ם. יכול להיות שאני פשוט לא אוהבת את בעלי? יכול להיות פשוט שאני לא רוצה להיות נשואה?
אין לנו ילדים ואנחנו מתחילת הנישואין שנה וחודשיים פשוט מקרטעים. אנחנו מרגישים שאין ברכה בבית הזה. לא טוב לי אני לא מאושרת בכלל. גם בעלי לא. לי יש האשמות עליו למכביר... ברח מהבית, חושב שהאמת אצלו, קנאי ברמה קשה, המון כועס ובעיקר רואה את עצמו. ביקורתי מאוד.
הטענה שלו אלי זה: את פשוט לא רוצה להיות פה. את לא רוצה אותי אז שום דבר לא משנה.
לא נעים לי להגיד אבל הוא צודק. לא כיף לי פה. אני רק חושבת כמה אני רוצה לטוס או לחזור להורים שלי. ואני כבר לא יודעת אם זה בגלל שאני אי זוגית, לא אוהבת אותו או שפשוט רע לי. כהשוא אומר שהוא כבר מיואש ובכיוון של גירושים אז פתאום החרדה מתעוררת בי ואני מראה לו את המאמצים שלי (האמיתיים אגב) להישאר. כי משהו בי מתקשה להאמין שרק לפני שנה וחצי הכי רציתי אותו בעולם ופתאום לא.
גם כשיצאנו תמיד אמרתי לו: אני לא רוצה להתחתן אני רוצה אותך. ובגלל זה אני מתחתנת איתך. באיזה שהוא שלב התחלתי לפתח חרדות שלצערי לא טופלו. סביב זה שהוא היה בצבא (לדעתי שאריות טראומטיות מילדותי באינתיפאדה). ובאיזה שהוא מקום אני מרגישה שמה שמחבר בינינו מבחינתי זה החרדה. לא אהבת אמת. משיכה אבל גם זה כבר נעלם כי כמה אפשר לבסס דברים רק על משיכה. אני רוצה זוגיות אוהבת ומשפחה וכו' אבל משום מה זה לא יוצא לי. כאילו תקוע. זה נמצא בראש וברצון הכי בסיסי אבל לא מצליח להתחבר ללב. כאילו הלב שלי מתנגד לכל זה.
2 הפסיכולוגיות שהייתי אצלהם שהן מכירות גם את כל הסיפור הזוגי אומרות שפושט בעלי צריך ללמוד איך יהיה לי טוב ובציטוט:" זה לא שאת לא רוצה להיות נשואה, פשוט יש לך מתכון נישואים בראש, לא הזוי במיוחד בכלל, ואת לא חיה על פיו" "בעלך צריך ללמוד מהי הדרך שמתאים לך להיות נשואה ומה עושה לך טוב".
בגדול אני בדיכאון. כבר יותר מידי זמן. החרדות ב''ה הולכות ופוחתות בגלל שאני נותנת להם ביטוי. אבל אני לא רוצה טיפול תרופתי כי ברור לי שזה קשור לנישואים. יש מצוקה אמיתית לנפש שלי. מפחיד אותי להתגרש. למרות שאני כבר מעיזה בפני עצמי להודות בלב שלם שאני כבר לא אוהבת אותו כמעט. לא כיף לי איתו. אין שמחה בבית הזה. מעיק עלי כל העסק הזה פשוט מעיק וכבד. ובחייאת אני לא מבינה מה דפוק בי? זה לא שהוא אלים או משהו... נכון הוא יצטרך לעשות עבודה קשה כדי לנהל זוגיות נורמלית לא רק איתי. יש לו בעיות בדימוי עצמי וחוסר ביטחון עצמי. אז איך התאהבתי בו?? ראיתי הכל לפני! אני כבר לא נמשכת אליו ;/ וזה כל כך עצוב. אני יודעת שאלו דברים פתירים אבל לא טוב לי בכלל בכלל. אני סובלת.
הוא גם לא מושך בעיני, לא חתיך בכלל. אני לא יודעת אולי זה הפנימיות שלו שמשדרת אלי חוסר ביטחון. ומה שהכי מעיק אותי: שאני יודעת שכל ההתחלה שלנו הייתה מעוותת. חוסר הכוונה משווע חוסר ניסיון של שנינו ובעיקר החרדות שלי שהשתלטו על הכל. ללא החרדות לא יודעת אם היינו מתחתנים וגם אם כן בוודאות יותר מאוחר והייתי קצת חיה לפני מבררת עם עצמי דברים. אוף. כך כך מתסכל. זה נשמע לי סיבה מפגרת להתגרש. אנחנו בטיפול זוגי ונותנים צ'אנס אחרון ובאמת המטפל נשמע טוב. אבל הוא לא פסיכולוג. ונראה לי שאני צריכה פסיכולוג.
אני מיואשת, אין לי תקווה . אין לי שמחה. אני חוששת מהעתיד ואם אתגרש איך אדע שבנישאים אחרים יהיה לי טוב?
אין לנו ילדים ואנחנו מתחילת הנישואין שנה וחודשיים פשוט מקרטעים. אנחנו מרגישים שאין ברכה בבית הזה. לא טוב לי אני לא מאושרת בכלל. גם בעלי לא. לי יש האשמות עליו למכביר... ברח מהבית, חושב שהאמת אצלו, קנאי ברמה קשה, המון כועס ובעיקר רואה את עצמו. ביקורתי מאוד.
הטענה שלו אלי זה: את פשוט לא רוצה להיות פה. את לא רוצה אותי אז שום דבר לא משנה.
לא נעים לי להגיד אבל הוא צודק. לא כיף לי פה. אני רק חושבת כמה אני רוצה לטוס או לחזור להורים שלי. ואני כבר לא יודעת אם זה בגלל שאני אי זוגית, לא אוהבת אותו או שפשוט רע לי. כהשוא אומר שהוא כבר מיואש ובכיוון של גירושים אז פתאום החרדה מתעוררת בי ואני מראה לו את המאמצים שלי (האמיתיים אגב) להישאר. כי משהו בי מתקשה להאמין שרק לפני שנה וחצי הכי רציתי אותו בעולם ופתאום לא.
גם כשיצאנו תמיד אמרתי לו: אני לא רוצה להתחתן אני רוצה אותך. ובגלל זה אני מתחתנת איתך. באיזה שהוא שלב התחלתי לפתח חרדות שלצערי לא טופלו. סביב זה שהוא היה בצבא (לדעתי שאריות טראומטיות מילדותי באינתיפאדה). ובאיזה שהוא מקום אני מרגישה שמה שמחבר בינינו מבחינתי זה החרדה. לא אהבת אמת. משיכה אבל גם זה כבר נעלם כי כמה אפשר לבסס דברים רק על משיכה. אני רוצה זוגיות אוהבת ומשפחה וכו' אבל משום מה זה לא יוצא לי. כאילו תקוע. זה נמצא בראש וברצון הכי בסיסי אבל לא מצליח להתחבר ללב. כאילו הלב שלי מתנגד לכל זה.
2 הפסיכולוגיות שהייתי אצלהם שהן מכירות גם את כל הסיפור הזוגי אומרות שפושט בעלי צריך ללמוד איך יהיה לי טוב ובציטוט:" זה לא שאת לא רוצה להיות נשואה, פשוט יש לך מתכון נישואים בראש, לא הזוי במיוחד בכלל, ואת לא חיה על פיו" "בעלך צריך ללמוד מהי הדרך שמתאים לך להיות נשואה ומה עושה לך טוב".
בגדול אני בדיכאון. כבר יותר מידי זמן. החרדות ב''ה הולכות ופוחתות בגלל שאני נותנת להם ביטוי. אבל אני לא רוצה טיפול תרופתי כי ברור לי שזה קשור לנישואים. יש מצוקה אמיתית לנפש שלי. מפחיד אותי להתגרש. למרות שאני כבר מעיזה בפני עצמי להודות בלב שלם שאני כבר לא אוהבת אותו כמעט. לא כיף לי איתו. אין שמחה בבית הזה. מעיק עלי כל העסק הזה פשוט מעיק וכבד. ובחייאת אני לא מבינה מה דפוק בי? זה לא שהוא אלים או משהו... נכון הוא יצטרך לעשות עבודה קשה כדי לנהל זוגיות נורמלית לא רק איתי. יש לו בעיות בדימוי עצמי וחוסר ביטחון עצמי. אז איך התאהבתי בו?? ראיתי הכל לפני! אני כבר לא נמשכת אליו ;/ וזה כל כך עצוב. אני יודעת שאלו דברים פתירים אבל לא טוב לי בכלל בכלל. אני סובלת.
הוא גם לא מושך בעיני, לא חתיך בכלל. אני לא יודעת אולי זה הפנימיות שלו שמשדרת אלי חוסר ביטחון. ומה שהכי מעיק אותי: שאני יודעת שכל ההתחלה שלנו הייתה מעוותת. חוסר הכוונה משווע חוסר ניסיון של שנינו ובעיקר החרדות שלי שהשתלטו על הכל. ללא החרדות לא יודעת אם היינו מתחתנים וגם אם כן בוודאות יותר מאוחר והייתי קצת חיה לפני מבררת עם עצמי דברים. אוף. כך כך מתסכל. זה נשמע לי סיבה מפגרת להתגרש. אנחנו בטיפול זוגי ונותנים צ'אנס אחרון ובאמת המטפל נשמע טוב. אבל הוא לא פסיכולוג. ונראה לי שאני צריכה פסיכולוג.
אני מיואשת, אין לי תקווה . אין לי שמחה. אני חוששת מהעתיד ואם אתגרש איך אדע שבנישאים אחרים יהיה לי טוב?
