה שייכים לזרם הזה
זה לא זרם דתי קלאסי
זה יותר מסורתי +
אלא באמת על טובי בנינו ממשפחות מאוד מאוד דתיות
זה לגמרי גיל ההתבגרות
אם ילד בן 12 מתעקש להסתפר ככה
אני יכולה להבין את ההורים שמעדיפים לא להיכנס למלחמות על תספורת
לדעתי פאות זה הכי יפה בעולם
אבל אם הילד שלי יתעקש להוריד אני אגיד לו את דעתי ואתן לו להחליט על עצמו
אם זה קצר אבל עדיין בגבול ההלכה. ניחא
אבל גלח מלא של הפאה שזה איסור דאורייתא ממש אני אישית (ורוב הדתיים שאני מכיר) לא הייתי מסכים
אני לא כל כך מכירה את ההלכה הזאת בתור אישה....
אבל יכול להיות שהם כן משאירים קצת ופשוט לא רואים את זה?
שאסור להקיף פאת הראש
משמע שאסור לגלח מאיזור הרכה ועד סוף העצם שליד האוזן.
אסור שיהיה מגולח. צריך שיהיה שיער ממשי. והפוסקים נתנו הגדרה של סביב 4-5 מ"מ לפחות.
(לא כתבתי את כל ההלכה אלא בגדול את עיקר הדברים)
אפילו ספר תורה שבהיכל.
יש הרבה דוגמאות בהסטוריה להלכות שפשוט לא הקפידו עליהם בתקופות מסויימות. בדרך כלל זה חלף.
למשל, יש הרבה עדויות שבליטא לפני השואה גם נשים של גדולי ישראל לא הקפידו על כיסוי ראש.
גם היום, נראה לי שמקפידים הרבה יותר מפעם על שירת נשים אבל הרבה פחות על חצאיות לפי ההלכה.
לא יודע מה גורם לזה...