אמרתי לו שרוצה ששנינו נהיה בנפרד כי ככה נרגיש פתוחים להגיד הכל ולא יהיה אפשר להאשים: איך אמרת עלי ככה וככה מול המטפל.
אחרי ששמע את שנינו קצת אמר שכל אחד צריך לכתוב מה הוא צריך שיהיה בנישואים כדי שנגיע לגיל 70 ונגיד היה שווה את זה. ואז נעבור על 2 הדפים של שנינו ביחד וכל אחד יראה אם זה מתאים לו ואיזה ויתורים הוא יהיה מוכן לעשות בשביל הנישואים וככה נהיה שלמים עם המחירים כי תמיד יש מחירים.
אמר את מה שרואים כולם יש בינינו אהבה ענקית אבל מאוד מאוד לא מתאימים.
אני לא התחברתי כי אמרתי לו מה שאני אומרת לבעלי: נקודת המוצא שלי היא שאני רוצה אותך ומוכנה לעבוד איתך יחד על כל הדברים שמפריעים לשנינו. בעלי אוהב את הרעיון וזה נותן לו ביטחון בנישואים אבל אני פגועה מאוד שנקטדת המוצא שלו היא לא: את אישתי ומפה נראה מה הלאה. אלא בואי נראה על מה אנחנו יכולים לוותר ואיך לחיות יחד ולפי זה אחליט (וגם אני תכלס) אם אנחנו רוצים ומוכנים לשלם את המחיר.
לא יודעת, לא שלמה עם זה. לא שלמה עם הדרך של המטפל. חושבת שצריכים לדבר קודם על הדברים שמפריעים על התפרצויות הכעס על כל ההתנגדויות שלו לזה שאשאיר את שם משפחתי, שאני צריכה את הקרבה של המשפחה, את הצורך שלי בחופש ועוד ועוד. פשוט מבינה שכל הזמן הזה הוא לא קיבל אותי ולא באמת רצה אותי. אלא רק אם אהיה ככה וככה. המטפל אומר נישואים זה לא רומנטיקה ורק אהבה זה מחויבות והסכמים. לא יודעת לא מתחברת.
בפעם הראשונה שהוא אמר שהוא רוצה להתגרש (אחרי שדיבר עם הרב שלו) אמר שאנחנו לא רוצים את אותם דברים... רק לי זה לא מרגיש כמו סיבה להתגרש במיוחד לאור כל בעיותנו שהתחילו 4 ימים אחרי החתונה?
בקיצור אני מבינה שאני נאחזת במשהו שלא קיים. הרצון המוחלט שלו להיות איתי. כשאמרתמ לו את זה הוא אמר: אבל אולי אני כן ירצה;(+ לא ידעתי אם לצחוק או לבכות
מה אתם חושבים? אני מגזימה בתגובתי? מתחברים לתהליך הזה?
בעיקרון יש בי מקום בכלל לא לעשות תהליך כזה מתוך המקום של: אתה יודע מי אני ומה אני צריכה אם אתה לא בקטע של לשמח אותי ולנסות שנחיה יחד בטוב לא צריך את ההסכמים האלה כי זה מועד לפורענות. מצד שני אין לי מה להפסיד כי זה גם ככה או טיפול או גירושין. וזה המטפל היחיד שהוא מוכן ללכת אליו (כי הרב שלו המליץ עליו)....
אחרי ששמע את שנינו קצת אמר שכל אחד צריך לכתוב מה הוא צריך שיהיה בנישואים כדי שנגיע לגיל 70 ונגיד היה שווה את זה. ואז נעבור על 2 הדפים של שנינו ביחד וכל אחד יראה אם זה מתאים לו ואיזה ויתורים הוא יהיה מוכן לעשות בשביל הנישואים וככה נהיה שלמים עם המחירים כי תמיד יש מחירים.
אמר את מה שרואים כולם יש בינינו אהבה ענקית אבל מאוד מאוד לא מתאימים.
אני לא התחברתי כי אמרתי לו מה שאני אומרת לבעלי: נקודת המוצא שלי היא שאני רוצה אותך ומוכנה לעבוד איתך יחד על כל הדברים שמפריעים לשנינו. בעלי אוהב את הרעיון וזה נותן לו ביטחון בנישואים אבל אני פגועה מאוד שנקטדת המוצא שלו היא לא: את אישתי ומפה נראה מה הלאה. אלא בואי נראה על מה אנחנו יכולים לוותר ואיך לחיות יחד ולפי זה אחליט (וגם אני תכלס) אם אנחנו רוצים ומוכנים לשלם את המחיר.
לא יודעת, לא שלמה עם זה. לא שלמה עם הדרך של המטפל. חושבת שצריכים לדבר קודם על הדברים שמפריעים על התפרצויות הכעס על כל ההתנגדויות שלו לזה שאשאיר את שם משפחתי, שאני צריכה את הקרבה של המשפחה, את הצורך שלי בחופש ועוד ועוד. פשוט מבינה שכל הזמן הזה הוא לא קיבל אותי ולא באמת רצה אותי. אלא רק אם אהיה ככה וככה. המטפל אומר נישואים זה לא רומנטיקה ורק אהבה זה מחויבות והסכמים. לא יודעת לא מתחברת.
בפעם הראשונה שהוא אמר שהוא רוצה להתגרש (אחרי שדיבר עם הרב שלו) אמר שאנחנו לא רוצים את אותם דברים... רק לי זה לא מרגיש כמו סיבה להתגרש במיוחד לאור כל בעיותנו שהתחילו 4 ימים אחרי החתונה?
בקיצור אני מבינה שאני נאחזת במשהו שלא קיים. הרצון המוחלט שלו להיות איתי. כשאמרתמ לו את זה הוא אמר: אבל אולי אני כן ירצה;(+ לא ידעתי אם לצחוק או לבכות
מה אתם חושבים? אני מגזימה בתגובתי? מתחברים לתהליך הזה?
בעיקרון יש בי מקום בכלל לא לעשות תהליך כזה מתוך המקום של: אתה יודע מי אני ומה אני צריכה אם אתה לא בקטע של לשמח אותי ולנסות שנחיה יחד בטוב לא צריך את ההסכמים האלה כי זה מועד לפורענות. מצד שני אין לי מה להפסיד כי זה גם ככה או טיפול או גירושין. וזה המטפל היחיד שהוא מוכן ללכת אליו (כי הרב שלו המליץ עליו)....
