יש בי הרבה כעס עליך,תדע.כעס ממקום אוהב.
מקום מכבד ומאמין.מקום שמקדיש את כל האמון,בך.ואתה מכאיב.
אני יודעת שזה אולי "אוהביו כצאת השמש בגבורתו" אבל אני כנראה לא בדרגא הזאת ורק מנסה לשאוף אלייה אכשהו.
ואני כועסת.
כל כך כועסת וככל שאני כועסת,האמונה שלי בך לא יורדת.
לא יורדת לרגע.
אני כל כך אוהבת אותך,אתה מרגיש,נכון?למה לא תפסת את הרגע ב"סדר העבודה" ודי.
למה צריכים ככה להתחנן אליך.
אתה מעצבן כל כך.ומכעיס.מכעיס עד דמעות.ובאלי לחבק אותך.
וזהו.

קשוח לי ממש. ממש. ממש. ממש.

אסור לי להקשיב לו

שמנה
שמנה
ש מ נ ה

רוצה להיות יפה

יד לי הרבה מה לפרוק
אולי הכל בסופו של דבר מתחבר לאינטגרציה מפגרת עם העולם.
מה היא בכלל בלימודים שלי,מה עשיתי לה,למה היא ככה שומרת ממני מרחק פתאום?
אני צריכה לא לתת מקום לחשש אלא להתייחס רגיל בפשטות.
ושאצא צועקת זה עושה לי רע וכואב בלב
ושלחתי לה אתמול משהו והיא לא ענתה
אולי היא גם מתרחקת ממני
מה קורה לי
והיא שאמרתי לה שאני לא אצליח לצייר לה את הציור,התבאסנ ממני ממש.
שמחה שעמדתי על הגבול שלי אבל מתג שני זה נורא מבאס ומעצבן ואני מרגישה משלוש אנשים שאני שונאת את המצב ובטלי ל, אבל אני לא יעשה את זה כי זה סתם מטומטם ואני עוד רגע אצא מהמחשבות האלו
רק
קחי בקלילות טוב

אני מטומטמת ומוזרה
באלי ללכת לעולם אחר ולחפש לעצמי את הדרך
להתנתק מכולן
מכולם
ולא לשמוע כלום יותר

באלי לצרוח ולהרביץ ולקלל
לא צריכה אותן
לא צריכה פאקינג אף אחתתת