היי,
משום מה מרגישה בנוח לשתף פה בפורום את כל העובר עליי יותר ממה שאני משתפת את הקרובים אליי.
מרגישה שהתסכול והכאב גבר עליי ואני באמת לא עומדת בזה.
למי שקראה את הסיפור שלי בפוסטים קודמים ולמי שלא אז בקצרה-
כמעט שנתיים שלא הצלחתי להיכנס להיריון, ללא הפלות ללא בעיות קריטיות למעט רירית דקה אבל לא קיצוני פשוט לא נתפס.
לבסוף לאחר טיפולים אינסופיים נקלטתי ועכשיו אני בחודש 4.
לצערי בשקיפות העורפית התגלה שהעובר לא התפתח תקין וחסר לו כליה ועקמת בעמוד שדרה(+חשש למום בלב ושקיפות מעובה 2.8).
בהתחלה המליצו ישר לסיים היריון אבל הרןפא המטפל שלי נחרץ בתןקף לא לסיים ולהמשיך עוד בדיקות לפני שנקבל החלטה כה קשה.
אז מפה לשם עשיתי עוד סקירה מכוונת, בדיקת סיסי שליה ויום חמישי הבא יהיה לי סקירת מערכות מורחבת לוודא האם יש עוד מומים.
הרפואים בטוחים ב100% שיהיו עוד מומים וההיריון יסתיים.
אני? מיואשת, מתןסכלת כל יום שעובר אני מאבדת תקווה יותר ויותר.
מצד אחד כבר רןצה להיות אחריי לסיים את ההיריון ללכת לעשות גרידה ודי!!!!
מצד שני? אןלי יקרה נס, אולי העובר כן תקין ואפשר לשרוד עם כליה אחת ועקמת בעמוד שדרה תלוי בחומרה?
ההתמודדות הנפשית קשה מנשוא.
איך נפלה ההחלטה לידיים שלי האם להפיל או לא להפיל?
קראתי ככ הרבה סיפורים ומקרים, הרבה מהם הסתיימו בהפלה ואני לא אןמרת שזה יותר קל אבל לפחות ההחלטה לא הייתה של האישה.
ןפה? אני אצטרך לקחת את האחריות ולהפיל כי כמובן שלא אביא ילד עם ככ הרבה בעיות לעןלם.
ןאז עןלות השאלות- מבחינה הלכתית אסור לרצוח את העובר אז למה אני עומדת במבחן הזה??? מה מצפים ממני??
איך אני אחזיק מעמד עוד שבוע עד לבדיקה הבאה שככל הנראה תכריע את המצב אבל גם לא בטוח...
די די די אני לא עומדת בכאב הזה. אין לי כוחות נפש יותר
אני לא ישנה, בקושי מתפקדת וכל הזמן צריכה לשים מסיכה ולהראות לעולם שהכל בסדר.
איזה מבחן העמידו אותי... ייסורי נפש כל יום ועוד בתקןפת החגים.
הייתי בעננים 3 חודשים שגילית שאני בהיריון ולא הייתי יהירה לרגע, לא הפסקתי להודות, להתפלל ולשבח את הנס שקרה לי.
ועכשיו? הדבר היקר לי מכל הולך להילקח ממני. אני מבינה שזה מה שיקרה אין לי תקווה שיקרה אחרת. מכינה את עצמי מראש .
מרגישה שהגןף שלי כבר מחולל מכל הבדיקות, דקירות, מחטים, שטפי דם, טיפןלים, אכזבות, בטא שלילית...
הלוואי והייתי יודעת מה עשיתי ככ רע בחיים האלה שאני צריכה לסבול סבל שלא חוויתי בחיים.
מצטערת על כל החפירה...
הייתי חייבת לפרוק את הנשמה.
משום מה מרגישה בנוח לשתף פה בפורום את כל העובר עליי יותר ממה שאני משתפת את הקרובים אליי.
מרגישה שהתסכול והכאב גבר עליי ואני באמת לא עומדת בזה.
למי שקראה את הסיפור שלי בפוסטים קודמים ולמי שלא אז בקצרה-
כמעט שנתיים שלא הצלחתי להיכנס להיריון, ללא הפלות ללא בעיות קריטיות למעט רירית דקה אבל לא קיצוני פשוט לא נתפס.
לבסוף לאחר טיפולים אינסופיים נקלטתי ועכשיו אני בחודש 4.
לצערי בשקיפות העורפית התגלה שהעובר לא התפתח תקין וחסר לו כליה ועקמת בעמוד שדרה(+חשש למום בלב ושקיפות מעובה 2.8).
בהתחלה המליצו ישר לסיים היריון אבל הרןפא המטפל שלי נחרץ בתןקף לא לסיים ולהמשיך עוד בדיקות לפני שנקבל החלטה כה קשה.
אז מפה לשם עשיתי עוד סקירה מכוונת, בדיקת סיסי שליה ויום חמישי הבא יהיה לי סקירת מערכות מורחבת לוודא האם יש עוד מומים.
הרפואים בטוחים ב100% שיהיו עוד מומים וההיריון יסתיים.
אני? מיואשת, מתןסכלת כל יום שעובר אני מאבדת תקווה יותר ויותר.
מצד אחד כבר רןצה להיות אחריי לסיים את ההיריון ללכת לעשות גרידה ודי!!!!
מצד שני? אןלי יקרה נס, אולי העובר כן תקין ואפשר לשרוד עם כליה אחת ועקמת בעמוד שדרה תלוי בחומרה?
ההתמודדות הנפשית קשה מנשוא.
איך נפלה ההחלטה לידיים שלי האם להפיל או לא להפיל?
קראתי ככ הרבה סיפורים ומקרים, הרבה מהם הסתיימו בהפלה ואני לא אןמרת שזה יותר קל אבל לפחות ההחלטה לא הייתה של האישה.
ןפה? אני אצטרך לקחת את האחריות ולהפיל כי כמובן שלא אביא ילד עם ככ הרבה בעיות לעןלם.
ןאז עןלות השאלות- מבחינה הלכתית אסור לרצוח את העובר אז למה אני עומדת במבחן הזה??? מה מצפים ממני??
איך אני אחזיק מעמד עוד שבוע עד לבדיקה הבאה שככל הנראה תכריע את המצב אבל גם לא בטוח...
די די די אני לא עומדת בכאב הזה. אין לי כוחות נפש יותר
אני לא ישנה, בקושי מתפקדת וכל הזמן צריכה לשים מסיכה ולהראות לעולם שהכל בסדר.
איזה מבחן העמידו אותי... ייסורי נפש כל יום ועוד בתקןפת החגים.
הייתי בעננים 3 חודשים שגילית שאני בהיריון ולא הייתי יהירה לרגע, לא הפסקתי להודות, להתפלל ולשבח את הנס שקרה לי.
ועכשיו? הדבר היקר לי מכל הולך להילקח ממני. אני מבינה שזה מה שיקרה אין לי תקווה שיקרה אחרת. מכינה את עצמי מראש .
מרגישה שהגןף שלי כבר מחולל מכל הבדיקות, דקירות, מחטים, שטפי דם, טיפןלים, אכזבות, בטא שלילית...
הלוואי והייתי יודעת מה עשיתי ככ רע בחיים האלה שאני צריכה לסבול סבל שלא חוויתי בחיים.
מצטערת על כל החפירה...
הייתי חייבת לפרוק את הנשמה.
