החורף הגיע, זה די ברור. התשוקה שלי לפשמיכה מדהימה אוי. יש בי מסקנות אור. איזה פלא.
אני מעוננת. כמו העולם. אבל הפעם יש בי עמוד שלם של יציבות. אני מאוהבת. אני מאוהבת בבורא. בעצמי. בעולם. באבא. ברבנו. מאוהבת ביכולת לאהוב. ביכולת לנשום ברור ונקי.
הנסיך הקטן אומר יפה שקיעת השמש ללב עצוב. וזאת השעה שבה הלב שלי מתרחב, לא משנה אם הוא בדיוק מורחב או מכווץ או על מצב שינה. הוא מתרחב. והלב מקבל טיפות של אהבה, שעה כזאת של אמא. של חיבוקים וסלט וגינה.
פתאום בבוקר ראיתי זריחה ונעצרתי במקום, השמש בדיוק עלתה והצבעים בשמיים, וואי. הצבעים בשמיים.
והים. וואוו. יפה שקיעת השמש ויפה זריחת השמש ויפה השמש בעצמה. ויפה השמש שהיא נחה או מסתתרת. בעצם כל דבר יותר יפה, כשמסתכלים עליו באהבה.
וכל מילה יותר נכונה כשאומרים אותה עם הלב.
וכל חיוך יותר אמיתי כשיש אבן ובור ופרח.
לי יש גינה, עם פרחים ואבנים ובורות. ויש לי חיוך שטוב ללב עצוב. ויש לי תמיד שמש, איפשהו.
אני מאוהבת.