אתמול עבר עלי ערב של תוהו. אמרתי לעצמי שאני חייב לשבת על הלימודים ובלי ללמוד קצת אני לא הולך לישון, וכצפוי – במקום ללמוד צפיתי בYouTube. רפרפתי מסרטון לסרטון עד שהגעתי לצפות ב"יום סידורים עם תמיר בר ורביד פלוטניק". וצפיתי.
(אני קצת מתבייש לספר כל מיני דברים שכאלה, במיוחד שכל מיני אנשים כמו @נחמיה17 טוענים שהם מכירים אותי... ובכל זאת. אני לא דוס כמו שאני נראה, בסדר?)
כבר ברגעים הראשונים זיהיתי שמדובר בתל אביב. מהפעמיים האלו שנסעתי לרב בזנסון בארלוזורוב ומעוד כמה מקרים שכאלה. אז הם נסעו ודיברו על דברים מעניינים, כמו למשל – היחס לאנשים מפורסמים כשרואים אותם ברחוב, ועל הנצח ועל התרבות ועל מה ישאר מכל זה בסוף ועל איך כותבים טוב וגם סתם דיבורים על עצמם ועל החיים עצמם.
וזה קצת טילטל אותי.
כל מפגש שכזה עם התוהו, ועם הספקות, ועם התרבות, ועם האמנות, ועם הקשקשת, ועם שאלות הקיומיות מצית בי תחושות רדומות. מן געגוע כזה. מצחיק שאני מוצא דמיון עם אנשי תל-אביב. אבל כן, יש כאן איזה מכנה משותף עמוק. פתאום נפלה לי ההכרה מה אנשים מחפשים ולמה הם רוצים לגור בתל-אביב. ו-וואלה , אם להודות על האמת, יש צד שזה חסר לי.
כמה דקות לפני כן שמעתי את השיר של רביד - "בואו נחזור לפתח תקווה, בואו ונשכח לעזאזל את תל אביב". תל אביב מלאה ביגון. אבל היגון הזה הוא הוא כח המשיכה החזק שלה.
