איסור נידה בטעמים שונים - עולם קטן

אבל אם היית שואלת מבחינה הלכתית, כן היו לי.

אבל כתוב שהריחוק גורם לגעגוע עד כדי שכשמותרים אחד לשני מרגישים אהבה כמו בליל החתונה

ואגב, פעם חבר שלי נשוי אמר לי את זה לפי תומו שכך הוא מרגיש.

וכך כתוב בגמרא נדה לא עמוד ב'

"ר"מ אומר מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה מפני שרגיל בה וקץ בה אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה"

זאת אומרת שזה שומר על האהבה ומחדש אותה כל פעם מחדש

אבל יכול להיות שזה קשור לנושא של הבאת ילדים לעולם...

אולי שלא יתקיימו יחסים ללא תכלית וכו' (הסיבה זה מסברא אז לא לסמוך או משו כזה..)

למיעוט הבנתי, זו לא הדרך אליבא דרוב השיטות.

גבי הנושא באופן כללי, למען האמת אני מתכוון לגשת לבחינה הקרובה ברבנות בנושא, אבל לשאלה כזו זה פחות יעזור.

אני כן זוכר שלרב אלימלך בר-שאול יד איפשהו הסבר יפה על זה. כמובן שבאופן כללי, כמו בכל המצוות, אנו לא הולכים אחר הסיבה.

אם אתה לומד לבחינה, עיין בתורת השלמים בריש הלכות נדה (סי' קפג ס"ק ד).

הסתכלתי, יפה. תודה!

מחליש את האדם ומאבד מכוח החיים שלו, ולכן מלבד העמדת תולדות אין לכך מקום.(לא נכון מדעית ד"א)

אבל ברמה הבסיסית נפסק שאסור לאיש לישא אישה עקרה זקנה ושאינה ראויה לילד אלא אם כן קיים מצוות פריה ורבייה (יבמות סא ע"ב; רמב"ם, הל' אישות פט"ו ה"ז; שם, הל' איסורי ביאה פכ"א הכ"ו; טור ושו"ע, אבה"ע סי' א סעי' ח)

הסיבה שאין איסור לאישה להינשא לאדם שהוא עקר זה משום שאינה חייבת בפרו ורבו

יש לזה/בזה הרבה ענפים אבל זה ברמה העקרונית

אם את רוצה יש מאמר על זה של מכון התורה והארץ (חיפשתי שניה... בטח יש עוד)

נישואין עם בן זוג שאינו יכול ללדת | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית

שהיום זה יכלו קצת לצרום לאוזן הPCית:

האשה, על ידי חטאה, הביאה מיתה לעולם. המיתה היא על ידי מלאך המוות, שהוא הנחש והוא היצר הרע והוא והוא השטן (ב"ב טז.). זאת ועוד, הנחש גם בא על חוה והטיל בה זוהמא (שבת קמו.). דם נדות הוא אות וסימן לאותה טומאת הנחש. הדם הוא גם סימן למוות, והוא גם מזכיר את עונש המיתה שנקנס עליה ועל זרעה. מה שמתקשר גם לדברי הכוזרי שטומאה היא בעקבות אבדן חיים - בין לפי הסיבה ההיסטורית, ובין לפי הסיבה הביולוגית.

לפי פנימיות הדברים, כל גלגולי העולם מאז הבריאה, האם רק כדי לתקן את חטא אדם הראשון שממנו הסתעפו על הקלקולים המוכרים לנו. לכן יש צורך לאיש לאשה, שהם בזעיר אנפין דוגמת אדם וחוה, להתרחק זה מזה בתקופה זו, ועל ידי כן להרחיק את עצמם מכעין גלגול חוזר של חטא אדם הראשון.

כמובן שבמשך הדורות נאמרו עוד פירושים לאיסור, וכן מצאו לאיסור זה גם רווחים מן הצד ותועלות אנושיות ונפשיות (אני חושב שלמרות היופי שבהן, התועלות הן אגביות, והם נועדו בעיקר לסבר את האוזן, שהרי אין כל חולק שהאיסור הוא מכביד, וזה כנראה חלק מהסבל שנקנס) כפי טבען של מצוות, שניתנו על ידי הקב"ה שהוא בד"כ רב תכליתי, ודבריו הם כפטיש יפוצץ סלע.

לפי הפסוקים זה נראה שיש עירוב של שני עניינים שונים - טומאה וטהרה ואיסור עריות. ולכן ישנם שני טעמים.

מבחינת טומאה וטהרה: הטומאה של הנידה/זבה/יולדת הוא דומה לנגיעה בנבלה וכו', והטעם הוא שימור על ה'קודש' והיבדלות ממנו (כלומר הרחקת המון העם), וכן שימור מסוים של התרבות האלילית עם מינוף שלה לעניינים שהתורה כיוונה אליהם.

מבחינת איסורי הערווה: איסור נוסף על עניין הטומאה הוא האיסור בקיום יחסים עם נידה (וכאן גם העונש דומה לאיסורי ערווה, במקום מה שכתוב בפסוקים שעוסקים בטומאה שרק מצריכים לטבול), הטעם באיסורי עריות אמנם שונה בין האיסורים אבל באופן כללי הם נקראים 'תועבה' (כלומר חריגה גסה מערכי הנורמה או מהמצופה) - ואני חושב שכאן הסיבה היא בדומה לחלק הראשון, כלומר שנידה נתפס כבר אז כדבר 'טמא' שראוי להתרחק ממנו ובפרט באופן הזה, ולכן הוסף גם העניין של הערווה (בדומה לאיסורי גילוי עריות, משכבי זכר ובהמה וכו').

זה הרובד הפשוט, מעבר לרובד הבסיסי הזה אפשר לתת הרבה טעמים נוספים.

ההרחקות של המגע הם כמו איסורי דרבנן אחרים (אם כי כאן יש סמך על התורה "לא תקרב"), שמטרתם להרחיק מאיסורי תורה.

ולגבי אנשים שלא מישראל - זה תלוי בתפקיד אותו ממלאים, אבל בגדול כן. כמו שלמשל רואים בכ"ג וכו'.

הכוונה שטומאה וטהרה, ומה נחשב לטמא ולטהור, היה דבר תרבותי.

יש הרבה מצוות שבאות כתגובה לעבודה זרה או לתרבות הרווחת בזמנם.

ויש הרבה מצוות שמאמצות את אותה תרבות, לפחות באופן חלקי.

למשל קרבנות - יש יציאה נגד קרבנות אדם, ואימוץ של קרבנות בהמה.

עבדות - יש יציאה נגד חלק מתופעות העבדות, ואימוץ (או אפשור) של חלק אחר.

התורה ניתנה בתקופה ובאזור מסוים, ולא הפכה את כל היוצרות על פיהן.

היה מקובל שנידה זה דבר טמא - והתורה קיבלה את זה, ולא 'התירה את השרץ'.

לגבי הקודש: הרמב''ם מסביר שעצם עניין הקודש (מקדש וקורבנות) הוא מהדברים שהתורה אימצה בהם מוטיב אלילי כי להמון היה קשה להתנתק ממנו והיה בו צורך לעבודה אלוהית, אבל הוא לא חיובי כשלעצמו גם אם נצרך ולכן הגבילה אותו ככל האפשר - וזו הסיבה לקיום דיני טומאה וטהרה - להרחיק מ'הקודש' (ולכן זה מוגבל לאנשים מסוימים - כהנים, ולזמנים מסוימים - בהם האדם 'טהור'. ויש הרבה דברים שמטמאים) כל זה כדי לצמצם את מושג הקודש.

להפך, עובדי האלילים לקחו את הקורבנות לאליל שלהם.  

אכן לפי הרמב''ם הדברים האלו מדאורייתא כי כך דרשו את הפסוק "לא תקרבו" (ולזה התייחסתי בסוגריים), אבל כמו שכתבתי בכותרת - באתי לפרש אליבא דפשט הפסוקים.

ובין אם האיסור מדוארייתא או מדרבנן - טעמו משום הרחקה "לא תקרבו" = להתרחק מהאיסור (ולא בהכרח שהוא ביהרג ואל יעבור כגילויי עריות עצמם).

.

אבל אתה מכיר את האתר הזה?

https://www.bechatzros.com/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%AA

גלינו מארצינו כדי לא לחטוא בע"ז ש"ד וגילוי עריות.

ואז כשלכ חטאנו באלה,במילא לא היינו להוטים לעשות כת הקצוניות השניה ולחטוא בשנאת חינם.

עיין מהלך האידאות בישראל

...לשנאת חינם. כל ההבטים של החסד ביהדות הופיעו רק כשהעם גלה.

לדוגמא רק כאן הבנתי כשזכיתי לעשות ברית לארבעת ילדי שלא שולחים הזמנות לברית מילה.

כל מי שבא ברוך הבא.

שני היו גומלי חסדים.

אלא שהיתה שנאת חינם ביניהם.

שנאת חינם זה לא חוסר בן אדם לחבירו, אלא חוסר אחווה לאומית.

חוסר האחווה הלאומית נבעה כי עבודת ה' הפרטית הרימה ראש בבית שני, וכלאחד חשב שהוא צדיק מחברו והשני טועה.

זה נבע מפוסט טראומה של בית ראשון ורצון לעבוד את ה' בעבודת הפרט ולא הכלל.

ברגע שיש גלות, העם רגוע יותר כי לא מפחד לחזור לטומאת החטאים של בית ראשון, ולכן גם לא שונא חינם.

זה כמו שאם תנסה לעלות במדרון תלול עם הרכב, המנןע ישרף מרוב מאמץ, אז אתה נאלץ לעלות במדרון המתון והארוך.

כך הנסיון לטהר את טומאת חטאי בית ראשון,גרם מרוב מאמץ.לשנאת חינם.

הגלות במילא מדכאת את הגשמיות, ולכן העם יכול להרפות ולא מפחד להגיע לטומאת חטאי בית ראשון, ובמילא לא מאמץ את השרירים שלו ולא נופל לשנאת חינם

הגלות לא חיזקה באופן ידיר את האחווה הלאומית, כי היינו מפוזרים.

אבל מכיוון שכבר לא היינו צריכים להתאמץ לא ליפול לחטאי בית ראשון, אז במילא לא התפתחה קיצוניות דתית חזקה כמו בבית שני שהובילה לשנאת חינם.

כשם שאם לא אתאמץ לרפרף בכנפיים כדי לא ליפול (כי אני לא באוויר) אז לא ייתפסו לי השרירים

מעשים ודעות זה משהו אחר.

את בני לדוגמא אני אוהב אבל לא את כל מעשיהם.

אחד מעשן, אחד נוסע על אופנוע....

ביום כזה מדובר על שנאת חינם כך שאם אין אהבה לכל הפחות אסור לשנוא.

שלכן נגזר "להפיץ זרעם בגוים ולזרותם בארצות".

התיקון הוא קודם כל דבקות בארץ.

גלות בית שני מתקנת שנאת חינם?

עניתי על זה למעלה.

זה משתמע באופן עקיף ממהלך האידאות

שהוא שאל. ואפשר לפתוח עליה שרשור נפרד

… זה עוד דוגמא לתיקון שנאת חינם. מנסיוני בביקורי בארץ בתי חבד בארץ הרבה פחות פתוחים.

ארוחות שישי כל שבוע לכל יהודי זה חסד גדול שרק קיים בגלות במלא הקפו.

בארץ הכל מצטמצם סביב המשפחה גרעינית באופן כללי. כמובן שפה ושם מארחים אחד או שניים אבל זה לא כמו מה שקורה כאן בגלות.

…לארועי ברית מילה. כמו כן עושים ארועי "בריתות" כדי לאסוף צ'קים.

כמו כן עדיין שולחים משולחים לרחבי העולם לאסוף תרומות להכנסת כלה, לישיבות ולכל מיני גמ"חים כאילו אין מספיק עשירים בארץ ישראל.

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

שיש תלמיד שלומד מרבו דרך השתיקןת של רבו. לא זוכר איפה

לא מצאתי בהיברובוקס, גם לא בספריא

אפשר לצפות בחינם ב-150 עמודים ראשונים מכל ספר אחרי רישום (ללא רכישת מנוי)

(לי הרישום עבד רק מהמחשב או במצב desktop בטלפון)

יש את המדרש שהאבות ביקשו מה' שבזכותם הוא ירחם על עמ"י ולא הסכים ואז קפצה רחל אימנו ואמרה שבזכות שתיקתה שלא לבייש את לאה

ואכן הזכות עמדה והקב"ה ריחם על עמ"י

סליחה שזה בלי המקור המדוייק, אוכל לחפש בהמשך

HebrewBooks.org Sefer Detail: אוצרות המוסר - חלק א -- צוריאל, משה יחיאל בן יחזקאל שרגא, 1938-

לא ציפיתי לראות ספר של הרב משה צוריאל שם. תודה רבה.

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו