ביום רביעי בלילה יצאנו לאיזה פאב, סתם כי בארים נהפכו למשו בלתי נסבל של מוזיקה בטעם גרוע, ואלכוהול עוד יותר גרוע, בפאב אתה יכול לשבת בנחת שלך, בלי כל הרעש המיותר של האנשים הריקים, אקיצר, נסעתי עם עדן ועוד איזה חבר שלו, שניהם חסידי סאטמר לשעבר, חסידים עם קעקועים ועגילים בכל חור, אבל שרים כל קבלת שבת ניגונים עם קלרינט וגיטרה. הקלרינט תמיד נשאר. לא משנה אם יש או אין אלוהים, יש או אין נשמה. הדיון הקבוע שלנו.
חיים, שהיה לו פעם פיאות עד במותניים, סיפר לנו איך הוא פשוט קם יום אחד באמצע הלילה והחליט שחלאס, נמאס לו לחיות בשקר הזה, בשקר הזה של הלב שלו, שלא מרגיש כלום ולא מאמין בכלום. הוא לקח את המספריים מהקלמר של ברוכי וגזר אותם, מהר מהר בלי להתסכל, שהוא גמר הוא ארז חולצת פיג׳מה ואת הבלוק ציור שהוא החביא מתחת למיטה. אפילו מכנס הוא לא לקח. לא רצה להשאיר עליו כלום מהעולם הזה. כשהוא הגיע לכיכר, איפה שהוא תמיד היה בורח ולא היה מבינים מה לחסיד כמוהו ולאבנים מלוכלכלות, בחור בגופיה ומשקף הציע לו להסתכל במראה, הוא נכנס למקום הראשון שהוא הבין שאפשר לגזור שם שיער, הוא התיישב וביקש להסתפר נורמלי, האיש לא שאל אותו כלום, והוא בתמורה עצם עיניים ולא פקח אוצם עד שהטקס נגמר.
טעטע.
עכשיו הוא יושב פה עם 3 רסטות מסוף הראש עד המותן וראש מגולח לגמרי, אין זכר לפאות. אין זכר לחיימקה שהלך לחיידר וצעק לריבוינו של עוילום שיחזיר בתשובה את כל הגויים.
עכשיו הוא כאילו חילוני, אבל חסיד כל כך בלב, לא יעזור לו. אתה יכול לצאת מהקהילה אבל הקהילה נשארת בתוכך, לא משנה כמה קללות תלמד להגיד. יש להם משו, לבחורים האלה, מין חוט של חן של בחור ישיבה. משו זוהר כזה של תורה. ולא משנה כמה הם זרוקים וכמה כבר לא נשאר שום צורה מהחיימקה הזה של פעם.
אני מכירה את זה, גם אחים שלי עמדו במרפסת כל שבת וזרקו אבנים על מכוניות שנסעו בכביש מתחת לבית, שעבסס הם צעקו, שבעסססס, ורק אני ידעתי שבאמת מזעזע להם לראות יהודי שנוסע בשבת. אבל לא זעזע אותם שהיהודי הזה קדוש גם ככה. ושאבנים צריך לזרוק לבור בשביל למלא אותו.
הדרך לגהנום רצופה בכוונות טובות, אמרה פעם מורה בסמינר שלמדתי בו, לפני איזה נצח וחצי, ואני נורא פחדתי, יש להם קטע, אלה, עם הפחדות. חרדים, הכל חרדה.
עכשיו אני כאן בג׳ינס וטוב לי, ואני רוצה להגיד למורה הזאת שהדרך לגהנום רצופה כוונות טובות. וזהו, שתחשוב לבד.
כשהלב נשבר זורח אור גדול, אני יודעת, והלב הוא שבור אבל הוא נבנה מחדש, לאט לאט, יש או אין אלוהים, זה שאלה של הלב. ברור שיש אלוהים, אני יודעת את זה, ואני יודעת שגם חיים וגם עדן יודעים את זה, להם פשוט קשה להשלים עם העובדה שהלב הוא הקובע ושהמדע הוא אפס ליד אלוהים.
קשה להאמין במשהו ולא לקיים אותו. קשה עוד יותר אם אתה פרפקציוניסט והכל צריך להיות מדוייק.
קשה להגיד אני יודעת שאני טועה. כי טעייה זה הדרך שלי למצוא את האמת שאולי אני יודעת אותה אבל אני לא מרגישה אותה.
אם שחר היתה באה אלי ושואלת אותי אם לעשות את הצעד הזה, עם לקרוע מעליה הכל ולפרוש, הייתי מציגה לה את הצד האפל של הג׳נס. הייתי מראה לה שכמה שקשה לקבל את אלוהים שהוא שפע ושאנשים שאת הכי מעריכה מגבילים אותו לאיסורים וחומרות וזה הכל, ככה קשה לבגוד בו, לבגוד במי שמציל אותך מעצמך כל פעם. ואולי יש דרכים אחרות..
אני מרגישה את אלוהים, אני מרגישה שיום אחד עוד אני אהיה שחר של אמא. אמא כזאת שמתפללת בהדלקת נרות לבנות צדיקות. לא צדיקות של חצאית אמצע וגרבי רגל, צדיקות של לב פועם באהבה לבורא. צדיקות שרוצות שבית המקדש יבנה.
אני כאן עכשיו, והלב שלי עוד לא שלם, אנחנו בפאב רוסי חשוך מדברים באידיש, אני יודעת אידיש רק מהם, ואיזה פרודקס זה.
עוד מעט נחזור להיזרק. כי זה הכיף שלנו, ניזרק בכיכר, ברחוב, בספסל. ניזרק משנאה לאהבה. כי ככה זה בחיים, הלב צריך להיות נקי, אבל איך הוא יהיה נקי שיש בתוכו שנאה?
צריך לנקות הכל, ללמוד לאהוב, ללמוד לקבל אותנו ככה, זרוקים ומרוחים ולא מוערכים.
אם יש נשמה או אין זה כבר תלוי בלב, הבנת?
חיים, שהיה לו פעם פיאות עד במותניים, סיפר לנו איך הוא פשוט קם יום אחד באמצע הלילה והחליט שחלאס, נמאס לו לחיות בשקר הזה, בשקר הזה של הלב שלו, שלא מרגיש כלום ולא מאמין בכלום. הוא לקח את המספריים מהקלמר של ברוכי וגזר אותם, מהר מהר בלי להתסכל, שהוא גמר הוא ארז חולצת פיג׳מה ואת הבלוק ציור שהוא החביא מתחת למיטה. אפילו מכנס הוא לא לקח. לא רצה להשאיר עליו כלום מהעולם הזה. כשהוא הגיע לכיכר, איפה שהוא תמיד היה בורח ולא היה מבינים מה לחסיד כמוהו ולאבנים מלוכלכלות, בחור בגופיה ומשקף הציע לו להסתכל במראה, הוא נכנס למקום הראשון שהוא הבין שאפשר לגזור שם שיער, הוא התיישב וביקש להסתפר נורמלי, האיש לא שאל אותו כלום, והוא בתמורה עצם עיניים ולא פקח אוצם עד שהטקס נגמר.
טעטע.
עכשיו הוא יושב פה עם 3 רסטות מסוף הראש עד המותן וראש מגולח לגמרי, אין זכר לפאות. אין זכר לחיימקה שהלך לחיידר וצעק לריבוינו של עוילום שיחזיר בתשובה את כל הגויים.
עכשיו הוא כאילו חילוני, אבל חסיד כל כך בלב, לא יעזור לו. אתה יכול לצאת מהקהילה אבל הקהילה נשארת בתוכך, לא משנה כמה קללות תלמד להגיד. יש להם משו, לבחורים האלה, מין חוט של חן של בחור ישיבה. משו זוהר כזה של תורה. ולא משנה כמה הם זרוקים וכמה כבר לא נשאר שום צורה מהחיימקה הזה של פעם.
אני מכירה את זה, גם אחים שלי עמדו במרפסת כל שבת וזרקו אבנים על מכוניות שנסעו בכביש מתחת לבית, שעבסס הם צעקו, שבעסססס, ורק אני ידעתי שבאמת מזעזע להם לראות יהודי שנוסע בשבת. אבל לא זעזע אותם שהיהודי הזה קדוש גם ככה. ושאבנים צריך לזרוק לבור בשביל למלא אותו.
הדרך לגהנום רצופה בכוונות טובות, אמרה פעם מורה בסמינר שלמדתי בו, לפני איזה נצח וחצי, ואני נורא פחדתי, יש להם קטע, אלה, עם הפחדות. חרדים, הכל חרדה.
עכשיו אני כאן בג׳ינס וטוב לי, ואני רוצה להגיד למורה הזאת שהדרך לגהנום רצופה כוונות טובות. וזהו, שתחשוב לבד.
כשהלב נשבר זורח אור גדול, אני יודעת, והלב הוא שבור אבל הוא נבנה מחדש, לאט לאט, יש או אין אלוהים, זה שאלה של הלב. ברור שיש אלוהים, אני יודעת את זה, ואני יודעת שגם חיים וגם עדן יודעים את זה, להם פשוט קשה להשלים עם העובדה שהלב הוא הקובע ושהמדע הוא אפס ליד אלוהים.
קשה להאמין במשהו ולא לקיים אותו. קשה עוד יותר אם אתה פרפקציוניסט והכל צריך להיות מדוייק.
קשה להגיד אני יודעת שאני טועה. כי טעייה זה הדרך שלי למצוא את האמת שאולי אני יודעת אותה אבל אני לא מרגישה אותה.
אם שחר היתה באה אלי ושואלת אותי אם לעשות את הצעד הזה, עם לקרוע מעליה הכל ולפרוש, הייתי מציגה לה את הצד האפל של הג׳נס. הייתי מראה לה שכמה שקשה לקבל את אלוהים שהוא שפע ושאנשים שאת הכי מעריכה מגבילים אותו לאיסורים וחומרות וזה הכל, ככה קשה לבגוד בו, לבגוד במי שמציל אותך מעצמך כל פעם. ואולי יש דרכים אחרות..
אני מרגישה את אלוהים, אני מרגישה שיום אחד עוד אני אהיה שחר של אמא. אמא כזאת שמתפללת בהדלקת נרות לבנות צדיקות. לא צדיקות של חצאית אמצע וגרבי רגל, צדיקות של לב פועם באהבה לבורא. צדיקות שרוצות שבית המקדש יבנה.
אני כאן עכשיו, והלב שלי עוד לא שלם, אנחנו בפאב רוסי חשוך מדברים באידיש, אני יודעת אידיש רק מהם, ואיזה פרודקס זה.
עוד מעט נחזור להיזרק. כי זה הכיף שלנו, ניזרק בכיכר, ברחוב, בספסל. ניזרק משנאה לאהבה. כי ככה זה בחיים, הלב צריך להיות נקי, אבל איך הוא יהיה נקי שיש בתוכו שנאה?
צריך לנקות הכל, ללמוד לאהוב, ללמוד לקבל אותנו ככה, זרוקים ומרוחים ולא מוערכים.
אם יש נשמה או אין זה כבר תלוי בלב, הבנת?
- לקראת נישואין וזוגיות