עושים לנו ערב סליחות במגרש של התיכון...
אה, ומביאים גם זמרת בסוף.
אוף_אוף, אני רוצה לנסוע לירושלים.
עושים לנו ערב סליחות במגרש של התיכון...
אה, ומביאים גם זמרת בסוף.
אוף_אוף, אני רוצה לנסוע לירושלים.
אנו באזור מסוים, בערך חצי מהאולפנה שלנו מאותו איזור והוכרזנו כאדומים
וביטלו בגלל זה את כל הדברים שהיו מתוכננים, אפילו הורידו אותנו לרק יום אחד של לימודים באולפנה
והיה אמור להיות לנו טיולל ומדרשה לא בזוםם וביטלו הכלל
גם את הספריה ביטלו
בדיוק לפני החגים, מזל שהלכתי אתמול אחרת לא היה לי מה לקרוא
|מתייאש|
תדמייני אתזה בשיר![]()
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)