ואני רוצה לספר לאדם כלשהו את הכל.
בלי להחסיר פרט.
בלי לפחד ובלי לייפות את המציאות.
לספר הכל,אולי מגיל שלוש ועד עכשיו.
לספר הכל הכל הכל ופשוט המ...
כן וואו.פשוט הכל.
ולא לקבל מימנו חיבוק.
רק לראות אותו,את העיניים שלו ולקבל מהן כוח.
מלא כוח.
אני רוצה עוד כוח.
ואז להוריד נעליים ולהיות יחפה על האדמה הרכה,אולי בעצם על בטון קשה ולעצום עיניים ולחייך פתאום ממש,בעדינות,בלי שום דבר,בשקט..ופתאום לשמוע מנגינה כזאת,נעימה,טובה..שהוא הדליק מאיפשהו ובחושך ככה לפרוש ידיים ולעשות צעדים קלילים ולרקוד..לרקוד טהור..
ופתאום לקחת מכחול עבה ולסייד את הקיר ולצייר בו את עצמי..
לצייר ציפורים ושלימות ולצייר אהבה ולצייר ילדים..
ולצייר,לצייר כמו מכורה,לתת לעצמי להתנהג כמו ילדה קטנה שמתלהבת מארטיק לימון.
ואז לשמוע את המנגינה נחלשת ופתאום קול כזה טהור שעולה מימנו,כשהוא שכוב על המחצלת ומסלסל בפיאות.
ולהמשיך לצייר,טיפה להתרכז בדיוק של כנף של ציפור וברגע למשוך מימנה חוט כזה של טוהר בצבע תכלת עם גוונים צהובים ולבנים לאורך כל הקיר ועד למרפק שלי ולהתיישב פתאום בבת אחת גם על המחצלת,לנשום את עצמי ולקשור מטפחת ולחבק ילד.

קשוח לי ממש. ממש. ממש. ממש.

אסור לי להקשיב לו

שמנה
שמנה
ש מ נ ה

רוצה להיות יפה

יד לי הרבה מה לפרוק
אולי הכל בסופו של דבר מתחבר לאינטגרציה מפגרת עם העולם.
מה היא בכלל בלימודים שלי,מה עשיתי לה,למה היא ככה שומרת ממני מרחק פתאום?
אני צריכה לא לתת מקום לחשש אלא להתייחס רגיל בפשטות.
ושאצא צועקת זה עושה לי רע וכואב בלב
ושלחתי לה אתמול משהו והיא לא ענתה
אולי היא גם מתרחקת ממני
מה קורה לי
והיא שאמרתי לה שאני לא אצליח לצייר לה את הציור,התבאסנ ממני ממש.
שמחה שעמדתי על הגבול שלי אבל מתג שני זה נורא מבאס ומעצבן ואני מרגישה משלוש אנשים שאני שונאת את המצב ובטלי ל, אבל אני לא יעשה את זה כי זה סתם מטומטם ואני עוד רגע אצא מהמחשבות האלו
רק
קחי בקלילות טוב

אני מטומטמת ומוזרה
באלי ללכת לעולם אחר ולחפש לעצמי את הדרך
להתנתק מכולן
מכולם
ולא לשמוע כלום יותר

באלי לצרוח ולהרביץ ולקלל
לא צריכה אותן
לא צריכה פאקינג אף אחתתת