בתקופה של הקורונה יש עומס מטורף..
לכל ילד יש שעורים טלפוניים/בזום וכו גם כמה פעמים ביום, ויש כמה ילדים בבית ב"ה..
יש לנו שני פלאפונים ואין מחשב, והרבה יותר משני ילדים. גם בעלי וגם אני כמעט לא נוגעים בפלאפון שלנו כי הוא אצל הילדים כל היום לשיעורים שלהם..
עכשיו לכל ילד יש גם משימות בית, והקטנים (גן, כיתות נמוכות) חייבים שנשב איתם על כל משימה ככה שהפכנו גם למורים ממלאי מקום במשרה די מלאה, וזה חוץ מפעילויות יצירה, התעמלות, קישוטי סוכה ומשימות להקליט, לצלם ולשלוח שהגננות והמורות המסורות נותנות לנו..
נוסף על כך יש גם לאמהות חיים משלהן בפלאפון: עבודה, משפחה מורחבת, חברות, סידורים לחגים ועוד..
ואפילו, לא יאמן, לפעמים אני יוצאת לקניות, להליכה או להתאווררות ולא נמצאת ליד הילדים שלי כל רגע..
עכשיו קשה לי לומר את זה, כי אני זוכרת את עצמי כמדריכה וכקומונריץ כמה היה לי חשוב ומשמעותי הסניף והתנועה והייתי בטוחה שזה מרכז העולם לכולם, ובאמת לסניף יש חשיבות גדולה, ואשרי כל המדריכים והמדריכות המסורים שמפעילים את הסניף גם העולם המשונה הזה, אבל במצב הנוכחי הסניף נמצא ממש בסוף סדרי העדיפויות שלי. הרי הן לא באמת נפגשות, ולא באמת נמצאות בפעולות, בעצם כרגע זה לא שונה מכל סרטון או פעילות באינטרנט שיכולתי לשים להם לשעות הפנאי..
כשלבת שלי המדריכות הודיעו שיש פעולה בזום, אז האמת שממש התרגזתי.
כל כך הרבה שעות אני נאלצת "לתרום" את הפלאפון שלי לטובת הךימודים של הילדים, ולנהל את כל הסדר יום של הבית מסביב לזה, ועכשיו גם הסניף מצטרף לחגיגה?
לצערי אודה שמצאתי את עצמי "מסננת" את ההודעות מהמדריכות ובכלל לא מעבירה לבת שלי.
יש גבול לכמה אני מוכנה לוותר על הפלאפון שלי לטובת הילדים.
בעיני הפעילות בסניף האמיתי ממש חשובה, אבל כשהכל וירטואלי זה נראה לי סתם סוג של משחק לשעות הפנאי ולא בא לי להתגייס לזה..
מקווה שהמדריכה של הבת שלי לא חושבת שהיא במצוקה בגלל זה..
ושוב, אתן עושות ממש עבודת קודש, אבל באמת שבכל העומס הנוכחי ההשקעה דרך הפלאפונים קצת מיותרת ומעמיסה בעיני..