ככה בלי סיבה קשה לנשום. קשה לחשוב עליך בלי בחילה קשה להיות אני.
לפעמים אני שרה את אריק ששר הלוואי הייתי עץ ויורדות לי דמעות. לא תמיד נהיר לי הקטע הזה של הדמעות, שהם כאילו מנקות אותך אבל אתה מוצא את עצמך דומע ודומע ולא מצליח להפסיק, ואתה שואל את עצמך, הי, למה אתה בוכה. ואין לך שום תשובה. באופן כללי אין לך תשובות, תשובות וחיים זה לא משהו שמשיק בזמן מסוים כזה או אחר.
אז יש אבן שחוסמת לך את האוויר ואין כח. פשוט אין כח, כאילו אתה בסוף שבוע עמוס או סתם ביום עבודה קשה במיוחד, לא כאילו לא עשית כלום מהבוקר. לא כאילו אתה רק בוהה באינטרנט מהבוקר ללילה לערב ובוקר שוב.
להכנס ללופ שלילי כזה, לופ שאין בו דברים שמשמחים את הלב. ופתאום אתה רואה שכל מה שקראת תמיד זה נכון, וכשקורה לך בראש משהו שלילי פתאום הכל שלילי, ובדיוק החנות הזאת נסגרה, ונאבדו הקנוואסים ואתה פוגש את האנשים שאתה הכי לא צריך לפגוש וכשאני מתחילה לכתוב אתה ולהתכוון עלי זה לא טוב. לא טוב.
צריך לנקות את הלב. בפעם האחרונה שאמרתי את זה הלב שלי התנקה בדרך קשה וארוכה וכואבת, אבל היה נקי וטהור כמו ילד. אני רוצה לנקות את הלב מאהבה, ברוגע וביופי פשוט. אני רוצה לרצות להיות אני, אני רוצה בית בצפת, עם נרות של שבת שמוכנות כל השבוע וריח של מרק עוף עם ניגונים שקטים ברקע, אני רוצה להיות פשוטה.
להפסיק להסתכל על מעטפות של אנשים, להתחיל ללראות את המעבר, את מה שיש בפנים. אני שונאת שמסתכלים על הקליפות שלי, אני שונאת שלא רואים אותי.
אני אוהבת מילים של אהבה ורפואה, אני רוצה להקים זולה ולחבק בה מהלילה עד הבוקר ולהפסיק לדון כבר, להפסיק עם השנאת חינם הזאת, להפסיק עם הפצעים שאנחנו פוצעים את עצמינו, עם הפצעים שאני פוצעת את עצמי, להמשיך לאהוב אותי, לחבק אותי וללחוש לעצמי מילים טובות כמו שהייתי רוצה שיעשו לי, כמו שהייתי רוצה לעשות לילדים שלי.
אני רוצה נחלה לנוח בה.
להגיע לתכלית, למטרה שאני מאמינה בה. הרבה אנשים שואלים מה המטרה בחיים האלה. וכבר דיברנו על תשובות..
אבל כשאדם מתחבר לעצמו הוא מתחיל לללנבוע, פתאום אני נזכרתי כמה כיף זה לרקוד כמה אהבה יש בי למוזיקה. אני לא יודעת מה המטרה אבל אני יודעת שכדי להגיע למטרה אתה צריך להיןת אתה, אני צריכה להיות אני, וכדי שאני אהיה אני אני צריכה נחלה ורוגע ואהבה ושקט. ונביעה שלי בתוכי.
לפעמים אני שרה את אריק ששר הלוואי הייתי עץ ויורדות לי דמעות. לא תמיד נהיר לי הקטע הזה של הדמעות, שהם כאילו מנקות אותך אבל אתה מוצא את עצמך דומע ודומע ולא מצליח להפסיק, ואתה שואל את עצמך, הי, למה אתה בוכה. ואין לך שום תשובה. באופן כללי אין לך תשובות, תשובות וחיים זה לא משהו שמשיק בזמן מסוים כזה או אחר.
אז יש אבן שחוסמת לך את האוויר ואין כח. פשוט אין כח, כאילו אתה בסוף שבוע עמוס או סתם ביום עבודה קשה במיוחד, לא כאילו לא עשית כלום מהבוקר. לא כאילו אתה רק בוהה באינטרנט מהבוקר ללילה לערב ובוקר שוב.
להכנס ללופ שלילי כזה, לופ שאין בו דברים שמשמחים את הלב. ופתאום אתה רואה שכל מה שקראת תמיד זה נכון, וכשקורה לך בראש משהו שלילי פתאום הכל שלילי, ובדיוק החנות הזאת נסגרה, ונאבדו הקנוואסים ואתה פוגש את האנשים שאתה הכי לא צריך לפגוש וכשאני מתחילה לכתוב אתה ולהתכוון עלי זה לא טוב. לא טוב.
צריך לנקות את הלב. בפעם האחרונה שאמרתי את זה הלב שלי התנקה בדרך קשה וארוכה וכואבת, אבל היה נקי וטהור כמו ילד. אני רוצה לנקות את הלב מאהבה, ברוגע וביופי פשוט. אני רוצה לרצות להיות אני, אני רוצה בית בצפת, עם נרות של שבת שמוכנות כל השבוע וריח של מרק עוף עם ניגונים שקטים ברקע, אני רוצה להיות פשוטה.
להפסיק להסתכל על מעטפות של אנשים, להתחיל ללראות את המעבר, את מה שיש בפנים. אני שונאת שמסתכלים על הקליפות שלי, אני שונאת שלא רואים אותי.
אני אוהבת מילים של אהבה ורפואה, אני רוצה להקים זולה ולחבק בה מהלילה עד הבוקר ולהפסיק לדון כבר, להפסיק עם השנאת חינם הזאת, להפסיק עם הפצעים שאנחנו פוצעים את עצמינו, עם הפצעים שאני פוצעת את עצמי, להמשיך לאהוב אותי, לחבק אותי וללחוש לעצמי מילים טובות כמו שהייתי רוצה שיעשו לי, כמו שהייתי רוצה לעשות לילדים שלי.
אני רוצה נחלה לנוח בה.
להגיע לתכלית, למטרה שאני מאמינה בה. הרבה אנשים שואלים מה המטרה בחיים האלה. וכבר דיברנו על תשובות..
אבל כשאדם מתחבר לעצמו הוא מתחיל לללנבוע, פתאום אני נזכרתי כמה כיף זה לרקוד כמה אהבה יש בי למוזיקה. אני לא יודעת מה המטרה אבל אני יודעת שכדי להגיע למטרה אתה צריך להיןת אתה, אני צריכה להיות אני, וכדי שאני אהיה אני אני צריכה נחלה ורוגע ואהבה ושקט. ונביעה שלי בתוכי.
