הזמן עובר ובערב מתחיל להיות קר (לא. לא כאן.). לא ברור איך השנה הזו נגמרה, לא ברור שהיא הייתה בעצם. אם באלול הקודם מישהו היה מספר לנו איפה נהיה עכשיו, היינו צוחקים. הפער הלא הגיוני כמעט בין עצמך באלול הקודם לעצמך עכשיו, כשאתה עוצר לחשוב לרגע מתי זה קרה, אתה מגלה שלא קרה שום דבר, נראה כאילו כלום לא השתנה ובכל זאת, הכל אחר עכשיו.
נדמה לי שחלק מהעניין של אלול הוא געגוע, למה שהיה, למה שיכול היה להיות, לזמן שמחליק לנו בין האצבעות. מילים מהתפילות של ימים נוראים עפות באוויר סביבך, תקיעות שופר מהחלונות, לפעמים סתם ככה באמצע היום, מישהו מתאמן או ילד משחק בשופר ונוחתת עליך ההבנה עד כמה הימים הנוראים קרובים.
יש משהו בלב שמתנקה בחלק הזה של השנה, לא צריך לעשות כלום בשביל זה, כמה שזה טוב וכמה שזה כואב.
יש געגוע, לעצמך של לפני כמה שנים, לאש בעיניים ובלב. ללב השבור בוידוי, במוסף, בנעילה. היום הכל שונה, אולי כבר אין שם כלום, אבל זה לא נכון, הלב שבור, רק במקום אחר, מדברים אחרים.
נדמה לי שחלק מהעניין הוא בעצם אהבה.
נדמה לי שחלק מהעניין של אלול הוא געגוע, למה שהיה, למה שיכול היה להיות, לזמן שמחליק לנו בין האצבעות. מילים מהתפילות של ימים נוראים עפות באוויר סביבך, תקיעות שופר מהחלונות, לפעמים סתם ככה באמצע היום, מישהו מתאמן או ילד משחק בשופר ונוחתת עליך ההבנה עד כמה הימים הנוראים קרובים.
יש משהו בלב שמתנקה בחלק הזה של השנה, לא צריך לעשות כלום בשביל זה, כמה שזה טוב וכמה שזה כואב.
יש געגוע, לעצמך של לפני כמה שנים, לאש בעיניים ובלב. ללב השבור בוידוי, במוסף, בנעילה. היום הכל שונה, אולי כבר אין שם כלום, אבל זה לא נכון, הלב שבור, רק במקום אחר, מדברים אחרים.
נדמה לי שחלק מהעניין הוא בעצם אהבה.
