לגבי מי שמתגלח מדי יום או מספר ימים אתה כבר יודע שיש דעות שונות.

גם מי שמתגלח מדי יום/יומיים יכול להתרשל, ואם הוא ידע שזה או עכשיו או בכלל לא הוא לא יגיע לחג מנוול.

לדעתי פשוט שמותר, כמו שחז''ל התירו למי שיש לו בגד אחד לכבס ולכבס דברים שהם בשימוש תדיר כמו מטפחות הידיים ומטפחות הספרים (על גילוח לא דיברו כי לא היה דבר יומיומי בזמנם כנראה). אבל דעתי לא משנה. 

לסדר או לגלח זה אותו עניין, העיקר שלא יכנס מנוול לחג ולזה הגזירה מועילה.

ובכל אופן, יש מחלוקת לגבי גזירות ותקנות שבטל טעמן אם "בטל טעם בטלה / לא בטלה תקנה" ובאילו תנאים. לא אכנס לזה כרגע אבל אני נוקט בגישה של הרמב''ם (שקצת שונה מפשט המשנה תורה שבטל טעם לא בטלה תקנה) שכל עוד לא בטל לגמרי הטעם ויש עוד סבירות קלה לחשש או לאנשים מסוימים לחשש עדיין לא בטלה התקנה.

אני טוען שאדם שרגיל להתגלח כל יום ולא יוכל להתגלח בחג יעדיף להפסיק להתגלח מעט לפני החג ולסדר את זקנו כך שהגדילה של המועד תראה עליו כרצונו. בעצם אני אומר שלא רק שהדבר ימעט משמחתו אלא שהוא אף לא יתגלח בערב החג, הפך רצון חכמים.

זו אכן סוגיה שאני צריך להעמיק בה יותר, תודה על ההחכמה. מהקצת שאני מכיר ברמב"ם אני מכיר את שיטתו שבטל טעם לא בטלה תקנה. אפשר רק מקור לגישה הנוספת?

אם אני מבין אותך נכון, לדעתך מותר לא בגלל שהתקנה התבטלה אלא בגלל שהיתר חכמים לשימוש תדיר נוגע גם לכאן.

אבל אתה אומר שהוא כן יסדר (אמנם לא יגלח) לפני החג, וזה עולה עם כוונת חז''ל לתקנה.

אמנם זה ימעט משמחתו, אבל עדיין קיימת התקנה.

לגבי המקור: הרמב''ם נשאל למה חזרת הש"ץ היא לא ברכות לבטלה במקרה של ציבור שכולם בקיאים כי הרי תיקנו אותה בשביל מי שאינו בקי, ועונה שתקנות צריך לקיים גם אם לא קיימת בפועל הסיבה כמו שחייבים לקדש בבית הכנסת בערב שבת (דבר שהיום לא נוהגים, אגב השרשור של הלכות זנוחות) גם כשאין אורחים למרות שתיקנו בשביל האורחים ומסביר את העיקרון "וכן כל מה שתקנו בסיבת דבר כזה, אין עניינו, עד שתהיה שם הסיבה לעשותו, אשר בעבורה נתקן, אלא עניינו, שיעשה זאת בכל אופן, שמא תהיה שם הסיבה המחייבת לעשותו. וצריך להבין זה הענין לפי שלולא זה, היו החכמים ז"ל נותנים דבריהם לשיעורין והיו צריכים לבדוק כל אדם בבית הכנסת ולדעת מצבו, ואז יחזור שליח צבור על התפלה או לא יחזור, ולא כך עניין התקנות והגזרות".

כלומר: כל עוד יש סבירות וקיום כלשהו לטעם התקנה - אינה בטלה, אחרת נתת דבריך לשיעורין.

הבנת אותי נכון.

ועכשיו מבוררת לי יותר שיטתך ע"פ הרמב"ם בסוגיה הזו.

אם כי הסברא שלי אומרת שהרמב"ם יסכים כאן, אבל לא נגלוש כרצונך.

אם אתה רוצה, זה שרשור שלך. פשוט זה היה פחות העניין אז לא הרחבתי.

למה אתה חושב שהרמב''ם יסכים כאן?

(כלומר, גם לדעתי היה מסכים, אבל מהסיבה שאמרתי שלא על זה תיקנו ולא בגלל שבטלה התקנה)

שכלל הרמב"ם מתייחס ליחידים ולא לכלל העולם. הכוונה היא שלא יכול להיות שקהילות, אנשים או בזמנים שונים ינהגו בשונה כי כך יעשו דברי חכמים לשיעורין. אבל במצב בו התווספה אפשרות שלא הייתה קיימת אז ונתקבעה כמנהג, הרמב"ם אולי יאמר שביטול התקנה לְעולם או יותר נכון דיוק התקנה למקרה הספציפי שנוסף, עליו לכאורה לא דיברו חכמים, יהיה אפשרי.

ונקודה נוספת, במצב בו טעם התקנה נפגע מעצם התקנה, אולי גם כאן יאמר הרמב"ם שיש מקום לביטול כדי לשמר על הטעם.

מדגיש שהדברים ע"פ הרמב"ם המצוטט ולא ע"פ שיטתו הכוללת.

דעתך?

ראשית אני חושב שגם זה בכלל 'שיעורין', גם אם יש מציאות שנוספה - סוף כל סוף יש כאן אנשים לגביהם תקפה התקנה וכאלו שלגביהם לא.

שנית אני לא חושב שנוסף כאן משהו - חז''לנו חיו בתקופה הרומית בה גילוח למשעי היה דבר מקובל.

לגבי הנקודה הנוספת - אני חושב שזה עדיין בכלל "אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו - אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהו גדולים מהם" שמופיע במשנה תורה, כלומר כל עוד הטעם לא לא שייך לגמרי במציאות - צריך שיהיה בית דין ש'גדול בכחמה ובמניין' לבטל כי יש כאן עניין של שיקול דעת.

לא אמרתי שזה תקף להם, אמרתי שאם להם זה לא ולאחרים כן - יש כאן נתינה לשיעורין.

חוץ מזה שבתגובות הקודמות הערתי שגם מי שמתגלח תדיר יכול להתרשל והתקנה מונעת את זה, כמו כן יש כאלה שמתגלחים פעם ביומיים/שלושה/שבוע/שבועיים.

לא יודע בדיוק מה היו הרגלי הגילוח אז אבל היה גילוח (לא כמו בתרבויות בהן כולם גידלו זקן. יש בגמרא דיון על מספרים כעין תער ועל תלישה בפינצטה וכדו'), אני מניח שהיה מנעד כמו שיש היום.

מקבל, לשיטת הרמב"ם.

זוכר, אם כי המשכתי לדעתי שדווקא יש חשש הפוך.

תודה, עזרת לי לדייק ונתת חומר למחשבה.

נודע ביהודה וכו'.

הפוסקים לא קיבלו.

כלל ישראל לא קיבל.

שצריך להתגלח למרות שמתגלחים בערב החג,

שלא להתגלח בחג - לא מביא תועלת אלא נזק,

ועל סמך זאת ביקש להתיר, ובקושי רב, ע"י פועל שאין לו מה יאכל.

וחלקו עליו כל גדולי דורו.

אם הגרי"ד סולובייצ'יק והגרד"ל פוסקים כך - אכן יש על מי לסמוך, לא ידעתי שכ"ה, אם כך - למה אתה שואל? 

(ואגב, אחר המחילה מהרב מלמד, הוא אחד המלקטים הנפוצים היום, לא בסדר גודל של פוסק, בוודאי לא בסדר גודל של "פוסק נפוץ")

מכיוון שהנזק עליו אתה מדבר לא קשור לסוגיה ואולי אף לא נזק, מול הנזק עליו אני מדבר שהוא הוא נזק בטעם גזרת חכמים עצמה - שמחת החג.

לא שאלתי אם יש על מי לסמוך. שאלתי מה הכי נכון לתקנת חכמים. מהו רצון ה'.

לשמור על התקנה ובעצם לטענתי לפגוע בטעם או לשמור על הטעם ולפגוע בתקנה.

אני אכן לא הולך בדרכו של הרב מלמד, אבל לדעתי אתה טועה. אולי אתה לא תגדיר אותו כפוסק, עמ"י מה לעשות כן. והוא אכן פוסק, לא היו יוצאים על פסיקתו לא מעט אם רק היה מלקט. ודוגמא אחת לכך לפניך בסוגיה הזו. אתה כמובן יכול לחלוק עליו בשמחה, אבל כשספריו נפוצים בבתי ישראל ורבים רבים נוהגים ע"פ, קשה לומר שאינו פוסק (לא התייחסתי ל'רמות').

אותן סיבות שלא קיבלו בהן את הנוב"י, תשארנה גם כאן.

נו, אז הגרי"ד אמר שזה רצון ה' (אתה אורמ שהוא גער בתלמידים) ואחרים אמרו אחרת, מה תיתן לך דעתנו?

עמ"י מגדיר אותו כפוסק? מי בעמ"י? ודו"ק בזה.

יוצאים נגד מי שיש לעמדותיו השפעה ציבורית, לדוגמה, האסון שקרה לתודעה האורתודוכסית אחרי הזום המפורסם ההוא.. או אחרי הקריאה להכשרת דיינות, ושאר הגיגים מעין אלו. אף אחד לא אמר שיוצאים נגד "פוסקים".

אבל אעצור בזה, מפני כבוד ערוצינו ובעליו שליט"א.

אם החילוק נכון למה שהעיקרון השגוי ישאר? והנה ההוכחה, שלחלק מהאחרונים הוא אינו נשאר.

דעתכם תתן לי את השפעת 'בית המדרש'. שאלת פעם את הגמרא מדוע יש עניין לדון ולהקשות אם כך האמורא סובר? כך לומדים, דנים בנושא ומבררים מהו הנכון. ולי נראה שגם לכן יש מעלה גדולה לתלמוד ע"פ פוסקים, מכיוון שחלק מהפוסקים פסקו לבדם ללא שיח מספק.

גלשתי גם אני, נעצור.

כי הסיבה שהתנגדו, נשארת, לטעמם הגזירה של חז"ל קיימת גם אם הטעם לא רלוונטי.

הבנתי, אבל בא ונחשוב, למה כשהטעם לא היה רלוונטי התעקשו להשאיר את התקנה על כנה?

האם הטעם לכך לא נשאר גם במצב ש"טובת האינטרס של התקנה" הוא לשנות אותה?

לא יודע, ואולי זה בסיס המחלוקת באחרונים.

בהנחה שהבנתי אותך נכון, והכוונה שביטול התקנה הוא חיזוק הטעם.

מוזמן להביא דוגמאות לכאן או לכאן.

הסיבה היא פגיעה במצווה דאורייתא.

אם כן, זו אכן הייתה שאלתי מהתגובה הראשונה, ואני מבין שלדעתך נכון לא להתגלח.

אשרייך על הבירור והדיוק.

יישר כח.

אבל אתה מכיר את האתר הזה?

https://www.bechatzros.com/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%AA

גלינו מארצינו כדי לא לחטוא בע"ז ש"ד וגילוי עריות.

ואז כשלכ חטאנו באלה,במילא לא היינו להוטים לעשות כת הקצוניות השניה ולחטוא בשנאת חינם.

עיין מהלך האידאות בישראל

...לשנאת חינם. כל ההבטים של החסד ביהדות הופיעו רק כשהעם גלה.

לדוגמא רק כאן הבנתי כשזכיתי לעשות ברית לארבעת ילדי שלא שולחים הזמנות לברית מילה.

כל מי שבא ברוך הבא.

שני היו גומלי חסדים.

אלא שהיתה שנאת חינם ביניהם.

שנאת חינם זה לא חוסר בן אדם לחבירו, אלא חוסר אחווה לאומית.

חוסר האחווה הלאומית נבעה כי עבודת ה' הפרטית הרימה ראש בבית שני, וכלאחד חשב שהוא צדיק מחברו והשני טועה.

זה נבע מפוסט טראומה של בית ראשון ורצון לעבוד את ה' בעבודת הפרט ולא הכלל.

ברגע שיש גלות, העם רגוע יותר כי לא מפחד לחזור לטומאת החטאים של בית ראשון, ולכן גם לא שונא חינם.

זה כמו שאם תנסה לעלות במדרון תלול עם הרכב, המנןע ישרף מרוב מאמץ, אז אתה נאלץ לעלות במדרון המתון והארוך.

כך הנסיון לטהר את טומאת חטאי בית ראשון,גרם מרוב מאמץ.לשנאת חינם.

הגלות במילא מדכאת את הגשמיות, ולכן העם יכול להרפות ולא מפחד להגיע לטומאת חטאי בית ראשון, ובמילא לא מאמץ את השרירים שלו ולא נופל לשנאת חינם

הגלות לא חיזקה באופן ידיר את האחווה הלאומית, כי היינו מפוזרים.

אבל מכיוון שכבר לא היינו צריכים להתאמץ לא ליפול לחטאי בית ראשון, אז במילא לא התפתחה קיצוניות דתית חזקה כמו בבית שני שהובילה לשנאת חינם.

כשם שאם לא אתאמץ לרפרף בכנפיים כדי לא ליפול (כי אני לא באוויר) אז לא ייתפסו לי השרירים

מעשים ודעות זה משהו אחר.

את בני לדוגמא אני אוהב אבל לא את כל מעשיהם.

אחד מעשן, אחד נוסע על אופנוע....

ביום כזה מדובר על שנאת חינם כך שאם אין אהבה לכל הפחות אסור לשנוא.

שלכן נגזר "להפיץ זרעם בגוים ולזרותם בארצות".

התיקון הוא קודם כל דבקות בארץ.

גלות בית שני מתקנת שנאת חינם?

עניתי על זה למעלה.

זה משתמע באופן עקיף ממהלך האידאות

שהוא שאל. ואפשר לפתוח עליה שרשור נפרד

… זה עוד דוגמא לתיקון שנאת חינם. מנסיוני בביקורי בארץ בתי חבד בארץ הרבה פחות פתוחים.

ארוחות שישי כל שבוע לכל יהודי זה חסד גדול שרק קיים בגלות במלא הקפו.

בארץ הכל מצטמצם סביב המשפחה גרעינית באופן כללי. כמובן שפה ושם מארחים אחד או שניים אבל זה לא כמו מה שקורה כאן בגלות.

…לארועי ברית מילה. כמו כן עושים ארועי "בריתות" כדי לאסוף צ'קים.

כמו כן עדיין שולחים משולחים לרחבי העולם לאסוף תרומות להכנסת כלה, לישיבות ולכל מיני גמ"חים כאילו אין מספיק עשירים בארץ ישראל.

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

שיש תלמיד שלומד מרבו דרך השתיקןת של רבו. לא זוכר איפה

לא מצאתי בהיברובוקס, גם לא בספריא

אפשר לצפות בחינם ב-150 עמודים ראשונים מכל ספר אחרי רישום (ללא רכישת מנוי)

(לי הרישום עבד רק מהמחשב או במצב desktop בטלפון)

יש את המדרש שהאבות ביקשו מה' שבזכותם הוא ירחם על עמ"י ולא הסכים ואז קפצה רחל אימנו ואמרה שבזכות שתיקתה שלא לבייש את לאה

ואכן הזכות עמדה והקב"ה ריחם על עמ"י

סליחה שזה בלי המקור המדוייק, אוכל לחפש בהמשך

HebrewBooks.org Sefer Detail: אוצרות המוסר - חלק א -- צוריאל, משה יחיאל בן יחזקאל שרגא, 1938-

לא ציפיתי לראות ספר של הרב משה צוריאל שם. תודה רבה.

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו