אממ, היא הייתה מדהימה,
זכיתי להכיר אותה,
פשוט, כל פעם שראיתי אותה זה היה משמח, לראות אנשים טובים זה תמיד משמח,
אחד הדברים ששמחתי עליהם כש זה שאני יכול להגיד על בנות שהן בחורות טובות ולא לחשוש ל, כי כבר יש, וזה בכלל לא קשור,
ו פשוט איך אפשר לאבד נשמה ככ גדולה, ככה,?
בגיל ככ צעיר,
כן, ברוך ד' מעולם לא חויתי דברים קשים,
כשהייתה השא-לה, וניסיתי לחשוב, לא הצלחתי כי, פשוט לא היה לי קשה, הכל היה טוב לי, תמיד {עדיין טוב, יש קצת יותר סיבוכים}
ועכשיו יש,
בת דודה שלי צחקה עלי במשך שלוש שנים, היא נהנתה להגיד את השם ולראות אותי מנסה להכחיש, גם כשההכחשות היו אמיתיות, הרגשות גם היו,
כשפעם עמדנו, השבט , בחדר, ו מישהי אמרה את השם שלי בקול, סובבתי את הראש וראיתי שאמרה אותו לה, כדי לראות אותה מתפדחת,
זה היה ידוע, נדמה לי ששנינו חשבנו על זה, אבל מעולם לא דיברנו על זה,
אני המשכתי הלא-ה, אבל כנראה שאף פעם לא אדע מה איתה, מה היא חשבה, האם המשיכה גם כשהייתי רחוק? האם מלכתחילה בכלל חשבה ככה? האם קיותה שיום אחד? לא אוכל לדעת, {אני יכול לשאול את, אולי, נראה}
הייתה תקופה שקבוע, נסעתי על אופניים, ביקרתי אצל דודה שלי, ואז עברתי ליד הבית, אולי תהי'ה שם, והמשכתי ליסוע, הביתה,
ו כן, עברתי יחד איתה את כל הזמן כמעט שהייתי בסניף, לא היינו יחד, אבל שנינו תמיד היינו, והיינו 'בוגרים' בשבט, אני אצל הבנים והיא אצל הבנות, ו
ו עוד צחוקים של בת דודה שלי, הבנתי שפעם היא גם דיברה איתה על זה, לא יודע,
ו לאבד ככה, ולשמוע באיחור,
כשאמא סיפרה, ושא-לתי מי, ואמרה, והשתיקה, לא יכולתי לענות, ועצרתי את הדמעות, אני לא מרגיש בנוח לבכות איתם, ובלילה, כשעליתי לחדר, אז זה בקע, ו נשפכו, פשוט נשפכו,
על י'הודי'ה קדושה שאיננה,
אני לא יודע,
טוב לי, טוב לי ממש, תחושת הזכות והטהרה של יום כיפור עשו לי טוב, טוב לי ששמעתי את זה ככה, יכול להיות שהיה שובר לשמוע קודם,
אולי זה יעורר קצת חברה מהשבט, יעשה אותם בוגרים יותר,
אבל זאת לא הדרך האידא-לית,
קשה לאבד ככה,
{אם הי'ה זה בן, אז אפשר להגיד במובן הזה ש,}
קשה לאבד ככה, חברה,
זו תופעה פסיכולוגית, אני מכיר אותה, ש אמרתי לעצמי שלא יכול להיות ועניתי ש אמא לא הייתה משקרת ככה, ו אמרתי , אבל, וראיתי, יש מודעות, ושבעה, ו, זה לא נתפס,
{אני מקווה, ש תבין, }
ריח טוב של מרחקים/זלדה;
"
משהו בתוכי
הוציא את ראשו מן הים
מתגעגע לקיום במילים.
עומדת אני כאותו קבצן
ועל לוח ליבי שיר
שמספר לכל עובר ושב
לכל רץ
על מחוזות כמוסים שבלב-
איזה טרוף
איזו בושה
להוביל זרים לשם.
גם השיר מבקש את נפשו למות,
כי עצים ואבנים נגעו בלא עדינות
בניגון.
השיר שעל לוח ליבי
עושה לי סימנים
שהשקיעה זרקה לו
טיפת זהב
כדי שאחזור ואשמח
אחזור ואשמח
בגשם שירד ביום שמש.
השיר לוחש אל נפשי:
אל תברחי,
אני שומע את צעדי ידידי.
מסוף העולם עד סופו
נודדים שירים
של כל עם ולשון
באים משלים ואותות,
ריח טוב של מרחקים
נודף מהם
אם לא נגעו בדרכם
בבאשת המים העומדים
או בדם.
אך יפה מכל השירים
הפרוכת הלבנה
שרקום עליה בחוט לבן:
לך דומיה תהילה
"
(זה יפה, המילים,
(לא רק של זלדה)
מרפא ומנחם
תודה
ו, סליחה
("הכאב שבתוכי
הוא רק מפני שלא מצאתי את דרכי,
...")
("כל מה שהאדם הוא יותר גדול, צריך הוא יותר לחפש את עצמו, יותר מסתתרת היא מהכרתו נשמתו העמוקה, עד שהוא צריך להרבות בהתבודדות, בהתעלות הרעיון, בהתעמקות המחשבה, בהשתחררות הדעה, עד שסוף כל סוף תתגלה אליו נשמתו, על ידי הזרחת קצת מזיוי אוריה..." (הרב, קובץ ח' פסקה קמ"ט)
)