אני די חדשה פה בפורום ומאוד מאוד נהנית מהשיחות ומהשיתופים שלנו.
אני חרדית חסידית מבית סגור יחסית ומאוד מעניין אותי לדעת עם מי אני מתייעצת/משתפת/מחכימה פה.
זה לא יוסיף או יעצור אותי מלשתף. רק סתם מעניין אותי (אני קצת סקרנית בטיפוס)
אשמח אם תשתפו אותי מאיזה מגזרים אתן. ולאן אתן שייכות. ועוד.
אוהבת אתכם
סלטאני חשבתי שהרב המוחלט פה דת"לי
אבל גיוון זה מצוין
ואם את מגיעה מבית סגור זה בכלל מסקרן מה יהיו התגובות שלך
פעם חשבתי שדתיים הם משהוא אחר משהוא שעדיף לא לדבר איתם.(מפני כל מיני סיבות שאין לי את הזמן לפרט פה) עד שה' שלח לנו באמצע החיים בזמן מיוחד איזה דתי והתחלנו לדבר. פתאום ראינו איזה יופי יש באחים שלנו. הם ממש כמונו לומדים תורה יומם ולילה. עובדים את הקב"ה כל היום. רק בהשקפה הם קצת אחרת, מפה למדנו לקח לחיים כל יהודי באשר הוא. לא משנה הלבוש, ההשקפה, איך הוא נראה, בקיצור אוהבת אתכם אוהבת את אחינו היהודים.
לכן כשאמרת למעלה שערוץ 7 הוא אתר דתי ולא חרדי פחות אהבתי את זה. לחרדים יש מה ללמוד מהדתיים ולהפך.
כשרדיו קול חי לדוגמא עוד לא היה קיים
אני נהנית דווקא מהפורום הזה כי קשה לי עם הנשים החרדיות שמנסות להראות כמה הן לא...כי אני גאה להיות חרדית
ופה ספציפית אין אותן
וגם מאוהבת בפשטות החרדלית
תלוי גם מי היו המגיבות הראשונות כמובן
כי אז זה גורר תגובות של "גם אני" וכאלה
מיואשת******כתבתי כבר בכמה שרשורים, דת"ל אמריקאית
דמיינתי אותך עם מטפחת ארוכה כמו שלי 
בית סגור אומר המון דברים ואני אביא קצת מהתנהלות החיים:
1) בסעודת שבת יש שתיי שולחנות אד לגברים ואחד לנשים.מזל שיש להורים מקום בסלון... 
2) במשפחה לא מתאים ולא מקובל לדבר עם הגיסים.
3) מחשב לא כ"כ מקובל במשפחה.
וכו וכו וכו
אוהבת את המשפחה שלי בלב ובנפש
חצילושרקלתשוהנהכי טוב לדעתי
מעניין אותי רצח לדעת איפה את גרה.
אני מאוד מתעניינת עכשיו אנחנו רוצים לעבור מיד ארי החגים למקום מקסים.
אני מרגישה שאני מתניידת כמו איזו סבתא. כשאני יושבת אין לי כח לקום, בבוקר אין לי אנרגיה לצאת מהמיטה, כשאני הולכת אני לא מצליחה ללכת בנחת רק חושבת מתי ההליכה תסתיים.
והמשקל שלי סבבה, הכי נמוך שהיה לי בשנים האחרונות (61). וכשאני מבשלת נגיד במטבח אני עומדת בסבבה, כנ"ל כשאני מנקה.
אבל בכללי מרגישה שכל פעולה דורשת ממני משאבים שאין לי. בעבודה אפס מוטיבציה, בקושי גוררת את עצמי לעשות את המשימות הכי דחופות. אחרי העבודה, אם אני לא מתחילה ישר לנקות ולבשל, אני נזרקת על הספה ולא מצליחה לגרד את עצמי. אתמול בערב עשיתי קניות באושר עד, חשבתי לעצמי שעוד דקה אני מתרסקת על הרצפה מעייפות.
אני לוקחת ברזל וויטמין די (שאר הבדיקות יצאו סבבה), לא עושה ספורט בכלל רק בעבודה הולכת כל היום. יש לכן איזה רעיון? כיוון מה יכול לגרום לזה? ואולי אני סתם בטטה?
אצלי אישית פחות או יותר ככה היה נראה דיכאון... אבל כן תכלס נשמע שכדאי לבדוק קודם פיזית, אולי להתחיל מרופא משפחה.
תפקוד בלוטת תריס בדקת? כי זה ממש יכול להשפיע על הדברים שכתבת. אולי זה דבר ראשון שכדאי לבדוק.
זה לא חלק מהפרוטוקול כי זה עולה לקופה יקר
זה לבקש מהרופאה בדיקות ויטמינים מלאות
וגם, לפעמים התווך שכתוב בקופה לא מדוייק, תבדקי בגוגל ערך מומלץ לאישה בגילך, זה ייתן לך תמונה נכונה יותר
כי גם כשהוא בטווח התקין, אם הוא יחסית נמוך זה יכול להשפיע.
ויכול להיות שהשתנה מלפני חצי שנה.
בדקת גם מאגרים של ברזל, או רק המוגלובין?
כדאי לבקש לבדוק גם תפקוד של בלוטת התריס.
נראה לי סבבה. הייתה תקופה גם שלקחתי תוסף.
בדקתי גם מאגרים, היו ממש לא וואו, לכן אני לוקחת ברזל עכשיו (צריכה יותר להקפיד..).
TSH יצא בטווח סבבה
תודה!
אולי כדאי לבקש בדיקות חוזרות, לדעת תשובה עדכנית.
לא תמיד נותנים בקלות לבדוק בי 12.
הקטן עדיין מתעורר כמה פעמים בלילה וזה קשה 😵💫
אבל גם כשאני נגיד ישנה שעתיים בצהריים בשבת, אני קמה ומרגישה כאילו מישהו הכה בי בראש ואני לא מצליחה לקום בקושי
מתפקדת אבל הכל מרגיש מאמץ
מתעייפת מכל דבר קטן
נגמר לי הכח מהר
אין חשק ליום יום
ומן ריקנות כזאת וחוסר טעם בהכל
עכשיו אני כבר לא שם ב''ה
ובדרך החוצה
אבל משתפת כדי שתשימי לב אם זה מרגיש לך מוכר...
אז אולי כדאי לברר יותר עם איש מקצוע אולי זה סוג של דכאון סמוי כזה או דכדוך ואפשר גם לנסות להבין למה ומה עוזר
כי היו לזה גם סיבות אובייקטיביות
אבל אצלי הדרך החוצה היתה יותר בעבודה פנימית מאומצת שלי..לא מתאים לכל אחד ..
וגם לי זה היה מורכב אבל לא מצאתי מטפלת שהתחברתי אליה
וכאילו היה אפשר גם להתעלם או להתרגל
היה משהו שעורר בי מחדש רצון עמוק לחזור לחיות
וזה דחף אותי לקחת את עצמי בידיים
כהמלצה ממליצה לפנות להתיעצות
ולראות אם יש הבדל
זה מאוד מאוד חשוב
ללכת לישון מוקדם יותר או לקום מאוחר יותר.
זה מה שהגוף שלך מתחנן לקבל.
ואפשר גם ללמד ילדים בגילאים מסוימים שלא באים לאמא בלילה.
אני לא אומרת שזה קל אבל זה מה שצריך
ב10 כשכל כך עייפים יותר קשה לישון. וזה ממש נחמד לישון כמה שעות טובות לפני שהאורח הראשון מגיע בלילה. וכשתרגישי יותר טוב לא תצטרכי לגלול בשביל להרגיש טוב. יהיה לך כח לדברים אמיתיים שאת אוהבת.
אבל לנסות שלושה ימים ברצף ולראות איך התפקוד שלך משתפר (בתקווה).
גם להבין שהעיפות מונעת ממך לתפקד היטב זה חשוב ואחרי שמבינים כמה זה חשוב לפעמים מוצאים פתרונות.
כמובן שאני לא במצבך, ולא שופטת. מעריכה כל אישה עם ילד יונק וילדים נוספים. אבל לפעמים אפשר ממש לחיות בתחושה של דיכאון אמיתי, כשזה חוסר בשעות שינה וכדאי להכיר בזה
ויטמינים- d, b..
עשית בדיקות דם?
אבל קשההה לי בלי שוקולד.
ולא. 2 קוביות לא מספיקות לי.
עם האוכל אני מסתדרת, עם הנשנושים פחות...
מה אתן אוכלות בתור נשנוש שהוא ללא סוכר וללא קמח?
אני רגילה לאכול עוגות ושוקולד, לפעמים חטיפים.
החלפתי את זה בסודה, פירות וירקות, מה עוד?
קרקרים עם גבינה/טחינה
חטיפים יותר בריאים כמו במבה או חטיפי אנרגיה כאלה
יוגורט עם פירות
תמרים עם אגוזים (או בלי)
פירות עם חמאת בוטנים!
עוגיות ועוגות בגדול דברים שמכינים בבית ואז זה בכל מקרה יותר בריא מהקנוי
זכור לי שבדקתי בעבר, וזה היה נשנוש רציני שלי
הורדתי וירדתי
ועכשיו אני יושבת וכמהה לנישנושים
מפנטזת על שוקולד
אבל לא מכניסה לבית
אז הכל בגדר חלומות. מנשנשת קפה קר, עם קש, כדי שיספיק להרבה זמן.
פריכיות
פתית
גזר
שוקולד 90% מעורבב עם חמאת בטנים
תפוח וחמאת בטנים
בננה וחמאת בטנים וקוקוס
מבשלים עם מעט מלח, ואז לוקחים "תרמיל" אחד בכל פעם, לוחצים קצת ואוכלים את השעועית שיוצאת.
זה די נחמד...
אבל לא תחליף לשוקולד
בכל אופן, משתדלת לאכול את זה כשהצורך שלי הוא נטו נשנוש.
החיסרון הוא שצריך להכין את זה... (לא עבודה קשה בכלל, אבל עדיין דורש הכנה ודורש אחסון במקרר, אחרת זה מסריח נורא🤢)
תודה על החידוש!
(האמת שעכשיו קנינו חבילה שלא כתוב עליה שצריך לבדוק...)
הטעם החזק משקיט לי את.הרצון למתוק
חמוציות ללא סוכר
פופקורן (לא שיא הבריאות אבל יחסית לדברים אחרין הוא ברשימת הסבבה)
לחתוך את הירקות ולטבול במטבל כמו חומוס טחינה או גבינה.
הצורך בנשנושים יורד כי יש פחות תנודות של סוכר בגוף
תנסי להגביר חלבוןעל פני פחמימה, זה אמור להרגיע את הצורך במתוק
והאמת שאם אני כבר רוצה משו מתוק אז באמת אוכלת שוקולד
כי אני הרגלת י את עצמי אי שם הרחק בשנים
לא לאכול כלום בין הארוחות
מבינה שזה נשמע קשוח אבל זה נטו הרגל
הגוף לא באמת צריך את זה אם אוכלים נורמלי בארוחות
אבל מה שבעיני יותר קל וככה נוהגת כבר שנים
שמה שלא רוצה לאכול אני לא קונה
ופשוט אין בבית ואין את הפיתוי
אפשר לקנות נשנושים כמו פירות,גרנולה עוגיות קוואקר,פיצוחים,להכין קרקרים בבית,
מכינה לעצמי קינוחים מקמח כוסמין מלא
במקום לנשנש מכינה לעצמי שתייה חמה
מעדיפה פירות וירקות למשל בננה מורידה לי משמעותית את הרצון לסוכר
מה שעזר לי להוריד בנתיים כמה קילוגרמים
זה שהפסקתי גלוטן וסוכר לגמרי
עד עכשיו עם הגלוטן לא היה לי בעיה.. אבל הסוכר באמת נורא קשה הגמילה. נורא.
לאט לאט. תשימי לב שגם בחטיפי אנרגיה יש מלא קלוריות וסוכר. סודה הבנתי לא הכי בריא, שיתקנו אותי אם אני טועה, אבל גם אני מאוד אוהבת.
ההתחלה הייתה קה ברמת הדמעות - ואני לא מגזימה!!!
אבל אחרכך וואוו, לא מגרה אותי בכלל לא דחוף לי ולא נצרך.
(אני כבר לא שם חחחח רק אומרת לך מה היה)
אני יודעת שהאנונימי לא קשור לפורום הזה. אבל פה יש כ"כ הרבה נשים חכמות שאולי יוכלו לעזור לי, כי אני מרגישה אבודה ולא יודעת איך נכון לפעול ועם מי להתייעץ. אין לי את הניק האנונימי של פורום הריון וממש לא רוצה שדבר כזה יישאר לי בניק הפרטי.
פתחתי גם שירשור בפורום אמהות, אבל פה הרבה יותר פעיל. מקווה שיתקבל בהבנה.
סוף כיתה ו'.
היא התקשרה אלי מהחנות, שהיא ניסתה לגנוב והמוכרת תפסה אותה והיה לה כבר חטיף בתיק שאני קניתי לה, והמוכרת (כמובן) לא האמינה לה, אז היא ביקשה ממני להגיד למוכרת שהחטיף שלה.
כמובן שהתנצלתי בפני המוכרת. הילדה המשיכה לקייטנה ואמרנו שנדבר בבית.
אני מזועזעת ולא יודעת איך לפעול. היה בעבר מקרה שהיא גנבה ממנו סכום כסף, כשבדקתי איתה היא הכחישה לגמרי. בצורה הכי משכנעת שיש. אבל בסוף היה לי דרך לגלות שזו היא בוודאות וכשאימתתי מולה היא ממש בכתה והצטערה ולקחה את זה מאוד מאוד.
בעבר היה מקרה של גנבה בכיתה שלה. כשניסיתי לברר מולה היא אמרה שלא קשור אליה, למרות שמשהו בהתגוננות שלה לא עבר לי חלק. וגם היא מצליחה ממש לשקר לי בלי שאצליח לזהות אם היא דוברת אמת או לא. בסיפור הזה לא היה לי דרך לדעת בוודאות אם באמת היא קשורה לזה (וגם למורה לא) ובסוף הסיפור התמוסס.
ועכשיו זה…
פתאום חוששת שהיא גנבה עוד הרבה פעמים, מהרבה מקומות.
היא עושה בייביסיטר חופשי. איך אני יודעת שהיא לא גונבת מהם??
אני מרגישה שאני לא יכולה להאמין לה לכלום. כי היא נתפסה בשקרים כ"כ הרבה פעמים והיא מצליחה לשקר בקלות.
ממש לא יודעת איך נכון לפעול. קשה לי עם זה כ"כ.
זו הזדמנות לדבר על זה.
הכי חשוב שאת תהיי אסופה ותביני לאן את רוצה להוביל את השיחה ומה לא לעשות.
זה לא חייב להיות היום, אפשר גם מחר, אבל לא למשוך יותר מדי כי לה אין מושג לאן זה הולך.
אני חושבת שכדאי גם לערב את בעלך אם יכולה להיות לו השפעה לטובה.
בעיני מה שחשוב בשיחה זה לתת מקום לרגשות שלה, לדחפים. להפריד אותם מהמעשים
(למשל הצורך בחטיף נוסף לעומת הדרך שהיא מצאה להשיג אותו שזה בגניבה)
לה מסיבה מסויימת היה מאוד חשוב שיהיה לה עוד חטיף. אולי עניין חברתי, אולי הממתק שהיא אוהבת, כך או כך, להעביר ביקורת על הצורך עצמו, לא יעזור לה להתמודד עם הניסיון בפעם הבאה.
אם היא תדע שהמחלוקת היא לא על עצם הצורך בממתק, אלא על הפתרון, אז היא תהיה יותר קשובה לשמוע ולקבל.
(את עניין הממתק אפשר לטפל בנפרד אבל זה לא מה שבוער כרגע, זה עדיין לגיטימי בגיל 12 לרצות מאוד ממתק גם אם זה לא בריא וכד')
אני חושבת שכדאי להתחיל את השיחה בלשאול איך היא הרגישה כשאדם זר תפס אותה על חם. זה כבר לא תאורטי.
להבין אם העא הבינה את הלקח בעצמה, או שמבחינתה הבעיה העא שהיא נתפסה ולא בעצם הגניבה.
לא הייתי באה בביקורת מאשימה, אלא בשיחה שבה אנו מנסים להבין מושגים כמו דחפים, איפוק, קבלת החלטות, אחריות ותוצאות. היא כבר בגיל שאפשר להבין מושגים כאלו.
אם עד כאן היא אתכם, תשאלי אותה מה לדעתה יכול לעזור לה בפעם הבאה לקבל החלטות טובות יותר.
אם היא לא אתכם,
אם היא בהכחשה, מסירה אחריות, לא מבינה את הקשר בין הדחף למעשה לתוצאה, הייתי עוצרת את השיחה ומסמנת לעצמי מה הנקודה שצריכה בירור ועל זה עובדת. כי אם אין החיבור בין כל החלקים האלו לא יעזור כמה שתגידו שזה אסור.
ממה הייתי נמנעת בשיחה על הנושא:
האשמה עצמית (ילדה רעה או איזה ילדה את. תזכרי שמה שרע פה הוא המעשה ולא הילדה)
מתח דתי (זה כתוב בתורה)
השלכה לעתיד (מה יהיה ממך)
הקצנה (קלפטומנית)
הפחדה (גנבים שמים בכלא)
רגשות/ תחושות שלה שכדאי לתמלל ולהנכיח (אם היא מרגישה אותם):
צער
בושה
חרטה
חוסר אונים
מתח
תסכול
בהלה
וגם מהצד השני:
סיפוק
הנאה
ערך חברתי
תזכרי שהיא עדיין ילדה, והתפקיד שלנו כהורים זה להוביל בבטחה בדרך הנכונה אל הבגרות.
כמו שאם היא עושה טעות בשחיה, אנחנו נלמד אותה לשחות נכון, אבל בלי רגשות מבוהלים מהצד ההורי, ככה גם בהתפחות המוסר ודחיית סיפוקים ושאר ההתמודדויות שעוד בפתחנו.
בנוסף, כדאי לבדוק אם יש בעיות קשב. אם היא מאובחנת, אפשר להתייעץ על טיפול מותאם. אם אין לה מטפלת אולי כדאי להתחיל טיפול. (יש קוגפאן וכד')
אם היא לא מאובחנת, כדאי להתקשר למורה לשוחח לשאול אותה אם היא רואה סימנים של בעיות קשב,
הרבה פעמים אצל בנות קשה לזהות בגיל צעיר בעיות קשב, (במיוחד אם היא מפצה על זה באסרטגיות אחרות)
כי זה לא מתבטא בהתנהגות קולנית או בתזוזתיות אלא יותר בחולמניות וקשיים תפקודיים אחרים (כמו סדר וארגון משימות)
אם זה עניין של בעיות קשב, אז הטיפול צריך להיות מותאם, כי היכולת לעצור ו"לחשב מסלול מחדש" לא נבנה אצל הילדים האלו באופן טבעי כמו אצל ילדים אחרים ולכן צריך לחזק מנגנון של תכנון ובקרה באופן אחר ומותאם.
זה שהיא למדה "לסובב" אותך ואת המורה בשקרים, יכול לחזק את זה שיש פה בעיה עמוקה יותר שטרם זוהתה כי פיתחה אסטרטגיות כיסוי משלה על הבעיות עצמן.
לא בטוח שזה יושב על זה, מעלה את זה כאופציה רק כדי לוודא...
בנוגע לבייביסיטר, כדאי לשקול אם לאפשר לה בשלב הזה אם את לא בטוחה שיש לה את הבשלות של התנהגות בבית של אחרים.
אולי ששתשמור עליהם אצלכם או בגינה או תעשה קייטנה אצלכם כדי לא לשבור אותה..
תודה על הנקודות שכתבת במה להתמקד וממנה להימנע בשיחה, עוזר לי.
היא באמת מאובחנת עם קשב, בלימודים מטופלת עם כדורים. חוץ מהקטע הלימודי הקשב בא לידי ביטוי בהתארגנות ובהתמקדות במשימה. אבל בשאר הדברים היא לגמרי איתנו. ילדה מאוד מאוד בוגרת ואחראית. יודעת טוב מאוד מה נכון ולא נכון. אחרי שמקלפים את קליפת השקר היא ממש מביעה צער וחרטה. מבינה שעשתה משהו לא בסדר.
התיאור שלך עכשיו עוד יותר מחזק את הכיוון של הקשב:
יודעת מה נכון ומה לא
מביעה צער וחרטה
מכסה בקליפות.
עוד יותר לא הייתי מדברת על מוסרי/ לא מוסרי
ואפילו הייתי חושבת פעמיים אם להשתמש בשורש ג.נ.ב כי די ברור שהבעיה לא שם, וזו מילה מאוד כבדה מוסרית.
יש לה בעיות של תכנון ובקרה (מרשה לעצמי להניח את ההנחה הזאת לפי מה שתיארת על התארגנות והתמקדות במשימה)
עוד יותר הייתי מרדדת את המסר מהשיחה כי לפי התוספת שלך הכיוון צריך להיות בכיוון אחר.
החשש שלי, שאם השיחה הזאת תוביל למקומות קשים בביטחון ובתפיסה שלה לגבי עצמה,
אז גם כשתקחו אותה לטיפול
זה יבוא ממקום שלילי.
את גנבת ולכן אץ צריכה טיפול
כשהכיוון הנכון יותר הוא יש לך (או את סובלת מ) בעיות תכנון ובקרה, עד היום התמודדת עם זה בדרכך שלך, בלימודים מצאנו פתרון של כדור (השפעת שעות מוגבלת) ועכשיו אנחנו רוצים ללמד אותך עוד כלים שיעזרו לך להתמודד עם התוצאה של חוסר תכנון ובקרה.
כשמקלפים קליפות, הילד חשוף ופגיע מאוד. לכן חשוב אחרי הקילוף לעטוף אותה במצב הזה ולא לקלף קליפות ולכוון חיצים..
לקלף ולחבק. האמת כבר יצאה החוצה.
שתדעי שלנו למשל אמרו בכמה מצבים שלא חייב לקלף קליפות, אם זה כרגע מגן עליה אז לשמור על ההגנה הזאת.
אמנם פה זה מקאה שונה, רק מחדדת כמה חשובה פה הרגישות כי ככל הנראה אין פה בעיית מוסר.
יכול להיות שאני כותבת טיפה נחרץ לכיוון מסויים, מנסה לא להכליל ולא להשליך, אז סליחה אם לא הכל מדוייק, מקווה שתקראי באופן הנכון לכם.
בכל מקרה, הטיפול שיכול להתאים לה נקרא קוג-פאן
והוא מתמקד בתקודים ניהוליים.
יפה שהתייעצת עם מדריכת הורים, האם היא יודעת שהילדה מאובחנת קשב? האם יש לה ידע אקדמי וניסיון מספק עם ילדי קשב ובמיוחד בנות בגיל הזה?
זה יכול לדייק ואפילו לשנות את התמונה.
כדאי להתייעץ עם מכון או מרפאה בעיסוק או מישהי שמטפלת בילדות גדולות/ מתבגרות עם בעיות קשב. כי בדיוק בתפר הזה של בין ילדה לנערה קורה משהו שאסטרטגיות ההסתרה והכיסוי על החוסר בתכנון ובקרה, כבר לא עובד ואז זה כבר "על השולחן"
ותופס את הדימוי העצמי של הילדה בדיוק בשלב הרגיש הזה של תחילת גיל ההתבגרות ותפיסת האני העצמי שמאפיין גיל בת מצווה.
ואז בנוסף להכל יש ביקורת על המעשים והתוצאה. לפעמים זה פשוט יותר מדי לילדה להתמודד עם הכל.
וגם לך תהיה יותר רגיעה לדעת על מה זה יושב ואיך מטפלים בשורש הבעיה. אז לא דחוף לדבר על הכל עד הסוף. אפשר לרכך את המסר ולדבר על הדברים החשובים בלי לפגוע.
לקחתי ממך המון.
אני שומרת לעצמי, יש כאן הרבה תוכן שיכול לעזור בהרבה סיטואציות דומות.
תודה🙏
אין לי ניסיון עם מקרה כזה, אבל פעם שמעתי עצה שנשמעת לי הגיונית
אחרי שאת עושה איתה שיחה, כמה שאפשר בלי להאשים, אלא מנסה לשדר לה שאת איתה ומבינה שיש לה כרגע בעיה שהיא לא מצליחה להתגבר עליה לבד, ולכן היא לא הולכת למכולת לבד ולא עושה בייביסיטר, או כל דבר אחר שיכול להפיל אותה, עד שתרגישו שתיכן שהיא מוכנה לזה.
תנסי להבין ממנה מה המניע לגניבה, אם זה ריגוש, או תחושת חסר, ולנסות להציע דרכים אחרות למלא את זה.
זה באמת נשמע קשוח, אבל מאמינה שזה עניין חולף שאפשר להתחזק ממנו, בע"ה תראו ישועות
ברור שצריך פתרון כלשהו,
אבל מאשים ממש ומנמיך ומבייש להגיד לילדה בכיתה ו 'אי אפשר לסמוך עלייך בכלום ומעכשיו את עם אזיקים להורים'. מזעזע.
תלוי איך עושים את השיחה, כמו שאם ילד לא נראה מספיק אחראי לחצות כביש לא אתן לו עד שנראה שמפתח מסוגלות, גם כאן.
המסר צריך להיות אנחנו איתך ופה ללוות אותך, ומאמינים שזה משהו שיחלוף, אבל עד אז אנחנו נהיה איתך.
ולא אמרתי לא לשחרר, אבל לא הייתי שולחת לקניות ולא לבייבסיטר, בעיניי המחיר שהילדה תשלם בלהיתפס שוב גדול מחוסר עצמאות זמני.
בייביסיטר בכיתה ו' זה לא טריוויאלי זה דורש בגרות מסויימת, ועדיין אין לה את הבגרות בכל הכיוונים הנדרשת, והמכולת היא כבר נפלה שם פעם אחת.
אולי היא למדה לקח ואולי לא.
אם הייתי חוששת להגיד לה לא ללכת בכלל למכולת זה מהבחינה שזה מחריף את הניסיון ואז אם היא כן תיכנס למכולת לבד אז היא כבר "עשתה מעשה אסור" אז כבר לא משנה איזה עוד מעשים אסורים עושים על הדרך כי הגבול כבר נחצה.
בכל אופן, לחברות, בילויים, חוגים, פעולות, מפגשים בשבתות הכל פתוח בפניה חופשי. זה ממש לא אזיקים.
וחוץ מזה שללכת עם חברה זה גם לא ללכת לבד וזה גם לא ללכת עם ההורים, אז מצד ההצעה זה גם תופס
וכשהיא עם חברה היא לא תתפתה לקחת בלי לשלם.
אולי זה גם שונה יישוב או עיר.
גם מעקב אחרי מיקומים לגבי תופס בגיל הזה באוכלוסיות רחבות במדינה. (ואולי באוכלוסיות אחרות נתפס כפולשביקי)
מבינה מה הכוונה, אבל נשמע לי שאם אני כשהיתי בכיתה ו היו אומרים לי דבר כזה,
היה מאד מאד מוריד אותי ומנמיך אותי ומבייש אותי.
זה לא משהו שרוצים שהיא תחווה פה אחרי שהיא כבר בכל מקרה חוותה מלא בושה בסיטואציה הזו.
והיא כן מבינה את החומרה. היא פשוט לא מצליחה לשלוט בזה או למתן את עצמה.
אבל לא שווה את התחושה הרעה שהיא תקבל כשיגידו לה 'מעכשיו אי אפשר לסמוך עלייך'.
מאמינה שיש דרכים אחרות למנוע הישנות של מקרה כזה.
אפילו אם האמא תהיה עם יד הדופק שהיא כן הולכת למכולת להזכיר לה, או לתת לה כמה שקלים במיוחד כדי לקנות לה משהו טעים כדי שלא תתפתה.
לא חייב להוריד אותה לילדה בגן חובה חסרת שליטה.
אבל לא צריך להקצין את זה,
זה לא אזיקים ולא גן חובה.
לבת שלי בכיתה ג' לא אתן ללכת לבד לסופר מבחינת התמודדות עם גירויים והתנהלות כללית
אז זה אולי להוריד אותה שנה- שנתיים לא מעבר.
יכול להיות שגם שנתיים זה הרבה מבחינה הזאת, זה עדיין לא כמו רגרסיה של 6 שנים.
המסר צריך להיות בכל מקרה למנוע גירויים עד שנמצא מה יכול לעזור לך להתמודד איתם. ולא אי אפשר לסמוך עלייך שזאת אמירה הרבה יותר כללית וגורפת
ואפשר גם לשאול את היחדה מה יעזור לה.
זה לא תמיד אחיד בין כל הילדים.
אני לא יודעת מה דעתי על הפתרון הזה ספציפית, אבל הוא לא כמו שאת מתארת אותו לדעתי.
כן יש פה רגרסיה מסויימת אבל זה מתבקש שמשהו משתנה, לא חושבת שילד שנתפס במעשה אסור חושב שהכל ימשיך כמנהגו..
זה לא שאני בהכרח מסכימה עם העונש המוצע.
אבל יכולות להיות השלכות חריפות על גניבה שילדה בכיתה ו' לא מודעת אליהן. והיא לא מבינה כמה זה חמור.
(מה ההבדל בחומרה ובתוצאות של לקחת שוקולד שאמא לא מרשה לבין לקחת שוקולד מהחנות).
לעניות דעתי, אפשר להסביר בלי כעס מה ההשלכות. אנשים יכולים לכעוס מאוד אם משהו נלקח מהם. בעל המכולת מאוד רגיש למוצרים כי הם הפרנסה שלו ולכן הוא יכול מאוד לכעוס.
במקרים מסוימים יכול להיות שיזימנו משטרה/יערבו את ההנהלה של בית הספר.
לא לומר לה מה יקרה *לה* אלא מה יכול לקרות במקרים של גניבה.
אני חושבת שפחד זה מניע חברתי טוב, והוא בהחלט יכול לעזור להתגבר.
שהיא כן ממש מתחרטת אחרי שמדברים על זה.
ובעיני לדבר על מה יכול לקרות אם--
זה על הפנים.
לא ככה מחנכים. לא על ידי פחד מעונש.
לפעמים להבין את ההגיון לא מספיק, וצריך תמריץ נוסף. לא תמיד תמריץ חיובי עוזר כי הוא בתחושה יןתר דורש מאמץ ורצון ותמריץ שלילי הוא לרוב יותר פסיבי. בשניהם בסוף המעשה הוא אותו מעשה אבל תמריצים שונים גורמים לנו להתייחס למעשה ולמאמץ באופן אחר.
שיטת חינוך שמבוססת על הפחדה זה רע, אבל אם בנושא ספציפי הסברים לפני ושיחות והבעת חרטה לאחר מעשה לא עזרו אז כן יכול להיות שפחד מעונש יהיה עוד עזרה לילדה להימנע מזה.
כשאת מחנכת לא לרוץ לכביש את לא מסבירה שאפשר להיפגע? זה בול אותו הדבר.
חוץ מזה הבעת חרטה לא בהכרח אומרת שיש חרטה על המעשה. אולי היא מצטערת שתפסו אותה או שכעסו עליה, או שהיא מבינה שככה מתאים להגיב. זה אמנם אפשרויות קיצוניות יותר אבל הן גם קייימות בעולם. לא בהכרח שנכון במקרה הספציפי, ועדיין.
ככה או ככה, החרטה וההבנה לא עוזרות לה לעצור את עצמה
לא לפחד מהורה
אבל לפחד מהשלכות שליליות זה בסדר גמור.
זה החיים, אם תרוץ לכביש, אתה עלול לקבל מכה.
אם לא תלמדי למבחן, את עלולה להכשל.
אם תקחי דברים שלא שייכים לך, יכעסו עלייך מאוד.
וכשתגדלי, אם תתכתבי בטלפון בנהיגה את יכולה למות.
אין סיבה להסתיר מילד את עובדות החיים הבסיסיות, בטח ובטח כשהוא מתקשה להבין אותן עצמאית.
כמובן שזה לא סותר את החינוך החיובי, האוהב והמלמד. שבו מסבירים על תוצאות חיוביות למעשים חיוביים.
גישה שבה לילד בוגר מגיבים רק באופן רך ומלמד מתוך הכלה אינסופית יוצרת ילדים חלשים, רכרוכיים, קורבנות תמידיים של המציאות, שמאשימים את הסביבה בכל בעיה שלהם.
אי-אפשר לאכוף את זה שלא תיכנס למכולת.
למה כולן פה יוצאות מהנחה שילדה לא שולטת בעצמה.
יש מצב שהיא כן שולטת. רק שהיא באמת לא מבינה למה זה כזה חמור. או יודעת שאין אחריות פלילית בגיל שלה. או מתביישת שכולן מביאות שלושה חטיפים לטיול והיא רק אחד.
שסיפרו פעם בבית ספר שהייתי שהיה מקרה של גניבה.
זה סיפור בתוך סיפור שמתאר מוסד שהיה בו גניבה וסיפרו לילדים סיפור על מקום אחר שהיה בו גניבה ואיפשרו להחזיר בצורה אנונימית ולילד לטפל בעצמו שלא יהיה בן אדם גנב.. לא זוכרת את הפרטים אבל זוכרת שזה סיפור ממש חזק.
שגם מתייחס ל"יצר" של אנשים ספציפים שיש להם את זה, ועל זה שאפשר לחזור בתשובה ולא כדאי להם לגדול להיות גנבים גדולים.
לא בטוחה אם מתאים לכיתה ו אבל נראה לי יכול לפתוח מחשבותץ בנושרא לאמא ואולי גם להנגיש לילדה.
חיבוק התמודדות לא פשוטה.
אין לי מה להוסיף לתגובות היפות שנכתבו, אבל רק רוצה לספר שאני זוכרת את עצמי בערך בגיל הזה ''תופסת'' שתי חברות שכמעט גנבו במכולת (והבנתי שלא פעם ראשונה, פשוט הפעם הראשונה שהייתי איתן ותמהתי מה הן עושות). שתיהן היו ילדות חמודות ממשפחות טובות וגדלו להיות נשים מדהימות ומוצלחות.
עד היום מרגיש לי שפשוט הגבול לא היה מספיק ברור בשבילן, והן היו צריכות ''שיחת איפוס'' כדי להבין ולהפסיק.
מאחלת לך שתגדלו מזה בע"ה ❤️
אני מרגישה שאני יוצאת מדעתי.
הילד שלי החמוד, המתוק, המצחיק פשוט מתיש לי את הנשמה.
אני מרגישה שהוא סוחט אותי פיזית ורגשית.
אין לי כוחות.
יש עוד ילדים מעליו בבית, הוא משתלט על הכל. אני מוציאה אותו מהמעון בשלוש, הילדים בבית מ1. והיום לפני שיצאתי להביא אותו מהמעון אני מחשבת לעצמי בראש, אוקי, יש לי עכשיו 4 וחצי שעות שאין לי חיים. זו התחושה.
איך שהוא נכנס הביתה הוא רק צורח, כל דבר שבא לו זה רק על ידי צרחות, צרחות, השתוללות, עצבים. בא לו דברים מאוד ספציפיים ואני לא תמיד מרשה ואז זה בכיות שעה. או שאני מביאה לא בדיוק כמו שרצה (אבטיח קוביות ולא משולשים, מים בבקבוק הזה ולא הזה). אני משתדלת שלא יהיה רעב אבל לא תמיד הוא מוכן לאכול אוכל ובא לו רק נשנושים.
ניסיתי לחשוב איזה רגש יש לי כלפיו וזה פשוט זהירות ופחד מהפיצוץ הבא. אני כל הזמן מרצה אותו שלא יבכה וישגע אותי.
הילדים אוהבים אותו מאוד כי הוא חמוד ממש, יש לו קטעים מתוקים שהוא מנסה לדבר, לרקוד, לשיר, הוא חתיך הורס אבל הורס לי את הנשמה. מה כואב לי? שאני קולטת שאני בלחץ ממנו אז צורחת על הילדים האחרים על כל דבר קטן.
כי א י ן לי יכולת להכיל עוד בכיות ועוד שיגועים, מה שיש לי ממנו זה מעל ומעבר.
חשוב לי לציין שמאז שהוא נולד הוא רגיש ובכיין, נסיעות איתו היו סיוט לא מהעולם הזה, קשה לי מאוד להרדים אותו מגיל קטן, יד תקופות יותר טובות ויש פחות. עכשיו ספציפית הוא עושה לי את המוות. יש לציין שלי הוא הכי בוכה ומשגע אותי, לבעלי הרבה פחות אבל עדיין. המטפלת אומרת שהוא ממש סבבה וזורם, היא אוהבת אותו מאוד והוא שמח לבוא אליה אבל מרגע שהוא מתעורר בבוקר הוא דורש ממני דברים בצרחות.
עכשיו שמתי אותו לישון במיטה הוא שעה שלימה צרחחחח את נשמתו, החלטתי שאני לא מוותרת, כל שנייה בא לו משהו אחר- להיות במיטה של אחיו, לשתות שוקו, להחזיק שמיכה, לצאת...
אחים שלו גם כבר לא מסוגלים לשמוע צרחות. אני לצערי הרבה פעמים מביאה לו דברים שלא הייתי רוצה כי לא בריא/ מלכלך אבל נכנעת כי אני לא מסוגלת.
לפעמים אני מרגישה שאני לא מצליחה כמעט להנות מהחמידןת שלו, זה עצוב מאוד, כי זה גיל מהמם.
תודה למי שקראה את הפריקה הארוכה הזאת.
אשמח לעידודים/ הזדהות / תובנות.
❤️
ועוד משהו חשוב! האיש במילואים והכל עליי 😭
זה כל כך משמעותי! הכל עלייך הכי טבעי ומובן שאת נכנעת לו, צריך לשמור את הכוח😉... את מלכה ותודה לכם!👸🏻❤️
פרקטית- ממליצה בחום על הספר של הלוחשת לתינוקות "הלוחשת לפעוטות". ספר ממש מוצלח לי אישית מאד עזר בגיל הזה.
נשמע ממש קשוח!מתואמתחשבת ללכת איתו לאבחון?
כי אמנם את אומרת שזה בעיקר מולך, אבל את כן מתארת משהו קצת חריג, עם כל זה שהוא ב"גיל שנתיים האיום"...
יכול להיות שיש משהו קונקרטי שמציק לו, כגון רגישות תחושתית, ולכן הוא עצבני כל כך... ואולי הוא עצבני בעיקר מולך, כי בתת-מודע הוא מרגיש שאמא אמורה לפתור לו את כל הקשיים, ולכן הוא מוציא הכול עלייך...
מקווה ממש שתמצאי איך להרגיע אותו!
ובהצלחה גדולה עם ההתמודדות לבד כרגע, כשבעלך במילואים...❤️❤️
שווה לפנות להתפתחות הילד, ולנסות לבקש אבחון
וגם אם זה לא הכיוון- הרבה פעמים יש להם הדרכות הורים ודברים בסגנון שיכולים לעזור לך להתמודד איתו...
אז קודם כל חיבוק ענק 🧡
זה יכול להיות המילואים, ויכול להיות הגיל, אבל מציעה בזהירות אולי שווה לאבחן? זה לא ילד ראשון ולמרות שהסיטואציה קשוחה נשמע שבתחושה שלך את רואה פה משהו חריג. אם לא אז תדלגי, רק משקפת מה קראתי.
תנסי לקרוא את הספר "לא קשור אלייך", התיאור שלך הזכיר לי אותו קצת (לא אומרת שבהכרח המסקנה זהה)
בכל אופן, מקווה שרופא הילדים של הפותחת הוא אדם קשוב, שלא ינפנף אותה ב"ככה זה גיל שנתיים", ושהיא באמת תגיע כמה שיותר מהר לפחות לאבחון ראשוני שייתן לה כיוון ודרך טיפול התחלתית כדי שיהיה לה אוויר לנשימה...
(גם את בעצם לא כתבת ממש ישירות, אשרייך❤️)
בספר באמת הילד מאובחן בסוף עם בעיית תקשורת, אז כתבתי לא בהכרח המסקנה זהה אני סתם אישה זרה בפורום ולא מכירה את הילד והסיטואציה. אבל שווה כן לנסות לדבר עם הרופא, לתאר מה אתם עוברים וכו.
יכולה לומר לך שאני תיארתי לרופא סיטואציות מסוימות על גיל שנתיים וחצי והוא ממש לא אמר לי זה הגיל ולא שאל על קשיים מסביב ישר אמר תקשיבי יש פה ענין רציני וחבל שתסבלו לכו לאבחון. בסוף אצלנו זה דווקא כן היה ענין סביבתי שהשתפר פלאים בהמשך, אבל זה גם בא אצלנו "בהפתעה" ולא משהו שראינו ממש מלידה
זעם
כשברור שהמטרה בסוף היא למכור את הקורס המלא, אבל אולי שווה להרשם למשהו כזה ולראות אם מתחברים לגישה שלהם ואם זה משהו שמדבר אלייך.
כי הם מדברים ממש על זה שילדים שלא מצליחים להביע את הצורך שלהם זה יוצא בצורה כזו של זעם
יש לי בן שבדיוק ככה, מלידה, הוא אחרי לא מעט ילדים, הקטן שלנו.
מיום היוולדו נהייה לי קשה יותר, בשינה, באוכל, בהכל (עם דגש על שינה), אף אחד לא היה כמוהו.
עקשן בצורה בלתי סבירה, וכמו שאמרת, רוצה את האבטיח הזה דווקא ולא מה שהבאתי לו, זורק, כועס, בוכה.
הוא האחרון, גם כי כבר די הזדקנתי, וגם הוא ממש לא עושה לי חשק לעוד (ומזל...חחח)
ילד מהמם, מתוק, חכם ונבון בצורה מיוחדת, אבל קששששההההה
לא אפרט, מה שאת עוברת, זה הוא.
כעת הוא בן 3, הייתי אומרת שמעט התאזן, נרגע יותר. מוציאה אותו מהמעון מוקדם יותר, כדי שישן בשמונה וחצי בלילה (הוא שונא לישון, ודי לא זקוק לשינה, היפר), בעיות בגמילה...לא מכירה שיש דברים כאלה. אבל בבכי מעט השתפר
יש לך גדולים?
הגדולים שלי לפעמים יוצאים איתו, זה מתנה.
בעלך במילואים- אז בכלל יותר קשה כי את לבד, ואולי זה גם משפיע עליו, לכן אולי כדאי הדרכת הורים?
בכל אופן,
אני הרבה גבולות חציתי עם הילד הזה (באוכל, ברצונות, בסדר יום, דברים שאני נגד למשל באוכל, אצלו היתרתי, אין לי כוח למלחמות)
מה שכן!!
כשיש לי פנאי וזמן- והוא דורש משהו שאני לא מרשה
אני אומרת לא, ויודעת שעכשיו יהיה שעת סיוט, אבל חשוב שישמע גם לא, ואז אני מחבקת, ומנחמת, ומרגיעה, והוא צורח, אבל זה שלב שחשוב לפעמים, כי באמת הוא כבר התרגל לקבל כמעט הכל.
והתקופה הקשה תעבור, ותישאר המתיקות בלבד.
ליבי איתך
כמעט בכל מה שכתבת..
בן שנתיים וחצי
כנראה שהעקשנים חווים יותר חזק את גיל שנתיים…
אצלנו כבר חודשיים ככה, אולי יותר
אבל רואים ממש שינוי לטובה! למרות שיש ימים יותר קשוחים
באמת שאני חוצה אתו גבולות בלהרשות דברים שלא הרשיתי לגדולים, משתדלת לזרום עם הרוב ולעמוד על מה שממש חשוב לי.
כשהוא בוכה לפעמים עוזר להסיח את דעתו (לתת לו משהו שהוא אוהב לאכול/משחק אהוב/להחליף נושא)
ביחד עם מילואים זה באמת קשוח ממש…
אבל שוב, אני רואה שיש הטבה עם הזמן
מקווה שגם אצלך תהיה
בהצלחה ענקית וחיבוק!!!!
לא פשוט בכלל..
מהלידה.
אני מקשרת את זה להריון שבו חוויתי סטרס גדול כשפרצה המלחמה.
יצא לי גם לשמוע מעוד כמה שהשכבה הזאת לא פשוטה.
ואני רואה שזה כן משתפר כשהיא מתפתחת יותר ויותר
אבל זה כל כך קשה
ילדים עם רגישות גבוהה הם ממש ילדים עם צרכים מיוחדים.
החדשות הטובות הן שבהינתן התנאים הספציפיים שהילד צריך, או לפחות רובם - הם פורחים, ויש להם יכולות הרבה מעבר לממוצע.
החדשות הקשות הן ובכן, שיש לך ילד עם צרכים מיוחדים וזה לא פשוט בכלל.
אני רוצה למסגר מחדש רגע - הילד שלך עמוס תסכולים וממוגן, ולכן מתקשה להסתגל. ואת יודעת את זה ובוחרת לצמצם את התסכולים שעומדים בפניו גם המשמעות היא לאפשר לו דברים שהיית מעדה להימנע מהם.
מחזקת את ידייך לפנות להדרכת הורים טובה בגישה היקשרותית התפתחותית, שתתן לך קודם כל תמיכה וגם תעזור לך לדייק את הצרכים הספציים של הילד שלך כדי שתוכלו להתפתח יחד בטוב.
אולי לשחרר קצת. לא לחשוב על רגשות? פשוט לחיות. הוא לא אוהב בקבוק , שיצרח , לא רוצה משולש , שיצרח. את לא חייבת להרגיע אותו. אם ילד מתרגל שאמא מפחדת מבכי שלו ובוחרת בפינצטה על מה היא מתעקשת , אז הוא מתרגל לבכות על כל דבר. פעם כשבת שלי הייתה בת שנתיים (עכשיו סיימה בית ספר) רצתה מיץ מסוים. והוא נגמר. אז היא צרחה שעתיים רצוף. והיא לא על הרצף ולא כלום. היא מתנדבת במד"א , עובדת , ציונים טובים.
ילדים גם מרגישים לחץ. אם יש לחץ באוויר , הם מאוד נלחצים. גם אם את לפי הספר , לא מרימה קול , מדברת בצורה יפה. הם עדיין מרגישים לחץ.
ההזדהות מאוד עוזרת לי (נחמת טיפשים 😌 ).
כתבנו פה על כיוון תקשורתי, אני לא חושבת בכלל.
הוא מתקשר מהמם. כשהוא רגוע ונינוח, וכן, זה קורה מידי פעם, תודה לה ' , הוא ילד מעלף, מתקשר, שר ורוקד, כשאחים שלו רבים הוא "כועס עליהם " בג'יבריש , או כשמישהו בוכה הוא מיד ניגש לנחם אותו ואני שלולית ממנו.
הציעו פה הדרכות הורים שונות ואני מאוד פתוחה לשמוע אבל לא מבינה בזה כ"כ, העולם הזה מלא במטפלים ואין לי סבלנות וזמן לניסוי וטעיה . אשמח להמלצה ספציפית.
עכשיו, דיברתי עם משהי מהמשפחה והיא מכירה אותו, תיארתי לה הכל והיא טוענת על קושי בוויסות חושי. שזה מאוד נשמע לי הגיוני. אבל מה עושים עם המידע היפה הזה? התפתחות הילד זה אומר טיפול שיתחיל עוד שנה בערך עם כל הטפסת...
זה גם קושי בויסות חושי אבל גם ויסות רגשי,
הם סובלים/נהנים מעיבוד עמוק מאד של חוויות חושיות וגם רגשיות.
מוזמנת בפרטי אנסה לעזור לך עם מדריכה מתאימה.
נעומיתמקווה שיהיה קל יותר בהמשך.
1.
כתבת שאצל הגננת הוא מתנהג שונה
אני חושבת שחשוב לבדוק איך הוא מתנהג בסביבות שונות עם אנשים שונים, מטפלת, אמא, אבא, סבא, ומקומות שונים: בית, גינה, בזמנים שונים, בוקר, ערב, שינוי, עייפות וכו'.
אם יש שוני דרמטי בין הסביבות, ייתכן שהקושי הוא בחלקו סביבתי.
2.
תארי לך את עולמו של ילד בן שנתיים, הוא קיבל אבטיח מלבן והוא רצה משולש, הוא כועס, אח''כ מרגיש את הפאניקה של אמא מהכעס שלו, הוא נבהל, אמא נבהלת חזק יותר, הוא בפאניקה, אמא מבוהלת, היא מתקשה להיות רגועה וכך להרגיע אותו. אז הוא לא נרגע.
מציעה (אני יודעת שקל לכתוב וקשה מאוד ליישם), לשים לב איך את מרגישה כשזה קורה, לשים לב לחרדה. (אני מגישה אבטיח ואני פוחדת מהתגובה שלו), הוא בוכה (הוא לא יפסיק לבכות שעה, איזו אמא רעה אני).
ולנסות להתמודד עם זה (אני פוחדת, אבל אני יכולה להתמודד), הוא בוכה, וזה בסדר, הוא ירגע אח''כ.
אני חושבת שאחרי שתהיי רגועה ומקבלת יותר יהיה לך קל יותר למצוא פתרונות.
3.
ועוד משהו, איך השפה שלו? יש מילים? חיבור של שתי מילים? במידה ולא, כדאי לבדוק בהתפתחות הילד. קושי שפתי לפעמים יוצר תסכול רגשי משמעותי.
בהצלחה! יצא ארוך
העולם לש הילד והתכונות שלו בכל גיל אז יותר מקבלים כלים איך להתנהל מולו ואיך להגיב נכון יותר
ובעיקר איך לשמור על רוגע פנימי
היוש, מה נשמע?
לא הייתי פה מלאאאאא זמן
חשבתי שאצטרך לפתוח משתמש חדש כי אני לא זוכרת את הסיסמא אבל מסתבר שאני עדיין מחוברת חחח
אז תגידו, יש פורום לנשים שעוברות טיפולי פוריות אחרי שכבר יש להם כמה ילדים? הצטרפתי לחבורה הזאת😉
מכירות משהו כזה? גם לא פה בערוץ?
@ט
אני לא מצליחה לתייג
זו המנהלת המקסימה של הפורום
מטילדהאשמח לעזור ולתמוך
בשורות טובות בקרוב, בקלות, בשמחה ובבריאות
האמת שאין לי משהו ספציפי
סתם פתאום הרגשתי שאני צריכה מקום לשתף
אני מתה לספר לאחיות שלי
אבל בעלי מעדיף שעוד לא נספר (זה רק עניין של זמן אצלי עד שאספר🤣) ואני מבינה אותו ומכבדת
וסתם היום היה הבדיקה הראשונה והתחלנו רישמית...
וזה מוזר כי יש ילדים בבית אז מה הלחץ?
מצד שני כבר יותר משנה מנסים ולא מצליחים...
ביום שבו אסור לזרוק אוכל אומר שאמא לוקחת את האוכל אז מבינים שזה אסור.
אם כשאסור לעמוד מושיבים אותו, בלי כעס, באדישות, אבל בעקביות עם המילה אסור, אז הוא יבין שאסור.
כל עוד לא ואסור הן מילים בלי השלכות הן חסרות משמעות מבחינתו
בכל גיל יש את מה שאין טעם לומר, כי זה לא יעזור..
כשהוא יבין מספיק מה זה 'לא', הוא כבר ייכנס לגיל שבודק האם אני יכול לעשות גם את מה שאמא לא מרשה...
נראה לי שהציפייה שילד יקשיב היא פשוט ציפייה מיותרת וחבל. עדיף להוריד אותו כשהוא מתחיל לזרוק אוכל, או להסיח את דעתו בזמן האמבטיה.
אבל זה שהוא מבין לא אומר שהוא מיישם
הרבה יותר מעניין להמשיך לשחק במים או כל שטות אחרת שחשוב לו לעשות😅
פרקטית- קודם כל אני משתדלת שהסביבה שלו תתאים לו כמה שיותר (לדוגמה אם לא לעמוד באמבטיה זה בגלל סכנת החלקה אז לקנות שטיח טוב ואז הוא יוכל לעמוד חופשי) ולא להגיד לא אם זה לא משהו ממש חשוב לי.
ואם יש משהו שכן חשוב לי והוא עדיין עושה, להגיד משפט קצר של לא (לדוגמה- לא זורקים אוכל. אוכל אפשר לאכול, כדור זורקים.) ולהפסיק את מה שהוא עושה פיזית, פשוט להרחיק אותו משם או את החפץ ממנו...
היי
מחפשת נשים שהצליחו להניק "נקי" אחרי שלא הצליחו בעבר
כאלה שזה לא פשוט בא להן ככה (למי שזה כך- תודו לה' כל יום על המתנה הנפלאה הזאת) אלא חוו הנקות עם מחזור והצליחו להתגבר על זה אח"כ
וגם טיפים למי שיש לה איך לשמור על הנקה נקייה וטובה לאורך זמן
(אני עם ילד שישי ב"ה, בכולם נאבקתי עם ההנקה וקיבלתי מחזור בין 3-4 חודשים אחרי לידה והחזקתי מעמד בשיניים 6-7 חודשים של הנקה סה"כ)
אלו דברים שהם בסוף גנטיקה, ולא בטוח שמשהו יוכל לעזור. יש דברים שכן יכולים להשפיע- להניק הרבה, שינה משותפת, בלי מוצץ, בלי להכניס למסגרת
אבל אלו דברים קשוחים ממש שלא בטוח ששווים את זה...
הייתי מניקה יותר לפי צורך
ופחות נאבקת בהנקות לילה
לא מסתכלת בשעון
כמו אצל הגדולים שלימדו אותי 3 שעות וכו וכו וניסיתי לרווח יותר בלילות (טעויות של טירונים..)
והמחזור חזר אחרי 6-7 חודשים
לעומת אחרי חודשיים אצל הגדולים
מנסה כמה שיותר להניק לפי הצורך
גם בלילה
קיבלתי מחזור אחרי 4-5 חודשים מהלידה.
אצל האחרונים שלי, קיבלתי מחזור בערך שנה לאחר לידה
אין לי מושג למה ולמה זה קשור
הנקתי לטווחים ארוכים והלך לי בקלות.
כן היו הבדלים בזמן חזרת המחזור בין הפעמים השונות (בין חצי שנה לשנה ותשע).
זה בעיקר היה מושפע מהנקה בלילה, ובכללי התארך מילד לילד.
הרבה פעמים זה קשור לגנטיקה, ואין כל כך מה לעשות עם זה.
מה שיכול לעזור זה הנקות תכופות, בעיקר בלילה, שינה משותפת והנקה תוך כדי,
לאכול, לשתות ולישון טוב יכול להשפיע על כמות החלב.
והגודל של הציפה היה לה טוב?
ליחיד
רגילות. משתמשים בזה כל הילדים.
מיטת שלישיה אז השלישית הרי קטנה יותר בגודל של המזרן.
אבל המצעים הכל מסתדר איתם..
השמיכות כנל יחיד סטנדרטי
לא יודעת להגיד אן בדיוק או קצת יותר או קצת פחות. אולי אני פחות מדקדקת בזה. אבל לא משו שהורגש ולא משו שהילדים מתלוננים עליו בכל אופן
כי ראיתי במקומות אחרים שאנשים לא ראו הבדל במידות של הציפה
