כמה טוב לשבת בין ים של שיבולים ולהרגיש עטוף מכל הצדדים, ולהשכב על הגב והשיבולים מתכופפים, כנועים למצב הנפש, נותנים לה מקום, מראים לה שמה שהיא מרגישה זה לא סתם אף פעם, ככ לא סתם עד שאפילו לכופף את עצמם בשבילה זה שווה וכדאי.
לשכב ולשחרר צחוק שרק אתה והוא מבינים כמה עמוק ופשוט הוא, כמה מתגלגל בתוכו.
להסכים לעוד מישו לבוא לשבת לידך ואיתך לכופף עוד כמה שיבולים כי זה באמת שווה את זה וכדאי, ולכופף ביחד עוד שיבולים בשביל עוד אנשים שכדאי בשבילם להתכופף.
ליצור שטח של שיבולים מכופפים, ודווקא שיבולים, כי אין כמו שיבולים, ואין כמו שדה, שדה זה יהודי, שדה זה מקום למלך.
אין כמו שדה כדי להתרפאות ולהרפות ולהיות. רק להיות.
אין כמו שדה כדי לפתוח את הלב לשירתם של אנשים. כל איש ושירתו שלו, שירת מצוקה, שירת בקשה, שירת גאולה. שירה גאולה.
שירה- גאולה.
לצאת עם ילדים לתוך עומק השדה, איפה שהחיטים גבוהות ומאפשרות לשחק מחבואים, ולהרים ידיים למעלה ולהסתובב במחיאות כפיים ולהרים עיניים למעלה ולראות שאין כלום פרט לו יתברך. ומה יש סביבך? חיטים. וזהו.
חיטים מכופפות כדי שתוכל להתיישב בלי שיכאב לך שאתה הורס אותם.
"את יודעת? ה' הוא אחד."
כן ילד קסם. ה' הוא אחד.
והנה ילד רץ לעץ שבחצר של הבית שליד השדה. והנה הוא מטפס ללמעלה וצועק כשהוא מצביע לשמיים "שם! למעלה" ואז יורד בזריזות למטה, מניח רגליים על האדמה ולוחש "וכאן! למטה". וכאן, למטה, אפשר ללחוש, כי זה ככ קרוב.
ואם אתה יודע את מקומך אז תמיד תוכל ללחוש ותדע שהוא שומע ואתה תשמע אותו, כי אם תדע את מקומך תדע שהוא תמיד קרוב ושאתה תמיד קרוב. כי הוא קרוב תמיד, למעלה ולמטה.
ואם תקפוץ קצת תגלה שבכוחך להיות מנותק גם מהאדמה וגם מהשמיים וגם שם אתה אתה והוא הוא והוא נמצא ואתה נמצא, גם אם האוויר הזה הוא מקום לא מוגדר.